אם לא נילחם בבירוקרטיה, כל הרפורמות בעולם לא יורידו את יוקר המחיה

גם אחרי שלוש רפורמות בארבע שנים, יוקר המחיה רק מחמיר – כך עולה מדו"ח מבקר המדינה שפורסם בשבוע שעבר. כל אחת מהרפורמות הללו שווקה כמהלך מרחיק לכת, שיצליח סוף־סוף להכניס לארץ שטף של מוצרים מיובאים ולהוריד מחירים, אבל התקוות הללו לא התממשו. הבעיות והפתרונות מוכרים, ואיש לא צריך עזרה בזיהויים. כבר ב־2014 הוקמה ועדת לנג כדי לבדוק את חסמי הייבוא ולהציע דרכים להגברת התחרותיות והורדת מחירים. הוועדה המליצה לפתוח את השוק לייבוא, לצמצם חסמים מול היבואנים, להתאים את הדרישות המקומיות לנהוג במדינות מפותחות, ולמנוע הסדרים שפוגעים בתחרות, כמו יבואנים בלעדיים. ולמרות כל ההמלצות הנכונות והחשובות, מחירי המזון בישראל רק עולים.

ישראל מוגדרת כ"כלכלת אי", כלומר כזו שיחסי המסחר שלה עם שכנותיה מוגבלים מאוד ולפיכך היא נדרשת להישען יותר על ייבוא מעבר לים, אך בפועל הייבוא שלה מצומצם מאוד. לפי דו"ח המבקר, היקף הייבוא לישראל עומד על 26.9% מהתוצר, כמעט מחצית מהממוצע במדינות ה־OECD, שהוא כ־52%. גם בתוך המוצרים שישראל מייבאת, רק רבע מהם הוא של מוצרי צריכה; השאר הם חומרי גלם, מוצרי אנרגיה ומוצרי השקעה.

היעדר התחרות מן הנכר משאיר את השוק המקומי ריכוזי, את התחרות מדולדלת וממילא את המחירים גבוהים. הפתרונות מונחים על השולחן, ולמען האמת נעשה מאמץ אמיתי להוציא אותם אל הפועל. כך, רפורמת "קסיס דה־דיז'ון" מ־2022 ניסתה לפתור את בעיית התקינה הישראלית המורכבת, והעבירה חלק ניכר ממוצרי הייבוא לקטגוריות מקילות יותר. בפועל היא גרמה לבלבול בקרב יבואנים, שטבעו בנבכי המסלולים השונים והדרישות מהם. במוצרי תינוקות וילדים, באופניים ובמוצרי פארם נותרו דרישות ייחודיות לישראל, כולל התאמות שונות לפי אינספור תקנות, כך שמי שרצה לייבא לארץ נוזל כלים למשל התקשה לעשות זאת והעדיף לוותר. במוצרים מסוג זה לא נצפתה שום ירידה במחיר.

ב־2024 הוחלה רפורמת "לא עוצרים בנמל", שגם היא ביקשה לצמצם רגולציה על יבואנים. הכוונה הייתה לחסוך מהיבואנים את הצורך להעביר מוצרים לבדיקת מעבדה ולאפשר להם ייבוא חופשי ללא עיכוב בנמל, על סמך הצהרה שהמוצר עומד בתקן הנדרש. אלא שגם במקרה הזה יבואנים דיווחו כי נתקלו בקשיים ובמידע חסר, וכי הכללים לא היו ברורים – באילו מקרים יש צורך להגיש אישורים ומתי אפשר בלעדיהם. וכצפוי, לא היה את מי לשאול.
הבאה בתור הייתה רפורמת "מה שטוב לאירופה טוב לישראל", שנכנסה לתוקף בינואר 2025 והייתה אמורה להשוות את כל הדרישות הישראליות לאלה האירופיות על 90% ממוצרי הצריכה לישראל. גם היא עדיין לא הצליחה להוריד מחירים. היבואנים עדיין לא מבינים את הרפורמה, ולא ברורה מדיניות האכיפה של הממונה על התקינה במשרד הכלכלה. חוסר הוודאות מייצר חששות אצל יבואנים, ומונע כניסה של יבואנים חדשים לשוק.

למרות הרצון הטוב, בשורה התחתונה משהו לא עובד. לרוב, שני כוחות עובדים נגד ניסיונות השינוי: פקידים עם כוונות טובות, וקבוצות שיש להן אינטרס בשימור המצב הקיים. יבואנים גדולים למשל, שעובדים במסות גדולות ומכירים היטב את הבירוקרטיה הקיימת, פחות חוששים ממנה. לעומתם, יבואנים חדשים יתקשו לפענח מורכבויות ולהבין ניואנסים. אין להם גם צבא של עורכי דין ורואי חשבון שיסייעו להם במקרה של הפרה. לכן, ככל שבירוקרטיה פשוטה ושקופה יותר, כך היא אפקטיבית יותר.

