ההישגים המופלאים של משק המים הישראלי בסכנה

החיים במדינת פרטאצ'יה הרגילו אותנו לרטון על חוסר היכולת שלה לתכנן קדימה, ואיך הכול פה מודבק באיזולירבנד טלאי על טלאי, במיוחד בתחום התשתיות. אבל יש תחום אחד שקצת נסתר מהעין עד כמה ישראל מצטיינת בו ברמה עולמית – משק המים. השבוע הכריז שר האוצר על שנת בצורת, לאחר שרשות המים טענה שהנתונים מראים בצורת "שלא נראתה כמוה במאה השנים האחרונות". אבל אם אתם לא חקלאי פלחה, או לא טיילתם בנחלי הצפון, לא הרגשתם אותה כנראה. באופן מדהים - אזרחי ישראל המדברית משלמים את אחד מתעריפי המים הנמוכים ב־OECD.

זה קורה בזכות שורת רפורמות מוצלחות מאז שנות התשעים. השקעה במכוני התפלה הורידה את התלות של ישראל במים טבעיים מ־87% בשנת 2000, לכ־50% בלבד כיום. שימוש בטכנולוגיות חכמות להשבת מי קולחין הציל את מי התהום שלנו מזיהום, והוא מביא לכאן משלחות לימוד מכל העולם. וגם – בזבוז המים צנח דרמטית. לא בזכות קמפיינים מנדנדים בטלוויזיה, אלא בזכות מערך תמריצים נכון: מחירי המים והביוב הותאמו לעלות הריאלית, הותקנו "חסכמים" ברוב המשק, והוקמו תאגידי המים בעשור הראשון של שנות האלפיים.

אז זהו, באתי לספר לכם כמה מוצלח כאן, וכעת יש לעמוד בשורה ולמחוא כפיים לממשלה שהפכה אותנו למעצמת מים? לא ממש. הבעיה היא ששר האנרגיה מבקש עכשיו לבטל חלק מההישגים הללו. הצעת חוק שהגיש השר אלי כהן מטעם משרד האנרגיה, מציעה לאפשר לרשויות המקומיות לבטל את תאגידי המים, ולהחזיר לעצמן את השליטה בצנרת העירונית ובגבייה הנלווית לה. לחלק מראשי הערים זה נשמע כמו רעיון מפתה, בעיקר השליטה התקציבית, אבל הרשו לי לשכנע אתכם שעבורנו, התושבים, זה נזק נטו.

מהם "תאגידי מים"? רגע, לא להירדם. זוכרים שפעם בכל עירייה הייתה "מחלקת מים וביוב" שהייתה גובה מכם כסף על השימוש? ובכן, היום עושים את זה תאגידים שאינם יושבים בתוך הרשויות המקומיות, כמו "הגיחון" בירושלים, "מי אביבים" בתל־אביב או "מי כרמל" בחיפה. בקיצור, לפני כעשרים שנה הפרידו את הגופים האלה משליטתו של ראש העיר. וזה עשה פלאים.

בימים העליזים ההם משק המים העירוני סבל מהזנחה, מבזבוז מים אדיר ומשיעורי גבייה נמוכים. לראש עיר שרוצה להיבחר שוב יש אינטרס מופחת לריב עם התושבים שמתחמקים מתשלום על השימוש במים. הוא גם יודע שלבוחרים שלו אין מושג מה קורה בצנרת מתחת לאדמה, וכל עוד המצב אינו מידרדר לקטסטרופה של מחסור במים – לא יהיה להם אכפת. לכן, היד של ראשי הרשויות הייתה קלה על השיבר של הסטת תקציבים שהיו מיועדים להשקעה בשיפור תשתיות המים, להשקעה בתחומים אחרים. כיכרות, זיקוקים, הופעות – כל מה שנראה לעין הבוחר. התוצאה הייתה הזנחה במערכות המים והביוב, שהובילה לאובדן גבוה של מים בדרך ("פחת מים") ולהזדקקות נוספת לחסדי המענקים של השלטון המרכזי.

כך תיארה את המצב ועדת החקירה הממלכתית לניהול משק המים משנת 2010: "להערכת מומחים הייתה במשך זמן רב הזנחה ניכרת בטיפול במים ובביוב במגזר העירוני, במיוחד היו פיגורים בשיקום מערכות. במקומות לא מעטים הועבר חלק מהתשלומים בעבור מים וביוב בעיריות ובמועצות המקומיות, למטרות אחרות". מתברר שהפרדת ראשי הערים מהעטינים נוטפי המים נתקלה תמיד בהתנגדויות חזקות. "כבר לפני יותר מארבעים שנה החליטו שר הפנים ושר החקלאות שמחלקות המים יופרדו מהפעולות האחרות של הרשויות המקומיות, אולם הדבר לא נעשה".

