בסוף שנות השמונים הייתה פורטו־אלגרה עיר נמל של 1.2 מיליון תושבים בחלק הדרומי של חופי ברזיל. שליש מהתושבים חיו בעוני מחפיר בפאבלות, פחות ממחצית מהבתים היו מחוברים למים זורמים או לביוב, והעירייה הייתה בתהליכים מתקדמים של פשיטת רגל. 96% מהתקציב העירוני יצא על משכורות לעובדים, ורק 3.2% מההכנסות, שהלכו וצנחו במשך עשור כתוצאה מאמון ציבורי ירוד, נותרו להשקעה בתשתיות. בתנאים האלה החליטה פורטו־אלגרה לצאת למהלך רדיקלי – התושבים ישלטו ישירות בכעשרים אחוז מתקציב העירייה.
כל תושב שרצה בכך יכול היה להשתתף באסיפה שכונתית או בוועדה שעסקה בנושא מסוים, ולהעלות דרישות. העירייה אספה את עיקרי הדרישות ותרגמה אותן לתוכניות מסודרות עם עלות תקציבית, והתושבים החליטו, במגבלות התקציב, באיזו שכונה ייסלל כביש, היכן יונח צינור ביוב ואיפה יתקינו מדרכות. התוצאה הפתיעה את כולם לטובה. פורטו־אלגרה לא הפכה לקופנהגן, אבל עשור וחצי לאחר מכן, 98% מהבתים כבר היו מחוברים לביוב, נסללו מאות קילומטרים של כבישים וחל זינוק במספר בתי הספר ומעונות היום. התהליך משך את סקרנותם של רבים בעולם והועתק, במודלים מגוונים, לכשבעת אלפים רשויות מקומיות בעולם עד היום.
אפשר להתווכח אם כל זה היה מתרחש גם ככה תחת מועצת העיר הרגילה, ויש מחקרים כלכליים רבים בנושא. רובם הגיעו למסקנה ששיתוף הציבור בתקציב מעניק יתרון של כמה אחוזים בודדים בהשקעות בתשתיות נחוצות ובשכונות עוני. אבל לתהליך הזה הייתה גם תוצאת משנה חשובה: זינוק מטאורי באמון הציבור בשלטון. גביית המיסים העירוניים נסקה בכ־270%, וסקרים הראו שביעות רצון הולכת וגוברת בקרב התושבים. שילוב אלמנטים של דמוקרטיה ישירה, כמו בימי לידתה באתונה העתיקה, שדרג את אמון הציבור בתהליך.
הכי מעניין
בערך באותה תקופה, באיטליה הלכו וגברו המתחים סביב יחסי דת ומדינה. לאורך שנות השבעים והשמונים, איטלקים רבים הפסיקו ללכת לכנסייה, והאוכלוסייה עברה חילון מהיר. אלא שהממשלה, במנגנון שנקבע בימי מוסוליני, נהגה לשלם לכמרים משכורת חודשית. לאיטלקים שרצו מודרניזציה נמאס מכך שהמיסים שהם משלמים הולכים באחוזים גבוהים לאפיפיור ולתומכיו, במיוחד נוכח הדעות הרווחות בוותיקן לגבי הפלות, גירושין והקהילה הגאה.
על הרקע הזה, בתחילת שנות התשעים הוחלפה המשכורת הקבועה לכמרים במנגנון חדש בשם "אוטו פר מילֶה" – שמונה מתוך אלף. בדו"ח המס השנתי של כל אזרח איטלקי יש תיבה שבה הוא יכול לבחור לאן להזרים 0.8% ממס ההכנסה; בשנים האחרונות מדובר ב־1.8 מיליארד אירו. האזרח יכול לייעד את הסכום לכנסייה הקתולית, לקהילות דתיות אחרות, או לשימושים הומניטריים. מי שלא בוחר – החלק שלו מתחלק בין כולם באופן אוטומטי, על בסיס שאר הבחירות. גם אחרי חצי יובל, הנתח הגדול של התקציב עדיין מועבר לקריית הוותיקן, אבל שיעורו הולך ופוחת מדי שנה, והמתחים סביב הדת באיטליה התפוגגו מעט. עם השנים, מנגנונים דומים ברמת המדינה הופעלו גם בספרד, הונגריה, פולין, רומניה וסלובקיה.