הפוליטיקאים יכולים לנסח רפורמות שאמורות לפשט את השוק ולפתוח אותו לתחרות, אבל כשהבירוקרטיה עובדת נגד הרפורמה, שום דבר לא יעזור. מי שמתפרנס מניסוח תקנים ורגולציה, לא מעוניין לייתר את עבודתו. ומי שמאמין שהוא הגורם היחיד שמציל את הציבור הישראלי מסכנות, אמיתיות או מדומיינות, לבריאותו ובטיחותו, לא אוהב לקחת סיכונים שבהמשך עוד עלולים להאשים אותו בהם. בתחומים שמדינת ישראל שחררה באמת, המחירים ירדו. זה קרה במוצרים שלא הייתה בהם תחרות מקומית, או שהיא הייתה מינורית. מכשירי חשמל, ריהוט, אלקטרוניקה, הלבשה והנעלה – בכל הענפים הללו המחירים ירדו דרמטית כשישראל פתחה אותם לייבוא בלי מגבלות. במקומות אחרים, ובעיקר במזון, טרם זכינו לראות את הבשורה.

טונה לחיילים

למרבה התסכול, דווקא במוצרי המזון הבריאים יותר – פירות וירקות, ביצים, חלב, דגים, בשר ועוף, שהם יחד כמחצית מסל הקניות של משפחה ממוצעת בישראל – המחירים ממריאים לשמיים והצריכה הולכת ופוחתת. במקביל, ולא בלי קשר, במשרד החקלאות לא מפסיקים לדבר על "ביטחון המזון". העניין הזה הפך לדגל מרכזי של המשרד, עד כדי שינוי שמו ל"משרד החקלאות וביטחון המזון". השנה פרסם המשרד "תוכנית לאומית לביטחון מזון 2050", אבל מדו"ח מבקר המדינה שפורסם השבוע עולה כי דווקא כשצריך ביטחון במזון, בשעת חירום, הוא לוקה בחסר.

החקלאות היא אחד התחומים המוגנים ביותר בישראל מפני תחרות מן הנכר, לכאורה כדי לשמור על "ביטחון המזון" של תושבי ישראל. אם לא נגדל פה תוצרת חקלאית טרייה, טוענים במשרד החקלאות, נגלה שבשעת חירום לא יהיה לנו מה לאכול. בשם העיקרון הזה מוחלות בישראל מגבלות מרחיקות לכת וחריגות מאוד בעולם המערבי, ובכל זאת – ביטחון־מזון אין. בשעת חירום התברר שלא היה כאן מחסור במזון או במוצרי צריכה בסיסיים, לבד מהמוצרים החקלאיים. עם פרוץ המלחמה לפני שנתיים דווקא נרשם בישראל מחסור בעגבניות (כ־70% מהן מגודלות בעוטף עזה), ובהמשך בביצים (כ־70% מהן מגיעות מגבול הצפון). כ־30% מהתוצרת החקלאית בישראל מגודלת על הגבולות, וכ־80% מהחלב והביצים מופקים על הגבול. מתברר שבזמן חירום אכן גובר הסיכון לביטחון מזון בישראל, אבל לא בגלל ייצור מקומי לא מספק, אלא דווקא בגלל היעדר ייבוא.

לשם המחשה: עם פרוץ המלחמה נדרשה חברת דיפלומט, אחת היבואניות הגדולות בישראל, להפעיל חוזה שצה"ל חתם עימה ולספק כמה מאות טון של טונה בקופסאות שימורים לצורך מנות קרב. כמות גדולה מאוד של טונה יצאה ממחסני היבואנים, ובכל זאת לא נצפה מחסור חמור במוצר הזה ברשתות השיווק הקיימות. הרשתות מחזיקות מלאי משלהן, היבואן דאג לספק מיידית משלוחים נוספים, ויש שלל יבואנים אחרים שהיה אפשר למצוא את הטונה שלהם על המדפים. לעומת זאת, מחסור בביצים ובחלב הוא עניין שגרתי בישראל, ומחירי הפירות הפכו אותם למוצר לעשירים בלבד.

הטקס הבא חוזר על עצמו אחת לתקופה: שלט קטן נתלה על מדפי החלב בסופר, ובו מתבקשים הרוכשים להגביל את קנייתם לקרטון חלב אחד או שניים. מצטערים, אין מספיק לכולם. וגם זה במקרה שאתם בני מזל, ובמכולת או במרכול שלכם יש בכלל חלב. אחרים נדרשים לכתת רגליים מסניף לסניף בחיפוש אחר המוצר הבסיסי כל־כך. לא מזמן הסבירו לנו שתקופת החגים האחרונה הייתה מאתגרת במיוחד מכיוון שהחגים חלו באמצע השבוע וצמצמו את ימי החליבה. בהזדמנויות אחרות מספרים לנו שהמחסור בקיץ נובע מחום קיצוני, בזמן הקורונה נטען שהמחסור קשור ל"ביקוש מוגבר", והייתה גם תקופה שבה נטען כי המחסור בחלב נובע בכלל ממחסור בקרטון.

