ראש השנה הוא זמן של חשבון נפש, והשנה הוא מגיע כשהעולם מפנה לנו כתף קרה. "נצטרך להסתגל לכלכלה שיש לה סממנים אוטרקיים. נהיה אתונה וספרטה, ואולי סופר ספרטה. אין לנו ברירה", הכריז נתניהו השבוע. המשפט נשמע כמו אבחון מפוכח של כלכלן, אבל מפיו של ראש הממשלה הוא הופך לנבואה שמגשימה את עצמה. האם באמת נגזר עלינו להצטמצם, להיסגר, להסתפק בעצמנו? או שמא יש כאן דווקא קריאה לגלות מחדש את דמותנו כעם שמסוגל לעמוד לבד, אך גם להאיר ולהקרין על סביבתו?

הבעיה כאובה וברורה, ואין מה לטשטש אותה. ישראל נמצאת ברגרסיה כלכלית במדדים רבים. בתחום המדיני, רוב מדינות העולם, כולל ידידות מובהקות, מתכננות להצביע באו"ם בעד הכרה במדינה פלסטינית. מספר התקריות האנטישמיות בארה"ב נסק במאות אחוזים, ואפילו מהאירוויזיון ישראל עלולה להיות מודחת.

ההיסטוריה מלמדת שעם שלא מבין את עומק הבעיה שהוא מצוי בה, מסכן את עצמו. אמריקה של טראמפ איתנו אבל אמריקה היא לא כל העולם. ישראל ניצבת מול גלי לחץ וסנקציות, דעת קהל עולמית עוינת, והטלת ספק בבריתות ישנות. גם מי שמאמין בצדקת דרכנו אינו יכול להתעלם מהנזק שנגרם כאשר חברות רב־לאומיות, אוניברסיטאות וגופי תרבות מתרחקים. הבידוד איננו גזרת גורל, אך הוא סכנה אמיתית. הוא מחייב להעמיק את ההשקעה במשרד החוץ, לחדש את כלי ההסברה, לדבר בשפה שהעולם מבין, ולגבות מחיר מפוליטיקאים פופוליסטים המפריחים הצהרות רהב המשמשות נשק בידי אויבינו.

אבל מלנכוליה וייאוש אינם תוכנית עבודה. לצד המשבר, שצריך לטפל בו באסטרטגיה ברורה ובתוכניות מעשיות, צריך גם להרים את הראש ולקרוא את המציאות בפרספקטיבה עמוקה יותר. בהקשר הזה, לדימוי שנתניהו בחר בו, אתונה וספרטה, אפשר להציע פירוש אחר: להיות גם מעצמה צבאית עיקשת, וגם אומה של יצירה, תרבות ומוסר. בדימוי הזה גלום פחד עמוק, אך גם פוטנציאל: הפחד הוא מן הבדידות והניכור, הפוטנציאל הוא להפוך את תקופת הריחוק לבנייה מחודשת של דמותנו ושל יחסינו עם העולם.

למסורת היהודית על ראש השנה יש מה ללמד אותנו בהקשר הזה. המפתח נמצא בדרושים הקבליים על מושג ה"נסירה", תהליך שנועד לרפא ולכונן מחדש מערכות יחסים כושלות. המקובלים מתארים כיצד אדם וחווה, שנבראו תחילה מחוברים גב אל גב, נפרדו כדי שיוכלו לשוב ולהיפגש פנים אל פנים. האר"י לימד שתהליך זה חוזר על עצמו באופן מיסטי בכל ראש השנה, ומרפא את הקשר בין הא־ל לשכינה. מערכת יחסים שהפכה תלותית והישרדותית, מונעת מחרדות ופחדים, עוברת תהליך התפרקות. האדם נרדם ונפרד מחווה. תקופת הנתק מאפשרת לשני הצדדים להתכנס ולהמציא את עצמם מחדש, עד שיהיו מוכנים לחיבור ממקום עמוק יותר, שאינו מבוסס על כפייה ותלות אלא על בחירה ושותפות.

מה שמתרחש בזוגיות הקוסמית, מתרחש גם בין ישראל לעמים. העולם מתחבר לזכר השואה כי הוא אוהב אותנו בגרסה הגלותית. נוח לו עם יהודים שנמצאים במצב של תלות והישרדות. אבל במצב כזה לא נוצרים יחסים אמיתיים. העולם לא רואה אותנו כפי שאנחנו באמת, ואנחנו לא מציגים את עצמנו כפי שהיינו רוצים להיות. היה זה בן־גוריון שהתעקש על כך שישראל איננה רק מקלט בטוח, וכי עליה לשאוף להיות "אור לגויים". אור לגויים מתחיל בתפיסה העצמית של ישראל, שצריכה להכיר באור שלה ולהיות מוכנה להנכיח אותו. הבידוד המדיני מאפשר לנו להתנתק מהתלות הגלותית הישנה, כדי שנוכל לשוב ולעמוד מול העולם פנים אל פנים.

