בגין אחריותן ל"עושק קשישים": העליון אישר לנהל תביעה ייצוגית נגד חברות אשראי

​צעד משמעותי במאבק נגד תופעת "עושק הקשישים"? בפסק דין ארוך ומפורט קבע בית המשפט העליון כי תביעה ייצוגית היא כלי ראוי והוגן לבירור טענות בנושא זה נגד חברות כרטיסי האשראי בישראל. פסק הדין, שניתן על ידי השופטים נעם סולברג, דפנה ברק-ארז ועופר גרוסקופף, הופך את החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, שסירב לאשר את התביעה כייצוגית עקב קשיים שקיימים לכאורה בניהולה. שופטי העליון ציינו בפסק הדין שניתן היום, כי "התופעה המכוערת של ניצול קבוצות אוכלוסייה המתאפיינות בחולשה צרכנית, דוגמת אוכלוסיית הקשישים, היא רעה חולה במחוזותינו... סוגיה ציבורית-חברתית בעלת חשיבות ציבורית מובהקת... כאשר לפתחו של בית המשפט מגיעים תיקים כדוגמת התובענה דנן, מחובתו היא לעשות את כלל המאמצים על מנת לאפשר את הדיון בה, תוך שימוש בארגז הכלים הרחב שהקנה לו המחוקק". 

הפרשה החלה עם הגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב נגד 3 חברות כרטיסי אשראי בגין "עושק קשישים", על אף שלא מדובר בחברות שעשקו את הקשישים באופן ישיר. הגורמים שפגעו בקשישים חסרי ישע הינן חברות שמכונות "חברות שיווק ישיר", שחלקן פנו במכוון לאנשים קשישים ובודדים, ניצלו את מצבם הקוגנטיבי והנפשי, ומכרו להם מוצרים שלא היו זקוקים להם, חייבו אותם בסכומי כסף גבוהים על מוצרים שכלל לא רכשו, ועשקו אותם באופנים נוספים. 

מאחר שחברות אלה נסגרו ונעלמו, ולא ניתן היה לתבוע אותן ישירות, הוגשה לבית המשפט בקשה לאישור ניהול תובענה כיצוגית נגד חברות האשראי שכיבדו את העסקאות שנעשו עם חברות השיווק הישיר. בבקשת האישור צוינו 40 חברות שיווק ישיר שעשו לכאורה שימוש בשיטת העושק, ונטען שעל חברות האשראי היה לבטל ביוזמתן את כל העסקאות של כלל חברות אלה עם אנשים קשישים. בקשת האישור כללה תצהירים וראיות על מרמה ועושק כאמור, אולם לא הובאו ראיות ביחס לרוב הגדול של חברות השיווק הישיר שצוינו בבקשה.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, בנימוק שהליך התובענה הייצוגית אינו מתאים לבירור טענות הצדדים, היות ונדרשים בירורים פרטניים רבים שאינם הולמים הליך של תובענה ייצוגית, והפנה את קבוצת הקשישים להגיש תביעות אישיות. על החלטה זו, הגישו התובעים ערעור לבית המשפט העליון. 

העליון קיבל כאמור את ערעור התובעים המייצגים, אישר את ניהול התובענה כייצוגית (ביחס לאחת מעילות התביעה) והחזיר את הבקשה לבירור נוסף בביהמ"ש המחוזי (ביחס לעילת תביעה אחרת). בכך, אימץ בית המשפט העליון את עיקרה של עמדת היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה, שהוגשה באמצעות המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה. בחוות דעתה, עמדה היועצת המשפטית לממשלה על הקושי בהגשת תביעות אישיות בנסיבות העניין, הן בשל קשיי הנגישות של אוכלוסיית הקשישים להליכים משפטיים והן בשל מורכבות התביעה שבה מדובר. לעמדת היועצת המשפטית לממשלה, התובענה הייצוגית עשויה להיות הכלי הדיוני האפקטיבי ביותר עבור קבוצה זו

"היועצת המשפטית לממשלה סבורה... שהליך תובענה ייצוגית הוא אף ההליך המעשי והיעיל ביותר למיצוי זכויותיהם של חברי הקבוצה הנטענת". זאת גם בשים לב לתכלית חוק תובענות ייצוגיות להביא ל- "מימוש זכות הגישה לבית המשפט, לרבות לסוגי אוכלוסיה המתקשים לפנות לבית המשפט כיחידים", נאמר בעמדת היועצת שהוגשה על ידי הפרקליטות.

