תקציב הביטחון מול שיקום המשק: ההשלכות הכלכליות של "עם כלביא"

בישראל רק התחילו לערוך סקרים בשאלה מי ניצח במלחמת ישראל־איראן, אבל שוק ההון כבר הכריע. השבוע הראשון של המלחמה היה השבוע המוצלח ביותר של הבורסה בתל־אביב מאז התקופה שלפני הקורונה. לאחר שהאמריקנים הצטרפו ותקפו את מתקני הגרעין, השקל זינק לשיא שהוא לא היה בו מאז תחילת 2023. אם עד אז היו ספקות באשר ליעילות הפגיעה בפרויקט הגרעין האיראני, המתקפה אמריקנית באמצעות מפציצי־העל והפצצות חודרות הבונקרים, צמצמה אותם. הפסקת האש הביאה אותנו לשיאים חדשים; בשיא העלייה, החברות הנסחרות בבורסה הוסיפו כ־100 מיליארד שקלים לשוויין המצרפי.

ישראל, שמתגוררת בשכונה לא פשוטה, היא מדינה שמגלמת סיכונים כלכליים מובְנים. ב־7 באוקטובר הסיכון הזה התממש והביא איתו את כל המשמעויות הנלוות: פרמיית הסיכון של ישראל עלתה, דירוג האשראי שלה ירד, וישראל נדרשה לשלם ריבית גבוהה יותר על ההלוואות שלקחה, דווקא כשנזקקה לעוד ועוד הלוואות כאלה. פתיחת חזית מול איראן ביטאה את הסיכון הגדול ביותר למדינת ישראל, כזה שהשווקים לא באמת העזו לתמחר. ההצלחה המרשימה בחזית הזו ניפצה את הסיכון שפחדנו אפילו לחשוב על השלכותיו.

כעת נפתחה עבור ישראל שורה של הזדמנויות כלכליות שבשנתיים האחרונות נדמו רחוקות מתמיד. הסרת האיומים הקרובים מצד חיזבאללה, סוריה וחמאס בעזה, וכמובן הסרת האיום הקיומי מצד איראן, מחוללת שינוי של מאזן הכוחות במזרח התיכון. גברו הסיכויים לנורמליזציה עם סעודיה ומדינות נוספות כבר בתקופה הקרובה. חיבור יבשתי בין אסיה ואירופה, מהאוקיינוס ההודי ועד הים התיכון דרך סעודיה, ירדן וישראל – עשוי אף הוא לצאת לדרך. מסלול כזה יעקוף רבים מהאיומים על הסחר הבינלאומי שהטילו איראן ושלוחותיה, כמו החות'ים בתימן. לרשת של מסילות ברזל, צינורות אנרגיה וכבלי סיבים אופטיים, יהיו השלכות הן על הכלכלה הגלובלית והן על הגיאו־פוליטיקה האזורית.

התיאבון גדל

עם זאת, בדעת הקהל נותר טעם חמוץ מעט. אולי משום שהפסקת האש נכפתה עלינו, וכי המלחמה הסתיימה ללא הסכם שמעגן את התפרקות איראן מגרעין ומבטיח לנו חופש פעולה עתידי. זו איננה תחושה מופרכת. הישראלים למודי ניסיון ממלחמות שנגמרות בתיקו ומאסטרטגיית ה"סבבים". מי שאיננו מפרק את חביות חומר הנפץ, צפוי להתמודד בסבב הבא עם איום קשה יותר. אך לא בטוח שזה נכון גם מול איראן. לא הכול אפשר לעשות מהאוויר וממרחק כה רב.

ישראל הוכיחה שוב שהיא טובה במלחמות קצרות ועוצמתיות. במלחמת בזק הצליחה ישראל לנטרל איום קיומי, לחסל את ההנהגה הצבאית של איראן ולהרוס רבות מהתשתיות הצבאיות שלה. ההצלחה המרשימה הגבירה את תיאבונו של הציבור הישראלי, וכעת הוא שואל מדוע הפסקנו באמצע הדרך, למה לא המשכנו לכתוש מטרות כלכליות, תשתיות אנרגיה ומוסדות נוספים של המשטר האיראני, וכמובן מדוע לא הבאנו למיטוט שלטון האייתוללות.

לא ברור עם אילו הבטחות סיימנו את המלחמה הזאת, אבל אחרי שתדמיתו של המשטר קרסה, יהיה לו קשה להחזיר את הדברים לקדמותם. משטרי רודנות מסוג זה אינם נוטים להתקיים לנצח. בשלב מסוים העם מתקומם ומפיל אותם, ונראה שהמלחמה הזאת האיצה את התהליך. הבניין נסדק והתערער, וכעת נפילתו היא שאלה של זמן. סביר להניח שהסיבוב הקצר והמשפיל מול ישראל סייע לשבירת מחסום הפחד גם באיראן פנימה. שעון החול של המשטר התהפך.

את מלחמת לבנון השנייה סיימנו עם הסכם ועם החלטת האו"ם 1701, אבל לניירות הללו לא הייתה כל משמעות. חיזבאללה המשיך להתעצם באין מפריע. חופש הפעולה הישראלי לא נקבע לפי הסכמים אלא לפי מפת האינטרסים והיכולת להפעיל כוח. כשישראל חזקה ויש לה מנדט לפעול, היא מפרקת את האיום בנחישות. וכששני אלה לא קיימים, שום הסכם לא יעזור. ישראל תיתקל ב"דונ'ט" כשלאמריקנים זה לא יתאים; אולי זה כבר קורה עכשיו.