כל עוד ישראל התנהגה כמדינת חסות של ארה"ב, תלויה בסיוע הכלכלי והצבאי, לא היה סיכוי שמדינות אחרות יראו בה מעצמה עצמאית עם חזון משלה. הציר השיעי ראה בישראל את "השטן הקטן" הנתלה בשולי גלימתו של "השטן הגדול". תקופה של בידוד יכולה לחולל גם התעוררות פנימית וחיפוש דרכים חדשות להופיע בעולם. שנים רבות פעלנו מתוך צורך לשרוד, מתוך תחושת מיעוט נרדף המבקש קיום מינימלי, מקום תחת השמש. לא הכרזנו בביטחון על זהותנו, לא הבהרנו לעולם מהי הבשורה שלנו. הושטנו יד לקבל סיוע, אך לא העזנו להראות את פנינו.

התודעה ההישרדותית ניכרה גם במאבק על הארץ: לא האמנו בזכותנו עליה, האשמנו את עצמנו ב"כיבוש", ברחנו מגוש קטיף והפקרנו אותו לידי חמאס, את הנוכחות שלנו ביהודה ושומרון מסגרנו במונחים משפטיים זמניים כמו "תפיסה לוחמתית". בחרנו באסטרטגיית "ניהול הסכסוך" שנתנה לפלסטינים תחושה שאנחנו זמניים כאן.

המלחמה הארוכה והאיומה שנכפתה עלינו הכריחה אותנו לשנות מן היסוד את המשוואה מול הפלסטינים, כדי להבהיר להם ש"לעולם לא עוד". הנחישות ומסירות הנפש שהחברה הישראלית גילתה מבהילות את העולם וגורמות לו להתרחק. זו לא מדינת היהודים שהוא הכיר. אבל אנחנו לא צריכים להיבהל מהכתף הקרה אלא להבין שהריחוק הזה הוא חלק מתהליך עיצוב מחדש למערכת היחסים שבין ישראל לעמים. כן, זה תהליך כואב ומסוכן, אסור לזלזל בו וצריך להשקיע את מיטב המשאבים כדי לטפל בו באופן מושכל. אך הוא גם מאפשר לנו להתחיל לגלות את פנינו האמיתיות.

בשנתיים האחרונות תרגלנו ספרטה, ועכשיו אנחנו צריכים להיות לא רק ספרטה אלא גם אתונה. לא רק עם לוחם, אלא גם עם יוצר. לא רק להרתיע את שכנינו, אלא גם להקרין להם תרבות, רוח ומוסר. כדי לעמוד מול העולם עלינו להיות בעלי חוסן צבאי וכלכלי, אך גם בעלי בשורה תרבותית ורוחנית. אם נהיה רק ספרטה נאבד את ייחודנו, אם נהיה רק אתונה נאבד את קיומנו. לכן אנחנו צריכים להיות לא אתונה ולא ספרטה אלא ירושלים.

קרל יונג, בהגותו על "מסע הגיבור", תיאר שלב של ירידה אל התהום, פרידה ובדידות קשה, לפני האינטגרציה והחיבור מחדש. החברה הישראלית עוברת עכשיו את מסע הגיבור. היא לומדת לעמוד לבד, לגלות את עצמה ולהתכונן למפגש מחודש עם העולם. כאן טמונים האתגר וגם הברכה. "עם לבדד ישכון" איננו גזרה דטרמיניסטית אלא הזמנה לעמוד זקופים, להיבדל כדי לשוב ולפגוש את העולם.

בשנה החדשה עלינו להעז להראות את פנינו, להכריז לעולם מהי תכליתנו וזהותנו. לא עוד מדינת חסות שמבקשת הישרדות, אלא עם שבטוח בצדקת דרכו, שיודע להציב גבולות ברורים לשכניו, ויחד עם זאת מביא לעולם בשורה רוחנית. לעמים שסביבנו עלינו לשדר מסר כפול וברור: מי שיבקש מלחמה יגזור על עצמו השמדה וכיליון; מי שיבקש שלום ימצא אצלנו שפע וברכה. שנה טובה ומתוקה.