שירות המילואים הממושך שוחק את הכלכלה

בשלוש השנים האחרונות, שירות מילואים ממושך הפך לחלק מחייהם של מאות אלפי ישראלים. הנטל הבלתי אפשרי על חיילי המילואים ומשפחותיהם הוא כבר לא אירוע חולף אלא עובדה מתמשכת, ואיתו ההשפעה על מקומות עבודה, עסקיהם של המילואימניקים והכלכלה הישראלית.

בראשית השנה הנוכחית הוסכם על הגבלת היקף המילואים. החלטת ממשלה מינואר קבעה כי בכל רגע נתון יהיו עד 40 אלף משרתי מילואים, ועד 55 ימי שירות בשנה ללוחם, עם אפשרות לחרוג מכך רק באישור הרמטכ"ל ושר הביטחון. הדרישה הזו הגיעה ממשרד האוצר, בעקבות הבנת ההשלכות הכלכליות של שירות המילואים הבלתי נגמר.

צה"ל מצידו אדיש לעלויות, כיוון שהן לא יוצאות מתקציבו: הוא מוציא צווי מילואים ואז מגיש את החשבון. על פי דו"ח בנק ישראל, עלות השכר והמענקים למילואימניקים בשנת 2025 לבדה עמדה על 27 מיליארד שקל. אבל מעבר לעלות הישירה של ימי המילואים, יש להם השפעה על הכלכלה כולה. המילואימניקים השכירים נגרעים ממקומות העבודה לתקופות ממושכות ובהתראה קצרה, ומילואימניקים עצמאים מתקשים להחזיק את העסק שלהם.

אלא שהחלטות לחוד והמציאות הישראלית לחוד. עם פתיחת מבצע שאגת הארי נקראו למילואים שוב עשרות אלפי חיילים. פתיחת החזית בלבנון הביאה את מספרם לכ־80 אלף, ומספר ימי המילואים עלה בהרבה על 55. אבל הנה נקודה שבצה"ל לא מספיק מבינים: הבעיה איננה נעוצה רק בהיקפי הימים או במספר המגויסים, אלא בחוסר הוודאות. המילואימניק, משפחתו ואף מקום העבודה שלו יכולים לנסות להיערך לסבב ממושך; קשה הרבה יותר להתנהל כאשר אומרים לאדם להתייצב אבל איש אינו יודע לומר אם זה הסבב היחיד, מתי יקראו לו שוב, ומה תהיה התקרה השנתית.

לאי הוודאות הזו יש תוצאה מיידית, הקשורה לכלכלה התנהגותית: כשמילואימניקים אינם יודעים אם הסבב הנוכחי הוא סוף הסיפור או רק תחנה בדרך לצו נוסף, הם ינסו להתאים אותו לחייהם ככל הניתן. למשל, הם יבקשו לשרת במתכונת של שבוע־שבוע, כדי שלא להתנתק לחלוטין מהבית והעבודה. כאשר מגיעים כבר לסבב השביעי, השמיני והתשיעי בתוך שנתיים וחצי, זה מובן לחלוטין. אבל מבחינת היחידות, המשמעות היא שצריך להחזיק יותר כוח אדם כדי לאייש את אותה משימה. בפועל, כדי לאפשר סבבים מקילים יותר, נדרש לעיתים כמעט להכפיל את מספר המילואימניקים המעורבים. הרצון להקל על המילואימניק הבודד מגדיל את הנטל הכולל על מערכת המילואים. במקום לרכז מאמץ לתקופה מוגדרת, עם התחלה וסוף ברורים, המערכת מתפזרת. יותר אנשים נקראים, ליותר זמן, ובתצורות פחות יעילות. המילואימניק נשחק, היחידה מתקשה לתכנן, והמעסיק מקבל עובד שנמצא שבוע אחד ונעלם בשבוע הבא. אי אפשר לבנות פרויקט, צוות, שירות לקוחות או קו ייצור סביב עובד שלא ברור מתי יהיה זמין.

השאלה החשובה היא עד כמה המדינה יכולה לתת למשרתי המילואים מסגרת ברורה ואמינה. כאשר אדם יודע שהוא נקרא ל־45 יום או ל־70 יום, המֶשך פחות חשוב מאשר הידיעה שיש סוף ברור שאפשר להתארגן סביבו. המשפחה מתכוננת, המעסיק יכול לגייס מחליף זמני או לדחות פרויקט, היחידה יכולה לבנות כוח אדם בצורה יעילה יותר, וגם המילואימניק עצמו יכול לשאת את הנטל טוב יותר כשהוא יודע שיש לו סוף. במדינת ישראל אין אף פעם ודאות מוחלטת, אבל דווקא משום שמצבי החירום פה נפוצים כל־כך, חשוב להקפיד על שגרה ברורה. כשאי הוודאות הביטחונית מחלחלת אל שוק העבודה באופן קבוע, היא הופכת למס על המשק כולו. גם למילואימניקים מגיע שמישהו יספור אותם ויתייחס לזמן שלהם באחריות.