המעבר לתאגידי מים היה הצלחה לכל הדעות. היקפי בזבוז המים ירדו מיותר מ־14% בממוצע בשנת 2010, ל־8% בשנת 2021. נתון מרשים מאוד ביחס לאירופה. בכך נחסכו כרבע מיליארד שקלים בשנה, שחלחלו עד אז לפח. בבית־שמש, למשל, "פחת המים" ירד מ־19.2% לפני הקמת התאגיד, ל־1.2% בשנת 2022. גם תל־אביב ירדה מבזבוז של 10־12 אחוזים לאחוז עד שני אחוזים בלבד. במשרד האנרגיה עצמו מודים ש"השיפור הוא משמעותי לטובה בכל התאגידים, בלי קשר לאשכול הסוציו־אקונומי שאליו משתייכת הרשות". דו"ח של רשות המים גילה בעבר כי אפילו מדידת נתוני בזבוז המים הייתה זיוף. כך למשל באבו־גוש דיווחו על "פחת מים" של 3% בלבד לפני הרפורמה, אבל עם הקמת תאגיד המים התבררה האמת המרה: 33 אחוז - שליש מהמים - אובדים בדרך. עד 2022 צמצם התאגיד המקומי את הבזבוז ל־5% בלבד.

שיעורי הגבייה של תאגידי המים עומדים על ממוצע של 94%, לעומת שיעורי הגבייה ברשויות המקומיות, שהם 78%. וזה לא רק ברשויות חלשות, גם הרשויות החזקות ביותר נמצאות בפער גבייה משמעותי של כ־12% בממוצע מול ההצלחה היחסית של תאגידי המים. והכי חשוב – מיליארדים זרמו להשקעה בתשתיות. בהתחלה, בזכות מענקים שהעניקה המדינה כדי לתמרץ את ראשי הערים להקים תאגידים, ובהמשך – ענף המים הפך ל"משק סגור". הכסף שנגבה מאיתנו הולך בלעדית לשיפור תשתיות המים והביוב, ואסור להשתמש בו לתחומים אחרים. הצמדת תעריף המים לעלות הריאלית מאפשרת לממשלה להפסיק להזרים כספים מבחוץ, ולתושבים להיות סמוכים ובטוחים שמיסי המים שלהם זורמים לצינורות הנכונים. וזה משתלם אפילו לראשי הערים. הרווחיות של תאגידי המים מאפשרת להם אפילו לחלק דיווידנדים לרשויות המקומיות, ואלה הגיעו במהלך העשור הקודם לסך של כמעט מיליארד שקלים.

התוצאה היא משק מים מהמתקדמים בעולם, שמצליח גם לספק מחיר מהנמוכים ביותר במדינות המפותחות, ועל הדרך לסבסד בסכומי עתק מים לחקלאות, לירדן ולרשות הפלסטינית. ה־OECD מחמיא לנו על כך מדי שנה. המשרד להגנת הסביבה בירך על "שיפור משמעותי בפועל בכל הקשור למניעת מפגעים סביבתיים והטיפול בשפכים בישראל". פרופ' יוג'ין קנדל, שעומד בראש ועדת לבחינת משק המים, כתב ש"עולה בבירור כי תאגידי המים והביוב שהפכו לגופים מקצועיים העוסקים בתחום תשתיתי מובהק תוך תכנונו לטווח ארוך, הביאו, כצפוי, תועלת רבה לצרכני הקצה של משק המים והביוב העירוני, יחסית למצב הקודם שבו מים סופקו על ידי הרשות המקומית עצמה".

וכאמור, אפילו משרד האנרגיה עצמו שמוביל את הצעת החוק לפירוק תאגידי המים, הודה רק בחודש אפריל ש"מן הנתונים הסוקרים את התמורות שחלו בפחת המים ובפחת הגבייה בתאגידי המים שנבדקו, עולה תמונה ברורה שלפיה חל לאורך השנים שיפור משמעותי ביותר, שלא לומר דרמטי, במשק המים ובתשתיות הרשת העירוניות". מחמאות ממש לקיר לקיר. היחידים שאינם מרוצים מהמצב הקיים הם ראשי הערים, במיוחד ערים חזקות, שלוטשים עיניים לכספי הגבייה של תאגידי המים, וכמובן גם לניהול ולמינויים הטמונים בחובם.

שר האנרגיה אלי כהן דורש בעקביות כבר כמה שנים לאפשר לרשויות המקומיות לחזור למצב של מחלקת מים פנימית. מכיוון שכל אנשי המקצוע מתנגדים לכך, ובראשם רשות המים שיושבת בתוך המשרד, הוא הקים ועדת מומחים בראשות מנכ"ל משרדו, שחברים בה זאב בילסקי, ראש עיריית רעננה לשעבר ומתנגד קולני לתאגידי המים, והממונה על ההגבלים העסקיים לשעבר דרור שטרום.