החוג למגדר ותקציב הישיבות
לפני כמה חודשים הציעו שורת חוקרים ממכון ירושלים למחקרי מדיניות גרסה ישראלית למנגנון ייעוד מס שכזה, שהם מכנים "בחירה בתקצוב". ההצעה שלהם רדיקלית פחות מזו שפעלה בפורטו־אלגרה, והרבה יותר קרובה לשיטה האיטלקית. לפיה, אנחנו נקבל שליטה ישירה במחצית מתקציבי הדת, התרבות והרוח של מדינת ישראל. הם מיפו שורה ארוכה של סעיפים בתקציב המדינה, מארגון ההילולה במירון (116 מיליון שקלים בתקציב 2023), דרך תמיכה במדעי החברה והרוח (1.9 מיליארד שקלים) ועד מימון מוזיאונים ואמנות פלסטית (73 מיליון), שמגיעים יחד לסך של 7־8 מיליארד שקלים בשנה, שהם כ־5־6 אחוזים ממס ההכנסה שלנו. מה יקרה אם ייתנו לנו לחלק מחדש חצי מהסכום לפי העדפות ספציפיות?
החוקרים גם פרסמו מסמך שמפרט כיצד בדיוק זה אמור לעבוד. "כל אזרח משלם־מס יקבל בטופס הדיווח השנתי, או בממשק מקוון של רשות המיסים, אפשרות להקצות 2.5%־3% ממס ההכנסה השנתי שלו לטובת התקנות והעמותות הללו. שכירים ימלאו על בסיס נתוני טופס 106, ועצמאים על בסיס הדו"ח השנתי. עד סוף חודש ספטמבר יועברו הכספים מקופת המדינה לעמותות או לתקנות הייעודיות, תוך פיקוח על הסכומים שנצברו וללא אפשרות של התערבות ממשלתית". אין שום מניעה להציע מנגנונים אחרים, או תקציבים אחרים, שיעבדו על בסיס רעיון דומה.
מה זה יעשה לתקציב המדינה ולנו? "ככל הנראה", כותבים המציעים, "מצביעי אגודת ישראל לא יתרמו לחוג למגדר, ותומכי מרצ לא יתרמו לישיבות. אך האם משלמי המיסים ממעמד הביניים לא ירצו לתרום למוסדות תורניים? האם יהודים לא ירצו לתרום לערבים? האם 'שבטים' יעדיפו לחזק רק את עצמם, ולא את הזהות הממלכתית? כלל לא בטוח". וגם אם לא יתרחשו שינויים קרדינליים באופי התקציב בעקבות הדילוג מהצבעת חברי הכנסת להצבעת בוחריהם, אפשר לקוות כי "המתח בין המגזרים השונים יפחת, וניתן יהיה לדבר על פעולה משותפת וגם על תרומה הדדית. מעבר לכך, הזהויות בישראל הן יותר פלואידיות, מורכבות ונעות על רצף מכפי שנדמה. האפשרות לתרום למספר תקנות ועמותות תוכל לשקף בצורה נאמנה יותר את המורכבות הזו, מאשר המפלגות הפוליטיות".
למען האמת, החוק הישראלי כבר מכיל מנגנון לייעוד מס – סעיף 46 לעמותות על החזרי מס הכנסה. חִשבו על זה רגע: איש לא כופה עלינו לאיזו עמותה לתרום, ואיזו מטרה לקדם באמצעות כספנו. אדרבה, הממשלה מחזירה לנו את הכסף מתוך תפיסה שהתרומה שלנו מחליפה את המנגנון הקיים של מס שהופך לתקציב מדינה ומנותב על ידי השרים וחברי הכנסת. אלא שנכון להיום מדובר בסעיף קטן מאוד – 577 מיליון שקלים בלבד בשנת 2018. מחקרים הראו שלמעלה מ־90% מאזרחי ישראל שמעלים תרומה כאנשים יחידים, אינם מדווחים עליה לצורך זיכוי מס. לאחרונה הוכרז על רפורמה שבמסגרתה ההליך יתבצע אוטומטית במחשבי רשות המסים, ויש לקוות שהיא תגדיל את תחושת ההשתתפות הציבורית במדיניות הרווחה או התמיכות בישראל.
