בימים האחרונים נצפה מחזה מפתיע מול חופי איראן. מכלית הנפט NASHA, כלי שיט בן שלושים שיצא משירות לפני שנים, הוחזרה לפעילות ונצפתה שטה לאט לעבר האי ח'ארג, מסוף היצוא המרכזי של הנפט האיראני. והיא לא היחידה. מכליות נפט נוספות משמשות את איראן לטובת "אחסון צף", שנועד להתמודד עם בעיה שנוצרה באיראן בשל המצור הימי.

כשאיראן חסמה את מצר הורמוז היא הכניסה ללחץ את סחר האנרגיה העולמי ואת ממשל טראמפ. אבל המצור שהוטל בתגובה מייצר לחץ גם על איראן עצמה. איראן לא יכולה לשנע החוצה את מיליוני חביות הנפט שהיא מפיקה, וכך היא מאבדת את מקור ההכנסה העיקרי שלה וגם מוצאת את עצמה עם בעיית אחסון קשה. אין לה מקום לאחסן את כל הנפט, ולכן היא ממקסמת אחסון באמצעות שימוש במכליות ישנות. ישנן הערכות שונות מתי בדיוק תגיע איראן למגבלת האחסון שלה, אבל כשזו תגיע, היא תצטרך להפסיק להפיק נפט, מה שעלול לגרום נזק לשדות הנפט עצמם.

הפנייה האמריקנית למשא ומתן עם איראן לאחר הבטחתו של טראמפ "להשמיד ציוויליזציה", נתפסה בעיני רבים כנסיגה, אבל למעשה, טראמפ התמקד בנקודת התורפה האיראנית והוביל מדיניות של לחץ כלכלי מתמשך. השאלה הגדולה היא ידו של מי תהיה על העליונה בטווח הארוך. האיראנים, שרואים את עצמם כאומני המשא ומתן, מורשת של אלפי שנים, נוקטים תדיר טקטיקה של משיכת זמן. אלא שעכשיו, הזמן לא עובד לטובתם. ככל שהמצור מתארך גם בזמן המשא ומתן, הלחץ הכלכלי גובר. וכך, טראמפ מותיר לפלגים הפנימיים באיראן להילחם זה בזה.

אבל לא מומלץ לזלזל. אחרי שנים של סנקציות, האיראנים מומחים בטקטיקות הברחה והתחמקות. יש להם צי צללים שיכול לשנע נפט, ובו מכליות שמעבירות נפט בלב ים ומשתמשות בדגלים זרים וברשתות פיננסיות חלופיות ענפות. אלה אפשרו לה במשך השנים לייצא בלחץ הסנקציות. גם כעת, הברחות עדיין מתרחשות, מכליות נפט מפליגות לאורך החוף במים של איראן אל חופי פקיסטן, ומשם הנפט משונע לסין. יש צירים נוספים שהאיראנים יכולים להפעיל כמו הים הכספי וצירים יבשתיים, אבל עלותם גבוהה מאוד, וההיקף לא גדול. איראן נאלצת למכור נפט בהנחה גדולה, לקבל תשלום לעיתים בסחר חליפין או ביואן, והתהליך כולו כרוך בעלויות חריגות, שכן רשתות הברחה הן יקרות מאוד ולא אמינות.

במשך שנים ניהלו משמרות המהפכה שתי כלכלות נפרדות: האחת מקומית, המבוססת על תעשיות ותיקות שסיפקו את צורכי הציבור האיראני; והשנייה כלכלה ייעודית, שנשענה בעיקר על מכירות נפט ונועדה לצורכי המשטר – פיתוח אמצעי לחימה (בדגש על פרויקט הגרעין) ומימון רשתות הפרוקסי ברחבי המזרח התיכון. כיום הכלכלה הראשונה מקרטעת על סף קריסה, בין השאר בשל השלכות המלחמה, וכמובן בשל הזנחת תשתיות וניהול כושל. כעת, כשהמשטר נאלץ לממן את כלכלת העם מתוך חשבונותיו הפרטיים שהידלדלו, יכולותיו מצטמצמות והציבור האיראני מבין היטב שרווחתו אינה עומדת בראש מעייני השלטון.

בינתיים התמונה האסטרטגית הרחבה הולכת ומשתנה. בצעד דרמטי עזבה השבוע איחוד האמירויות את אופ"ק, מסיבות כלכליות ביסודן. איחוד האמירויות נפגעה במלחמה, והיא מנסה לבנות כלכלה שאינה מבוססת רק על נפט. קרטל אופ"ק מגביל את יכולת הייצוא שלהם, כדי לשמור על מחירים גבוהים. איחוד האמירויות רוצה למקסם רווחים מתעשיית הנפט שלה מהר ככל שתוכל, מה שיסייע לה גם לייצר תשתיות שינוע חלופיות למצר הורמוז. בשנות ה־70 הביא קרטל אופ"ק למשבר חמור בעולם המערבי, היום הוא חלש יותר. הרבה לפני שאיחוד האמירויות עזבה את הארגון, אירופה פעלה לגיוון מקורות אנרגיה, וארצות הברית הפכה ליצואנית נפט הודות לטכנולוגיית הפצלים שאפשרה לה להפיק הרבה מאוד נפט. אלה חדשות טובות למחירי הנפט, אם כי לא בהכרח באופן מיידי. ההשפעה צפויה להתממש בשנים הקרובות, בוודאי לא לפני פתיחת מצרי הורמוז.