אין סיכוי שהצלחתם לחמוק ביום העצמאות מההודעה שרצה בווטסאפ עם לקט נתונים מחמיאים על כלכלת ישראל. בראשם, "ישראל בין 20 המדינות המובילות בעולם בתוצר לנפש". גם שר האוצר בצלאל סמוטריץ' שיתף בגאווה את הנתון שפרסמה לאחרונה קרן המטבע העולמית, ושלפיו עקפנו במדד הזה אפילו מעצמות כלכליות כמו בריטניה, גרמניה וצרפת. למעשה, אם מנכים מהרשימה טריטוריות עם מספר תושבים זעום כמו ליכטנשטיין, סן־מרינו או מקאו, מדינת היהודים על 10 מיליון תושביה ממוקמת במקום התשיעי בעולם בתוצר לנפש, לתפארת כלכלת ישראל.
זה כמובן לא נכון. הטקס הזה מתרחש מדי שנה כאשר מישהו, בדרך כלל פוליטיקאי, מתגאה בנתון הישראלי המרשים של תוצר לנפש, ואז קופצים מומחי הכלכלה ומסבירים לו שהוא שכח את כוח הקנייה. כדי להשוות ברצינות בין רמת החיים במדינות שונות לא מספיק לבדוק כמה דולרים מכניס כל אזרח, אלא גם מה אפשר לקנות בהם. דולר באיסטנבול רוכש הרבה יותר מוצרים מאשר אותו דולר בתל־אביב. כשמביאים בחשבון את יוקר המחיה, באמצעות שקלול התוצר לנפש עם ה־PPP (שווי כוח הקנייה), ישראל מידרדרת למקום ה־40-35 בעולם, והיא נמצאת באזורים הללו כבר לא מעט שנים. ישראל יקרה לנו, וזה מוריד אותנו במדדים ופוגם בשמחת יום העצמאות.
עד כאן הטקס השנתי הקבוע של נתון נומינלי משמח שמקפיץ כלכלנים דייקנים ומבאסים. אבל בשנים האחרונות כלכלן בכיר ומכובד ביותר, פרופסור ראובן גרונאו שהיה חבר הועדה המוניטרית של בנק ישראל עד לפני כמה שנים, פרסם מאמרים על השאלה כיצד מחשבים את יוקר המחיה הישראלי, והאם עיוותים בשיטת החישוב מספקים תמונה לא מדויקת בהשוואה הבינלאומית.
הכי מעניין
דולר באיסטנבול רוכש הרבה יותר מוצרים מאשר אותו דולר בתל־אביב. מרכול באשקלון | צילום: צפריר אבייב, פלאש 90
רגע, איך בכלל יודעים כמה יקר פה? יש לנו שני כלי עבודה. כולם מכירים את מדד המחירים לצרכן שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפרסמת מדי חודש, על בסיס סקר מדוקדק ומושקע במיוחד של מחירי 1,300 מוצרים. כך מודדים את רמת האינפלציה, או בדוגמה פשוטה – כמה עולה כאן פחית סודה ביחס לעבר. המדד השני הוא ה־PPP, שבודק כמה עולה כאן הסודה לעומת מדינות אחרות. גם כאן הלמ"ס מרכיב רשימת מוצרים אפילו יותר גדולה, יותר משלושת אלפים, ומעביר אותה ל־OECD. שם ממירים הכול לדולרים, כדי לייצר סנטדרט אחיד בין המדינות, ואז מנתחים את כוח הקנייה של הדולר בישראל לעומת כוח הקנייה שלו בשאר המדינות. זה קורה אחת לשלוש שנים.
פרופ' גרונאו שם לב לתופעה ייחודית: יש הבדל ענק בין שני המדדים. ישראל הצטרפה לפרויקט של המדינות המפותחות בשנת 1996, ובשלוש השנים הראשונות הוא התאים פחות או יותר לנתונים שהראה המדד שמפרסם הלמ"ס. "ומאז, במרבית תקופות־המשנה, שני המדדים מצביעים על מגמות הפוכות". כך למשל, בשנים 2020-2002 ירדו מחירי ההלבשה וההנעלה ביותר מ־30% לפי מדד המחירים לצרכן, אבל ה־PPP מראה עליית מחירים של כמעט 15%. גם יוקר הבריאות בישראל האמיר לפי ה־OECD בכ־90%, בזמן שלפי הלמ"ס שלנו הוא ירד באותה תקופה בכ־30%. בסך הכול, כותב גרונאו, "בעוד שמדד כוח הקנייה מצביע על עליית מחירים בהשוואה לארה"ב, מדד המחירים לצרכן בישראל מצביע על פיגור אחרי מקבילו האמריקאי". בשום מדינה אחרת לא נמדד פער כה גדול בין שתי השיטות לבחינת יוקר המחיה.