הסיכונים שבהצעת ה"בחירה בתקצוב", כמו בכל מערכת דמוקרטית שנתונה להכרעת ההמון, קשורים בפופוליזם. גופים פופולריים ועמותות עם יחסי ציבור טובים יזכו למימון נדיב, בעוד תחומים "אפורים" ומטרות חשובות אך נעדרות קול ציבורי ייאלצו להסתפק במועט.
השקיפות והפשטות הן חלק מהותי מהעניין. כדי לפוגג את תחושת "לא ייאמן שהמיסים שלי מממנים את הדבר הזה", הציבור צריך לדעת בדיוק לאילו כיסים הכספים המיועדים זרמו, ושאין לממשלה יכולת לשנות את זה. תקציב המדינה כפי שהוא נראה היום מובן ליודעי ח"ן בלבד, וגם כשהוא מפורסם בבמות הפומביות ביותר, הרוב המוחלט של אזרחי המדינה הולכים לאיבוד בין סעיפי ה"רזרבה", "הרשאה להתחייב", "בסיס התקציב" ושאר מרעין בישין. הרעיון הזה יכול לקום וליפול על ממשק בהיר ונגיש.
מעבר לכך, במקרה של ישראל ניכר שמדובר בפלסטר קטן על פציעה רב־מערכתית. הפערים האדירים בציבור בין מי שתומכים בתקצוב מוסדות שאינם מלמדים ליבה, ובין מי שנהנים מהצגות בתיאטרון פרינג' ומכספי איגוד הכדורעף, כמו גם קיומם של שני מגזרים ענקיים שבוחרים לצאת לעבודה באחוזים נמוכים, מצביע על כך שהבעיה היא עצם התקצוב, לא איך הוא מתחלק. בקיצור, אנחנו לא רק משלמים משכורות לכמרים כמו האיטלקים, אלא יוצרים דורות חדשים של הנצחת הבעיה. ובכלל, הכסף הגדול בסיפור הזה נמצא במערכות החינוך והבריאות. לתת לאזרחים שליטה בבניית מקוואות או במלגות המחלקה לאנתרופולוגיה יספק השפעה סמלית חביבה, לא מעבר לכך.
ועדיין, בהערכה ריאלית שישראל לא תהפוך בטווח הזמן הקרוב למדינה שמפריטה את תקציבי הדת, התרבות והחינוך שלה, ההצעה של "בחירה בתקצוב" נראית עדיפה על פני המצב הקיים. גם אם היא לא תחולל מהפכות גדולות בתקציב בפועל, היא תספק לנו לא מעט מידע על ההעדפות האמיתיות של אזרחים, כשהם לא כבולים בכבלים קואליציוניים. ואם היא תפוגג מעט את המשטמה הבין־מחנאית בישראל – מה טוב. האליטה הישנה שמשלמת נתח נכבד מהמיסים וחווה ייסורי ניתוק רועשים ממוקדי הכוח, עשויה לטעום מנה נדירה של קורת רוח מסדרי העדיפויות של תקציב המדינה.
פתק חצי פתוח
שיתוף פעולה נדיר נרשם לאחרונה בין המכון הישראלי לדמוקרטיה לפורום קהלת. על הפרק: מעבר לשיטת בחירות ב"פתק חצי פתוח". גם כאן הרעיון הבסיסי הוא לשלב אלמנטים של דמוקרטיה ישירה, להגדיל את החירות האזרחית ולהגביר את אמון הציבור. מה זה אומר? שביום הבחירות בקלפי לא נבחר רק במפלגה עם יו"ר כלבבנו ורשימה ארוכה של נובאדי'ז אחריו, אלא נוכל ממש להשפיע על הרשימה במפלגה שבחרנו. כל מצביע יסמן עד חמישה מועמדים מתוך הרשימה, ואלה מהם שיקבלו הכי הרבה סימונים ידורגו הכי גבוה ברשימה. כך ניפטר באחת גם משיטת הפריימריז הבזויה, וגם משיטת הבוס היחיד והשריונים האנמיים המבזה.