כאשר ראש הממשלה דיבר לאחרונה על הצורך להפוך ל"משק אוטרקי", רק במשרד החקלאות הנהנו בהסכמה. נתניהו התכוון אומנם לתעשיות הביטחוניות, אבל בתחום החקלאות זוהי אג'נדה מובהקת ומוצהרת. מבחינתם, הייבוא צריך להיות מוגבל ומצומצם רק למקרים שבהם התוצרת המקומית צריכה השלמות. למשל, לקראת החגים כאשר יש ביקוש גובר לביצים או דבש.
בפועל, ישראל תלויה בייבוא כמעט לחלוטין, גם במוצרים חקלאיים מובהקים. בישראל מגדלים תפוחי אדמה, פלפלים ועגבניות, וגם רוב מוצרי החלב מקומיים – אבל מייבאים מחו"ל את רוב הסוכר, השמנים, הקטניות, הדגים והבשר. כ־97% מהדגנים הנצרכים בישראל, מיובאים אליה. אם ישראל לא תייבא בצורה נרחבת, לא נוכל לאכול פה לחם. במקרה כזה גם לבהמות לא יהיה מזון (שעשוי מדגנים, קטניות ושמנים), כך שתהיה לנו בעיה גם בביצים ובמוצרי חלב ועוף. אם אין לחם, תאכלו עגבניות שרי. בישראל אין מספיק שטח כדי לייצר חיטה, ולכן היא מייבאת אותה בעיקר משלוש מדינות: רוסיה, אוקראינה ורומניה. שתיים מהן היו במלחמה בשלוש השנים האחרונות. וראו זה פלא, ישראל הצליחה לייבא חיטה מאוקראינה כששתי המדינות היו בזמן מלחמה, ולא נצפה מחסור משמעותי.

ענף החקלאות עצמו תלוי בייבוא בשלל דרכים: הוא מייבא זרעים ושתילים, חומרי הדברה וכלי עבודה, וכמובן דלק וכוח עבודה. אחת הבעיות הקשות של הענף במהלך המלחמה הייתה יציאתם מהארץ של רבים מהעובדים הזרים, וקושי לגייס אחרים במהירות תחתיהם. החקלאים נקלעו למשבר, ואלפי ישראלים התנדבו למלא את החסר והתייצבו במטעים ובפרדסים. ישראל מייבאת גם את כל הדלקים שלה, כך שבמקרה חירום קיצוני יהיה קושי להעביר סחורה ממקום למקום ולהפעיל כלים חקלאיים.

אין כאן כוונה להפחית מחומרתו של מצב חירום אפשרי, אלא לדבר דווקא על השגרה. השאלה הגדולה איננה מה קורה בזמן מלחמה, כאשר המציאות כאוטית ממילא, אלא הזמינות החסרה של מזון בריא במחירים נגישים בימי שגרה, כפי שמגלה למשל מי שחיפש בשבועות האחרונים שמנת מתוקה. זמינות מזון נפגעת בשלל דרכים, לא רק על ידי מצור ימי או אמברגו. גם תורים ארוכים ברשתות השיווק, התייקרות חדה של המחירים ומחסור בסחורה על המדפים, הם ביטויים להיעדר "ביטחון מזון". למעשה, עוד לפני שהצרכנים מרגישים מחסור פיזי, הם נפגעים מעליית מחירים שנובעת מהפער בין הביקוש להיצע.

ענף החקלאות בישראל נמצא במגמת היחלשות בעשור האחרון, בעקבות ירידה בפריון וקיפאון בייצור המקומי. במקום לעבור למודל של תמיכות ישירות בענפים הרלוונטיים לביטחון מזון, בענף מעדיפים תמיכות עקיפות בדמות מכסים ומגבלות על ייבוא. היקף התמיכות העקיפות לענף החקלאות בישראל הגיע לכ־89% מסך כל התמיכות לענף, לעומת 44% בממוצע במדינות ה־OECD. התוצאה היא שהצרכנים הישראלים נפגעים, והחקלאים שאינם מתייעלים מתמודדים עם ירידה בפריון ועם חוסר עניין של דור ההמשך להיכנס לתחום. כפי שלמדנו בשנים האחרונות, היעדר ייבוא איננו מגביר את ביטחון המזון והייצור המקומי, וגם איננו מבטיח מזון בשעת חירום.