צריך להדגיש שאלה שני מדדים שמחושבים באופן שונה מאוד. מה בחישוב גורם לפער? לפרופ' גרונאו לא הייתה תשובה חד־משמעית. אבל הבלוג הכלכלי "תמריץ", שמאחוריו עומד כותב אנונימי, הציע בשבוע שעבר הסבר ראשוני. הוא צלל למסמכי ההסבר של ארגון OECD למתודולוגיה של חישוב ה־PPP, והתמקד בשני תחומים: חינוך ובריאות. בישראל שניהם מוצרים ציבוריים, שהמדינה מספקת לאזרחים במחיר נמוך עד אפסי. לכן הגיוני שמדד המחירים לצרכן, שמחשב את הוצאות משקי הבית, מראה ירידת מחירים, שכן באותן שנים הרחיבה המדינה את חוק חינוך חינם לגיל 3 ומעלה. באותו זמן השוואת כוח הקנייה, שמתייחסת לעלות המוצר במדינתנו בלי קשר לשאלה אם היא משולמת על ידי האזרח או על ידי המדינה, מראה התייקרות.
בפועל, כלכלני ה־OECD לוקחים את ההוצאה הלאומית לחינוך – כל הוצאות המדינה והאזרחים גם יחד: שכר המורים, עלות המבנים, התחזוקה, הטיולים וכו' – ומחלקים אותה במספר התלמידים. אבל התפיסה היא שהחינוך בפינלנד איננו מוצר שווה לחינוך בישראל. לכן המדד משקלל גם את הציונים במבחן פיזה – המבחן הבינלאומי שמודד את הישגי התלמידים. כך יוצא שהחינוך הישראלי יקר יחסית למדינות מפותחות אחרות, הודות לציונים העלובים של מערכת החינוך הישראלית.
בתחום הבריאות, השיטה היא להתמקד בעלויות של פרוצדורות ושל ימי אשפוז, שבארה"ב יש להם תג מחיר ברור שכן זוהי מערכת פרטית. בודקים כמה עולה בדולרים למערכת הבריאות שלנו לשלם לרופא, לרכוש ציוד מתאים, ולשלם על מבנה ותחזוקה כדי לתת למטופל שירות בדמות אשפוז, בדיקה מיוחדת או ניתוח, ומשווים אותה לעלות של שירות כזה בארה"ב. "המדיניות הישראלית היא למעט יחסית בפרוצדורות יקרות ובימי אשפוז", נכתב ב"תמריץ", "בעוד בארה"ב דוחפים בדיקות דימות, ניתוחים אורתופדיים וניתוחים קיסריים מכל הבא ליד, ומותירים מטופלים לימי אשפוז ארוכים. דבר זה נובע מהתמריץ הכלכלי הברור בארה"ב שבה כל טיפול רפואי מתוגמל בכסף". כך יוצא שהבריאות בישראל יקרה יותר, שכן כל מטופל קיבל "פחות" שירותים.
ברור שזהו עיוות. בצדק כותב הבלוגר האנונימי שבאותה מידה יכלו כלכלני הארגון לבחור בתוחלת החיים כמדד אובייקטיבי לאיכות מערכת הבריאות, וישראל, שמובילה בו בקביעות בהשוואות בינלאומיות, הייתה מדורגת כמדינה עם בריאות זולה מאוד – השקעה נמוכה יחסית לתוצאות. זה היגיון דומה להפליא להחלטה לשקלל את מבחני פיזה למדידת יוקר החינוך. תוחלת החיים מושפעת כמובן לא רק מאיכות הרופאים אלא גם מגנטיקה של אוכלוסיית האזרחים והתרבות שלהם, בדיוק כמו שתוצאות מבחנים במתמטיקה לא באמת מעידות אך ורק על איכות המורים.
העיוותים האלה נוגעים למוצרים לא סחירים כמו חינוך, בריאות ודיור, וגם פרופ' ראובן גרונאו זיהה בעיקר בהם את הפערים הגדולים בין מדדי יוקר המחיה השונים. האם זה אומר שמדידות ה־PPP לא שוות כלום ואנחנו באמת במקום התשיעי בעולם ברמת החיים? ממש לא. אין להכחיש שעדיין יקר כאן בטירוף, והמדד לשווי כוח קנייה חשוב בעיקר באחידותו על פני כל המדינות. אבל יש כאן גילויים שדורשים הסבר רציני, ושמים בפרופורציה את הטענות בדה־מרקר על ש"במונחים שקליים תושבי ישראל נעשו עניים יותר". טיפול מוקפד יותר בנתונים, כך נראה, יכול לחלץ אותם מהגלישה לעוני.