המטרה היא לצמצם את המרחק בין הבוחר ובין מה שקורה בפועל בכנסת. ח"כ אושר שקלים, לדוגמה, נבחר לכנסת על בסיס הצבעתם של 1,635 איש בלבד, הודות לתעתועי שיטת הפריימריז הליכודית. כדי להיבחר שוב במקום ריאלי בליכוד הוא לא צריך לפעול למען הציבור הרחב ולמצוא חן בעיניו, אלא לשכנע את חברי מרכז הליכוד בלבד. גם ח"כ חמד עמאר מישראל ביתנו, למשל, לא זקוק לשום פעילות ציבורית כדי לשרוד עוד סיבוב בחירות, רק להיות צייתן מספיק בדיל שלו עם אביגדור ליברמן. ההנחה היא שמי שרוצה להצביע נתניהו או ליברמן לא בהכרח רוצה לראות אחריהם את החבורה הנוכחית.
הצבעה בקלפי | צילום: יונתן שאול - פלאש 90
לפי מכון המחקר והמידע של הכנסת, מתוך 23 מדינות מפותחות שבהן שיטת הבחירות היא לפי רשימות, כמו אצלנו, ב־18 מדינות הונהג פתק חצי פתוח או פתוח לחלוטין (ללא דירוג ראשוני של המפלגה עצמה). רק בארבע מדינות מלבד ישראל יש עדיין רשימות סגורות לחלוטין – ספרד, פורטוגל, קוסטה ריקה, וטורקיה. לא מדובר בשינוי דרמטי של שיטת הבחירות, כמו ניסוי הבחירה הישירה שנכשל אצלנו בניינטיז, אלא בתוספת קטנה, קלה ליישום ולהסרה, שתקרב בין המצביעים ובין מי שאמורים לפעול למענם, ותגדיל את אמון הציבור בשיטה הפוליטית.
ייאמר בהגינות שברוב הגדול של המדינות שהנהיגו פתק חצי פתוח, למעשה כולן חוץ מהולנד וסלובקיה, יש חלוקה למחוזות בחירה. בלעדיהם, אימוץ מרכיב אישי בפתק עלול להוביל להצגת רשימות מועמדים ארוכות מאוד. זהו חיסרון בולט של השיטה, כאשר הציבור נדרש לדרג שלל שמות שאת רובם הוא לא באמת מכיר. אלא שבישראל, המדינה שבה כולנו משננים כבקיאים ורגילים את שמה של היועצת המשפטית של ועדת הבחירות המרכזית, וח"כית מהעשירייה השלישית היא דמות ראשית בארץ נהדרת, נדמה לי שנאכל רשימות מועמדים ארוכות בלי מלח. מיתרונות המגורים בהרי החדשות.
שתי ההצעות האלה – בחירה בתקצוב ופתק חצי פתוח – אינן פתרון קסם לכל הבעיות שלנו. הן לא יפתרו את הדאגות העמוקות מעתיד הכלכלה הישראלית, או את התסכול המתפרץ מול האפשרויות הפוליטיות שעומדות בפנינו, אבל יש בהן פוטנציאל להחזיר לאזרח תחושת חירות מסוימת בתוך מגבלות השיטה. השיח הציבורי הרועש והמטמטם של השנים האחרונות מלווה באובדן אמון חריף בשיטה שלנו, וברעיון הדמוקרטי בכלל. עם כניסתו של חג החירות, כדאי לשקול בחיוב הצעות שכבר הוכחו בעולם כמשפרות את תחושתם של היושבים סביב השולחן, גם אם הם לא בנוסח של עורך הסדר.