האשליה של "מדד השחיתות" שמדרג את ישראל מתחת לאמירויות

מידיעה בשולי החדשות למדתי כי המצב "מביך: ישראל נשרכת מאחורי איחוד האמירויות במדד השחיתות". מדובר ב"תמרור אזהרה בוהק" שכן "ישראל צוללת במדד השחיתות העולמי", והציון של המדינה "ירד ל־62 נקודות בלבד, מה שהוביל להידרדרות אל המקום ה־35 במדד. לשם השוואה, בשנים עברו ישראל דורגה במקומות גבוהים משמעותית".

מתוך סקרנות גרידא, נכנסתי לאתר של ארגון transparency international שמפרסם מדי שנה את "מדד תפיסות השחיתות" (CPI) וחיפשתי את הדירוג של ישראל בשנים קודמות. ואכן, בשנת 2024 קיבלנו 64 נקודות, צלילה של שתי נקודות שלמות. בשנה שלפניה, 2023 הידועה לשמצה, ישראל דורגה עם 62 נקודות, בדיוק כמו השנה. למעשה, הציון שקיבלנו השנה הוא בין הגבוהים בתולדותינו. בכל העשור וחצי האחרונים, רק שלוש פעמים דורגה ישראל בציון גבוה יותר: ב־2016 (64), ב־2022 (63), וב־2024 (64). שנת השפל היתה 2021, שבה דורגנו עם 59 נקודות בלבד.

עמותת שבי"ל, הסניף המקומי של הארגון הבינלאומי שמפרסם את המדד, הדגישה שהירידה בציון הישראלי נובעת מכך שהשנה "נבחן הקשר שבין שחיתות לפגיעה במרקם ערכי הדמוקרטיה של המדינות בכלל, ועצמאות מערכת המשפט והתקשורת הפרט", בניגוד למדד 2024 ששם דגש על התמודדות עם משבר האקלים. השופטת בדימוס דפנה אבניאלי, העומדת בראש העמותה, מסרה שישראל "נתפסת כמי שאינה מונעת את הפגיעה בערכי הדמוקרטיה, בעקרון הפרדת הרשויות ובשומרי הסף. מדינת ישראל נתפסת גם כמדינה שאינה מקדשת את האינטרס הציבורי הכללי, מתוך רצון לשמר את המשכיות שלטונה של הממשלה הקיימת, תוך שימוש לרעה של שרי הממשלה בסמכויות ובתקציבים למטרות סקטוריאליות".

בקיצור, אם נקבל את ההנחה של אבניאלי שיש קשר ברור בין הממשלה המכהנת ובין הציון שישראל מקבלת במדד, הרי שנצטרך לטעון כי ממשלת בנט־לפיד שהייתה בשלטון ב־2021 הביאה את ישראל לשפל של כל הזמנים בתפיסות השחיתות. חוץ מזה, מרגש לראות שמדד המתמקד בפגיעה בערכי הדמוקרטיה הציב במקום גבוה מישראל את איחוד האמירויות, מונרכיה למופת. את המקום השלישי המכובד תפסה סינגפור, דיקטטורה נאורה.

האמת היא שאת המדד הזה, ומדדים מסוגו, מומלץ לקחת עם כמות נכבדה של גרגרי מלח. לא מדובר במדע מדויק, ואין אפילו יומרה לדרג את היקפי השחיתות – מושג מורכב ואמורפי - אלא רק כיצד המדינות נתפסות. מדובר ב־13 מכוני מחקר מרחבי העולם שמדרגים את המדינות השונות, ובמקרה של ישראל השתתפו השנה בדירוג רק חמישה מכונים. בשנים 2020־2021 זכינו לציונים נמוכים במיוחד בשל הגבלות הקורונה ההדוקות יחסית שהונהגו כאן. מי שלוקח סוג כזה של ממצאים כדי לטעון השבוע ש"נפוטיזם, חגיגת מקורבים ופגיעה בקופה הציבורית ובחופש העיתונות הביאות לתוצאה מדאיגה" (וואלה), מעיד על עצמו יותר מאשר על המציאות הישראלית.