עם זאת, היועצת לא התעלמה מהקושי הכרוך בכך שהתובענה הוגשה בשם הלקוחות של 40 חברות שיווק ישיר מבלי שהובאו ראיות בנוגע לרובן, ועל כן הציעה, חלף דחיית התביעה, להחזיר את ההליך לביהמ"ש המחוזי כדי שניתן יהיה להדק את הדיון בבקשת האישור, להגדיר קבוצות קונקרטיות של נפגעים, ולתת אפשרות לתובעים להציג תשתית ראייתית ענפה יותר, באופן שיאפשר ניהול הליך יעיל במסגרת של תובענה ייצוגית, תוך שימוש בכלים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות.

שופטי העליון קיבלו את העמדה הזו. השופט סולברג הסביר כי "בית המשפט המחוזי הזדרז קמעא לקבוע כי לא ניתן יהיה להתגבר על שוֹנוּת זו במסגרת ההליך הייצוגי... בית המשפט המחוזי לא ראה להיזקק לאותו "סל כלים" שבו צייד המחוקק את בית המשפט... בטרם ננעלו שערי ההליך הייצוגי לפני... חברי הקבוצה הקשישים... בחינה כאמור הייתה מוליכה את בית המשפט להתאמות... שניתן היה להורות עליהם על מנת לאפשר את בירור התובענה במתכונת הייצוגית".

בהתייחס לעילה בדבר חובת הגילוי של חברות האשראי לחברי הקבוצה בדבר הסיכונים הכרוכים בהתקשרות עם חברות השיווק הישיר החליט בית המשפט העליון, בדעת רוב (של השופטים גרוסקופף וברק ארז), לאשר את ניהול התובענה כייצוגית ולהחזיר את הדיון בתובענה גופה לבית המשפט המחוזי. השופט סולברג בדעת מיעוט בעניין זה, סבר שיש להחזיר את הדיון לשלב המקדמי של בחינת אישור התובענה, לאור החסרים בתשתית הראייתית. בהתייחס לעילה של הפרת החובות הקבועות בחוק כרטיסי חיוב במקרים שבהם הלקוחות התלוננו ולא נענו כראוי, בית המשפט העליון החליט בדעת רוב (של השופטים סולברג וברק ארז, ובהתאם לעמדת היועצת) להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לשלב המקדמי של בחינת אישור התובענה, בעוד השופט גרוסקופף סבר בדעת מיעוט שבעניין זה יש לדחות את בקשת האישור.

לבסוף , בית המשפט העליון ברך על המאמצים שננקטו על ידי הממשלה והמחוקק בקידום תיקוני חקיקה בעניין המאבק בעושק הקשישים: "הממשלה החלה לקדם בשנים האחרונות מספר יוזמות שמטרתן להילחם בתופעה ולאפשר לקשישים למצות את זכויותיהם... קידום האכיפה הציבורית כמכשיר להתמודדות עם רעה חולה זו הוא כמובן מבורך ויש לקוות כי הצעדים הננקטים ישאו פרי בהקדם האפשרי".

לצד זאת הדגישו שופטי העליון, את חשיבות האכיפה האזרחית המשלימה בדמות הגשת תובענות ייצוגיות. "התובענה הייצוגית היא אפוא כלי אכיפה פרטית משלים... שימוש במנגנון התובענה הייצוגית כחלק מן המאבק האסדרתי הכולל למיגור ולעיקור התופעה הנלוזה של עושק הקשישים- מבורך ומתבקש... שיקולים של מדיניות אכיפה ציבורית דווקא מחדדים את החשיבות שבבירור התובענה הייצוגית... ככלי אכיפה פרטי, משלים, אפקטיבי".

עמדת היועצת המשפטית לממשלה הוגשה לבית המשפט העליון על ידי עו"ד יואב שחם מהמחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה לאחר שגובשה בשיתוף עם פרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי), מחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים (משפט אזרחי), בנק ישראל, הרשות להגנת הצרכן, והמשרד לאזרחים ותיקים. לטובת המערערים נפסקו הוצאות בסך 75 אלף שקלים בהליך זה.