אלא ששטרום, שהיה אחראי לאיסוף הנתונים וניתוחם, השתכנע דווקא נגד התוכנית של השר כהן. בדו"ח הוועדה הובאה בנפרד עמדתו של שטרום, ולפיה: "המלצתי הברורה היא כי גם ברשויות אשר הציון שלהן יהיה טוב מאוד, תתקיים הפרדה מבנית ומשק המים לא ינוהל על ידי ראש הרשות המקומית, אלא בהפרדה מובנית מהנהלת הרשות". ובכל זאת, שר האנרגיה הגיש את הצעת החוק, וממש השבוע הסתיים תהליך "הערות הציבור".

אז הנה, השר אלי כהן, הערה קטנה בשם הציבור: אם זה עובד – לא נוגעים. אם כולם כולל כולם הגיעו למסקנה שהקמת תאגידי המים הביאה לחיסכון גדול בבזבוז המים, להשקעות גדולות בתשתיות קריטיות, ולעלייה דרמטית בגבייה – מדוע להסתכן בהחזרת המצב לקדמותו?

השר כהן ואנשיו טוענים שהצעת החוק שלהם תבטל את תאגידי המים רק ברשויות "יעילות" ותביא דווקא לחיסכון גדול בכספי ציבור. "אין מקום במשק לעשרות תאגידים מנופחים עם מאות ג׳ובים מיותרים", אמר השר. "זהו מקרה קלאסי שבו הגולם קם על יוצרו ויצר בזבוז של מאות מיליוני שקלים בשנה". הוא גם נקב בסכום של 450 מיליון ש"ח שלטענתו מתבזבז בגלל כפל התפקידים בין הרשויות ל־56 התאגידים הקיימים. אלא שאין מאחורי המספר הזה שום תחשיב הגיוני.

אדרבה, דו"ח של רם בלינקוב משנת 2014 הגיע למסקנה שסגירת תאגידי המים תוביל להתייקרות של כ־235 מיליון שקלים בשנה בעלויות התפעול של המשק, שתתבטא בעלייה של 2.5% בתעריף המים שאנחנו משלמים. במשרד האוצר חישבו כיום כי אפילו אם ייסגרו תאגידי המים רק ברשויות חזקות מדירוג סוציו־אקונומי 6 ומעלה, העלות למשק יכולה להגיע עד 510 מיליון שקל בשנה. משום שכאמור – גם הרשויות היעילות לא מצליחות לגבות מהתושבים ביעילות כמו תאגידי המים. שלא לדבר על בזבוזי המים, והצניחה בהשקעות.

אחת הבעיות המרכזיות במהלך של כהן היא הפגיעה ב"משק הסגור" של המים, ושאלת המימון. תאגידי המים, בהיותם חברה בע"מ, יכולים לקחת הלוואה מהבנקים כדי להשקיע בשיפור התשתיות לטווח ארוך, והם יודעים שבאמצעות הגבייה יוכלו לעמוד בהחזר החוב. ראשי רשויות, לעומת זאת, לא יכולים לקחת הלוואה מגופים פיננסיים, והתוצאה צפויה להיות אחת מהשתיים: הצנרת שוב תוזנח, או שהרשויות יתחננו למענקים נוספים מהממשלה.

השר אלי כהן צודק בדבר אחד – אכן יש יותר מדי תאגידי מים. המצב אינו מושלם. אין הצדקה למספר גבוה כל כך של תאגידים, שחלקם מספקים שירות למועצה אחת או שתיים בלבד. ואכן – כנסת ישראל חוקקה חוק שמחייב את צמצום תאגידי המים ל־36 בלבד. אתם יודעים למה זה לא קרה? משום שראשי הערים הפעילו לחץ פוליטי על חברי הכנסת של הליכוד, ובשנה שעברה הם ביטלו את החוק הזה בוועדת הכלכלה בראשות ח"כ דוד ביטן. לגודל השעשוע, ח"כ ביטן הוא זה שהעביר קודם את החוק שמחייב את צמצום מספר התאגידים.

לא צריך להיות גאון פוליטי כדי להבין כיצד זורם הלחץ בצנרת של מפלגת הליכוד, שמניב החלטות שמיטיבות עם ראשי ערים מסוימים מהשלטון המקומי, ועימם בלבד. הצרה היא שהנושא הזה נמצא מתחת לאדמה, ביותר ממובן אחד. כל עוד הציבור פותח את הברז ויוצאים מים, לא אכפת לו מתאגידי המים, הוא מפהק מול מכוני טיהור שפכים, ומשתעמם מדיונים על פחת מים ביחס ל־OECD. היוזמה של השר אלי כהן לפירוק התאגידים מתחפשת לניסיון להוריד מחירים, אבל מאיימת על הישגי שני העשורים האחרונים. מוטב להוריד עליה את המים.

מהשר אלי כהן נמסר בתגובה: סיים כהן.