בוול סטריט יש הרבה רעשים, צפצופים של מסכי מסחר וצעקות של אנליסטים, אבל כשוורן באפט לוחץ על כפתור ה"קניה", העולם משתתק ומקשיב. הידיעה האחרונה שהרעידה את הבורסות בניו יורק נוגעת לדיווחים על כך שברקשייר האת'וויי, ספינת האם של ההשקעות מאומהה, ביצעה מהלך דרמטי בהיקף של כ-4.3 מיליארד דולר במניות גוגל ($GOOG). הסכום הזה, שנשמע דמיוני לאדם הממוצע, הוא אמנם רק חלק קטן מקופת המזומנים האגדית של ברקשייר (שחצתה לאחרונה את רף ה-325 מיליארד דולר), אך המסר שהוא שולח חזק יותר מכל דוח רבעוני: משהו בממלכה השמרנית של באפט השתנה, או שאולי, העולם עצמו השתנה לנגד עינינו.

הקופסה השחורה מאומהה

כדי להבין את גודל האירוע, צריך לחזור אחורה. ברקשייר האת'וויי לא התחילה כאימפריה פיננסית, אלא כמפעל טקסטיל כושל במסצ'וסטס. וורן באפט, בצעד של אגו ונקמה במנהל המפעל, השתלט עליה ב-1965 והפך אותה בהדרגה לחברת אחזקות ששווה מעל טריליון דולר (סימבול מניה $BRK.B).

האסטרטגיה של באפט ושל יד ימינו המנוח צ'ארלי מאנגר הייתה פשוטה להחריד: קנה חברות שאתה מבין, שמייצרות תזרים מזומנים אדיר ("פרות מזומנים"), ושיש להן "חפיר כלכלי" - יתרון תחרותי שאי אפשר להעתיק. במשך עשורים, התיק של ברקשייר נראה כמו רשימת מכולת של אמריקה הישנה והטובה: קוקה-קולה (שמניבה לברקשייר דיבידנדים של כ-776 מיליון דולר בשנה), אמריקן אקספרס, בנק אוף אמריקה, חברת הממתקים סיז (See's Candies) וענקיות ביטוח כמו GEICO. הפילוסופיה הייתה ברורה: אנשים תמיד יצטרכו ביטוח, תמיד יאכלו ממתקים ותמיד ישתו קולה. טכנולוגיה? זה היה מחוץ לתחום. "אם אני לא יכול לחזות את העתיד של החברה בעוד עשר שנים", אמר באפט בעבר, "אני לא משקיע".

התקדים של התפוח

הסדק הראשון בחומה הזו הופיע ב-2016, כשברקשייר התחילה לרכוש את מניות אפל ($AAPL). הקהילה הכלכלית הרימה גבה. באפט? משקיע בהייטק? אבל האורקל מיהר להסביר: הוא לא רואה באפל חברת טכנולוגיה, אלא חברת מוצרי צריכה. "האייפון", הוא הסביר, "הוא נדל"ן יקר ערך בתוך הכיס של המשתמש". הוא זיהה שלאנשים קשה יותר לוותר על האייפון שלהם מאשר על הרכב שלהם. ההשקעה הזו הפכה להצלחה המסחררת ביותר בתולדות ברקשייר, כשאפל תפסה בשיאה קרוב ל-50% מתיק המניות הסחיר של החברה והניבה רווחים של מאות אחוזים. רק כדי להבין את גודל האחזקה שלו, גם אחרי שבאפט מכר חלק ממנה - אפל משלמת מידי שנה לברקשייר 850 מיליון דולר דיבידנדים.

אבל גוגל? זה כבר סיפור אחר. גוגל היא לא חומרה. אין לה אייפון שאפשר להחזיק ביד. גוגל היא אלגוריתם, היא ענן, היא בינה מלאכותית. היא התגלמות הדבר שבאפט נמנע ממנו במשך שנים - נכס לא מוחשי שמשתנה במהירות האור. השקעה של 4.3 מיליארד דולר בחברה כזו מעלה תהייה פילוסופית עמוקה לגבי עתיד השווקים.

שינוי תפיסה או שינוי מציאות?

כאן אנחנו מגיעים ללב העניין. האם וורן באפט בן ה-95 החליט פתאום להפוך למשקיע טכנולוגיה נועז? התשובה כנראה שלילית. הסבר הגיוני יותר, ומרתק הרבה יותר, הוא שההגדרה של "מוצר צריכה בסיסי" עברה אבולוציה.

אם במאה ה-20 התשתיות הקריטיות היו מסילות רכבת (שבאפט מחזיק באמצעות חברת  BNSF Railway) וחברות חשמל, הרי שבמאה ה-21 התשתיות הללו הן דיגיטליות. גוגל היא כבר לא רק "מנוע חיפוש". היא הבעלים של יוטיוב - הטלוויזיה החדשה. היא מחזיקה באנדרואיד - מערכת ההפעלה הפופולרית בעולם, היא שולטת בשוק הפרסום הדיגיטלי ואחת הבולטות גם בתחום הענן – התחום הטכנולוגי והרווחי הצומח ביותר בעולם בשנים האחרונות. עבור עסק קטן, הופעה בחיפוש של גוגל היא קריטית לא פחות מחיבור לחשמל.

כאשר בוחנים את ההשקעה הזו דרך המשקפיים של באפט, גוגל מתחילה להיראות פחות כמו חברת הייטק "מסוכנת" ויותר כמו חברת גביית מיסים. בכל פעם שמישהו מחפש מנעולן, קונה נעליים או רואה פרסומת ביוטיוב, גוגל גובה "מס" קטן. זהו מודל עסקי עם חפיר כלכלי עצום, בדיוק כמו שבאפט אוהב. ייתכן שההשקעה הזו מסמנת את ההכרה בכך שחברות הביג-טק סיימו את שלב הצמיחה הפרועה שלהן והפכו לחברות הערך (Value) החדשות - יציבות, רווחיות להחריד, ובלתי ניתנות להחלפה.

השורות התחתונות

האם מדובר בשינוי כיוון או באבולוציה טבעית? קשה לדעת בוודאות. ייתכן שמי שדחף לעסקה הם דווקא מנהלי ההשקעות הצעירים יותר של באפט, טד קסלר וטוד קומבס, שמקבלים יותר ויותר עצמאות בניהול התיק. אך בסופו של יום, החתימה היא של ברקשייר.

הכניסה לגוגל, במיוחד על רקע מכירת חלק ממניות אפל לאחרונה, מלמדת אותנו שיעור חשוב בהשקעות: העולם משתנה, ומי שרוצה לשמור על הונו חייב לעדכן את ההגדרות שלו. פעם, ביטחון כלכלי היה מפעל לייצור קטשופ. היום, הביטחון הכלכלי נמצא בשרתים שמאחסנים את המידע של העולם. באפט, באיחור אופנתי אך אלגנטי, כנראה הבין שאם הוא לא יכול לנצח את האלגוריתם, עדיף פשוט לקנות אותו.