גם אם יסגרו עשרה משרדי ממשלה מיותרים זה לא יעזור

אנחנו נוטים לשים דגש רב על 120 האנשים שנכנסים לכנסת, ועוד יותר מכך על כשלושים האנשים שמרכיבים את הממשלה (לפחות בשנים האחרונות). השבוע קבע מבקר המדינה כי "הממשלה בישראל מאופיינת במספר גדול של משרדים בהשוואה לעולם, ובשינויים תכופים – פתיחת משרדי ממשלה, סגירתם והעברת סמכויות בין משרדים שונים". מאז שנת 2020 נעשו לא פחות מ־76 שינויים במבנה הממשלה; תחומים, סמכויות ורשויות פוצלו והועברו בין משרדים, באופן שמייצר כאוס וחוסר סנכרון בעבודת הממשלה.

כל זה נכון ועגום, אך גם ידוע ומדובר. למערכת הפוליטית אילוצים וכשלים משלה, והם גוזרים התנהלות לא מיטבית. אבל הבעיה העיקרית בממשלה גדולה היא לא מספר השרים, אלא מה שקורה מתחתיהם. גם אם הממשלה הייתה סוגרת עשרה משרדים מיותרים, ואכן כדאי מאוד שהיא תעשה זאת, מה שייסגר בפועל הוא לשכת השר ועובדיה. כל שאר עובדי המשרד פשוט יסופחו למשרד אחר. וכשמדברים על חיסכון כלכלי, שם נמצא הכסף הגדול.

חברות ענק כמו גוגל, אמזון, מטא ומיקרוסופט כבר פיטרו עשרות אלפי עובדים כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית. במגזר הציבורי, לעומת זאת, פרץ השבוע סכסוך עבודה ברשות המיסים כיוון שההנהלה ביקשה לנייד עובדים בין יחידות. משרדים מנופחים הם שמייצרים את התקציבים הגדולים, אבטלה סמויה היא שגורמת לעלויות הכבדות, והכפילויות בין משרדים מייצרות זה לזה עבודה, ולנו הרבה מאוד בירוקרטיה. החשב הכללי לשעבר יהלי רוטנברג חיכה לנאומו האחרון בתפקיד כדי לומר את המובן מאליו: באופן עקרוני, שליש מעובדי המגזר הציבורי יצטרכו ללכת הביתה מכיוון שבינה מלאכותית תייתר את עבודתם. ואולם בשעה שבעולם העסקי זה כבר קורה, במגזר הציבורי עדיין דנים על הטמעת מערכות מחשוב.

רק לאחרונה מונה, לאחר מאבק ציבורי ארוך, נציב חדש לשירות המדינה: דורון כהן. אחרי סאגה שנמשכה שנתיים, עם שורה של ממלאי מקום, השיח התקשורתי התמקד בנושא הלא־נכון. כלי התקשורת עסקו השכם והערב בשאלה אם ימונה לנציב המקורב ההוא או האישיות הפוליטית ההיא, והאם זה טוב או רע לנתניהו. אבל הנושא שכמעט לא דובר היה טיבו של שירות המדינה בעצמו.

הנה הפרדוקס המובנה של שירות המדינה: בשירות הציבורי יש איכשהו גם יותר מדי עובדים, וגם פחות מדי מהם. בדו"ח משותף של משרד האוצר ונציבות שירות המדינה שפורסם לאחרונה נטען כי מספר המשרות המאוישות בשירות הציבורי נמצא בירידה בהשוואה למגזר הכללי, וכי השירות הציבורי אינו מצליח להתחרות על כוח אדם איכותי מול התנאים והשכר של מגזר ההייטק למשל. ואולם מה קורה כאשר מנכ"ל חדש נכנס למשרד ממשלתי או לאגף מסוים? הוא מחפש את האנשים שיסייעו לו לחולל שינוי ולקדם את הנושאים שבשבילם נכנס לתפקיד. אלא שרוב העובדים שם נמצאים במשרד מקדמת דנא - הממוצע הוא 11 שנים באותו תפקיד ממש. חלקם ישתפו איתו פעולה, רובם לא ממש מעוניינים לשנות סדרי עולם, וחלקם יתנגדו לו באופן מובהק – אבל את אף אחד מהם הוא לא יוכל להחליף. במציאות כזו, הדבר הקל ביותר הוא לבקש רשימת תקנים נוספים, אנשים שהוא יוכל לרוץ איתם. כך מתמלא המשרד בשאריות היסטוריות, שחלקן הגדול אינו מביא תועלת.

איך יוכל המגזר הציבורי להתחרות במגזר הפרטי, אם גיוס עובד חדש כרוך בהליך של שנה ויותר כדי לאייש משרה? איזה מועמד איכותי ימתין שנה כדי להיכנס לתפקיד שהוא ירוויח בו, בוודאי בתחילת הדרך, פחות מעבודה במגזר הפרטי? ומדוע עוברת לפחות שנה וחצי עד שמפטרים עובד במגזר הציבורי? איזה מנהל יסכים לעבור את הוויה־דלרווזה של פיטורי עובד, אם המשמעות היא שבמשך תקופה ארוכה הוא יצטרך להישאר עם עובד ממורמר? גם לאחר שיצליח לפטר אותו, תידרש שנה נוספת כדי להכניס עובד חדש במקומו. עד אז המנהל כבר יפרוש לפנסיה. עדיף להישאר עם העובדים הבינוניים, או לבקש תקנים נוספים לעובדים חדשים ונמרצים.

המגזר הציבורי לא רק מפגר בעשרים שנה אחרי המגזר הפרטי באימוץ טכנולוגיות מתקדמות, כפי שתיאר לאחרונה מייקל אייזנברג במוסף זה; הוא נמצא מאתיים שנים מאחור בכל הנוגע להסדרי ההעסקה שלו. דרוש לנו מגזר ציבורי רזה הרבה יותר ואיכותי הרבה יותר. מוטב שמרבית המשרדים יוותרו על שמונים אחוז מעובדיהם, ישאירו רק את עשרים האחוזים הטובים ביותר וישלמו להם שכר גבוה פי ארבעה. לא נחסוך שקל בהוצאות הממשלה, אבל נרוויח יעילות ציבורית פי עשרה.