שיעור מאלף בנושא ניתן לפני ארבעה שבועות בריאיון של פרופ' תמר הרמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, בהסכת מטעם המכון. פרופ' הרמן מופקדת על "מדד הדמוקרטיה" שמפרסם המכון בכל שנה, ונשיא המכון יוחנן פלסנר הפנה אליה שאלה: "אהרן ברק אמר לאחרונה שישראל כבר לא דמוקרטיה ליברלית. מה אומרים המדדים הבינלאומיים?" הרמן ענתה בלי להסס: "לפי המדדים הבינלאומיים מצבנו יותר טוב ממה שנהוג לחשוב מבית... בגדול, ישראל נמצאת במקום בינוני, והיציבות היא מדהימה – ההערכות החיצוניות לא הורידו את ישראל בשנים האחרונות, באופן מדהים".

אז מה קרה לכל הכותרות על כך ש"ישראל איבדה את דירוגה כדמוקרטיה ליברלית" (הארץ, מרץ 2024)? כולן התבססו על מדד אחד – Vdem – פרויקט מחקר של אוניברסיטה שוודית שהוריד את הדירוג של ישראל מ־0.66 ל־0.63. ובלשונה של הרמן, "ירידה במספר זעום של אחוזים, פשוט ישראל הייתה קצת מעל הקו וירדה קצת מתחת לקו".

קריאת הדו"ח של Vdem הופכת את האירוע למביך אף יותר. בין המדדים שהובילו את הפרויקט לסווג את ישראל לראשונה זה חמישים שנה כדמוקרטיה לא־ליברלית, מצוינים "פגיעה בשקיפות וביכולת לצפות את החוק, והתקפות הממשלה על מערכת המשפט". באופן ספציפי מוזכר שב־2023 עבר בכנסת החוק לצמצום עילת הסבירות, עם הטענה השגויה שהוא מונע מבית המשפט לפסול החלטות של הכנסת (החוק נגע לרשות המבצעת בלבד). גם ביטול החוק בידי בג"ץ ב־1 בינואר 2024 לא שינה את הדירוג של ישראל בדו"ח הבא.

מדוע? בגלל "ירידה משמעותית בחופש מעינויים". Vdem מפנה לדו"ח של ארגון "אמנסטי אינטרנשיונל" מנובמבר 2023, המציין בזעזוע עלייה במספרם של המעצרים המנהליים של פלסטינים מ־1,319 ל־2,070. ראיונות עם 12 פלסטינים סיפקו עדויות על עינויים כמו "מכות קשות והשפלות של עצורים, בין היתר על ידי אילוץ להוריד ראשיהם למטה, לכרוע ברך על הרצפה במהלך ספירת האסירים ולשיר שירים ישראליים". מזה גזרו ב־Vdem שישראל מידרדרת בתחום העינויים. איכשהו, העובדה הפעוטה שמדובר בשבועות שאחרי טבח שבעה באוקטובר לא הגיעה לדו"ח שלהם.

מדדים בינלאומיים הם עניין חשוב שמספק חומר לרבים מהטורים שנכתבים כאן, והצטיינות בהם היא אינטרס ישראלי. עם זאת, חובה להבחין בין מדדים שנשענים על נתונים אובייקטיבים וכלכליים, ובין מדדים מבוססי הערכות מומחים. בטח אם מדובר בנושאים מורכבים שחלקים בציבור הישראלי מתקשים לעקוב אחריהם, לא כל שכן חוקרים מגטבורג או ממישיגן. לא מיותר להזכיר שפעמים רבות גופים כאלה מתייעצים עם מומחים ישראלים, ואז מקבלים אשרור חיצוני כביכול לדעות שאתם כבר מכירים היטב מהטלוויזיה ומהרדיו.

כמעט מרהיב להאזין למבוכה הניכרת בשיחה של אנשי המכון הישראלי לדמוקרטיה. נשיא המכון פלסנר תמה: "אנחנו במכון מנטרים עשרות יוזמות שנותנים להן את הכותרת 'אנטי דמוקרטיות', יש איזה מין פער בין היציבות במדדים לבין תחושת המציאות". ופרופ' הרמן ציטטה: "דברים שרואים מכאן לא רואים משם. אנחנו עוסקים באלמנטים מאוד ספציפיים, וגם יש עניין של אווירה. והכול משתלב יחד לכדי תחושה של דכדוך כללי".