"ביום שאחרי המלחמה, איראן כבר לא מציבה איום קיומי על ישראל", אומר מאיר בן־שבת, ראש מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית וראש המל"ל לשעבר. "האתגר הוא להבטיח שמצב זה יישמר כל עוד איראן נשלטת על ידי המשטר הנוכחי. כדי להשיג זאת אפשר לפעול להסכם בינלאומי שיכלול פיקוח הדוק ומנגנון אכיפה אפקטיבי, ואפשר ליצר הסדרה כפויה, מניעה בכוח, על בסיס מידע מודיעיני, של ניסיונות איראניים לשקם את המערכים הללו, בדומה לנעשה בלבנון ובסוריה. לשם כך צריך לשמר את חופש הפעולה האווירי ואת הגיבוי האמריקני והבינלאומי לאכיפה כוחנית.

"קשה להעריך את סיכויי ההצלחה של המסלול ההסכמי", מוסיף בן־שבת. "איראן כבר הראתה את יכולותיה למשוך זמן ולתעתע בבני שיחה. יתרה מכך, מדובר במשטר בעל רקורד מפוקפק של הפרת הסכמים בגיבוי דתי־הלכתי ועם מוטיבציית־שיא לנקום ולהשיב את כבודו האבוד. סביר שהוא לא יוותר על שאיפותיו אלא רק יגביר את התחכום והחשאיות, תוך הפקת לקחים מהמלחמה. עמדתה של ישראל ביחס לכך חייבת להיות נוקשה: אכיפה אפקטיבית ללא הסכם, עדיפה על הסכם ללא אכיפה".

גם אם ניסיון העבר הוא בעייתי, נראה שאת הדור הזה של הישראלים יהיה קשה להרדים. מי שחזה במראות 7 באוקטובר, מי שבילה חודשים ארוכים בפירוק תשתיות טרור בעזה, מי שראה את כלי המלחמה שהשאיר חיזבאללה מטרים ספורים מבתי תושבים בגבול הצפון – כבר לא יאפשר לאיומים כאלה לצמוח על גבולותינו. במשך ארבעים שנה ידעה ישראל לחסל מדעני גרעין ולדחות את הצלחת פרויקט הגרעין של איראן. עכשיו, אחרי שהוא קיבל מכה ניצחת, היא ודאי תמצא את הדרך לעשות זאת במקרה הצורך.

איפה הם ואיפה אנחנו

בכירי משרד האוצר לא ידעו מראש על המתקפה הישראלית ועל התזמון שלה, אבל ידעו על הצורך להיערך למתקפה רחבה על העורף. מתווה הפיצויים שמשרד האוצר פרסם השבוע היה מוכן מראש, ונבנה על בסיס מנגנונים קיימים. מתוקף הנסיבות הקשות, בשנים האחרונות נבנו לא מעט מערכות פיצוי לאזרחים. ואולם עם ההכרזה על הפסקת האש, יום לאחר פרסומו, הוא נעשה כמעט חסר משמעות. עסקים רבים כנראה לא יזדקקו לו, משום שבחודשים הקרובים הם יצליחו לפצות בכוחות עצמם על אובדן שנים עשר הימים. אין צורך במתווה חל"ת לעובדים אם המשק פתוח, הילדים במסגרות וכולם רשאים ללכת לעבודה. המתווה יסייע בעיקר לעסקים שנהרסו במובן המילולי, כאלה שהיו ממוקמים בבניינים שנפגעו. אלה זכאים לפיצוי מלא על הנזק הפיזי שנגרם למבנה העסק, אבל קרן הפיצויים של מס רכוש איננה מפצה אותם על אובדן ההכנסות בזמן שיידרש כדי לבנות את העסק מחדש. מתווה הפיצויים לעסקים נותן להם מענה.

הנה עוד סיבה מוצדקת לטווח הזמן הקצר של המלחמה באיראן: הנזק הישיר שנגרם לישראל במהלך כל עשרים החודשים של מלחמת חרבות ברזל עד כה, עומד על כ־3 מיליארד שקלים. הנזק הישיר שנגרם רק ב־12 הימים של מבצע עם כלביא, מוערך ברשות המיסים בכ־4.5 מיליארד שקלים. הדבר ממחיש את פוטנציאל הנזק האדיר של הטילים האיראניים, וכמובן את חשיבותו של המבצע לצמצום האיום הבליסטי. אם המלחמה הייתה מתארכת יותר, הנזק לכלכלה הישראלית היה מעיב על שגשוגה העתידי.

מלחמת 12 הימים הותירה את איראן הרוסה ואת משטר האייתוללות על הקרשים, אבל את ישראל בשיאה. אי־אז בשנת 1979, כאשר השאה הודח ואיראן הפכה לרפובליקה אסלאמית, התוצר הלאומי שלה היה גבוה מזה של ישראל. היום ישראל משאירה אותה הרחק מאחור. התוצר הלאומי שלנו עומד על כ־513 מיליארד דולר, בעוד האיראני מסתכם בכ־406 מיליארד דולר, וזה כאשר מספר התושבים באיראן גבוה פי עשרה.

השאלה החשובה כעת היא מה יקרה לתקציב הביטחון. שר האוצר נשאל השבוע שוב ושוב על ההערכות המעודכנות בנוגע לעלות המלחמה אבל תשובה טרם התקבלה, בין השאר משום שהיא שנויה במחלוקת בין משרדי האוצר והביטחון. כולם יודעים להגיד כמה עלו החימושים, שעות הטיסה, דלק המטוסים, היירוטים ושאר האמצעים שמדינת ישראל השקיעה בשבועיים האחרונים. הוויכוח הוא האם כעת צריך להחזיר מחדש את המלאי למצבו טרום המלחמה. בצה"ל מעוניינים כמובן לחדש את כל מלאי החימושים והמיירטים; במשרד האוצר סבורים שעם הסרת האיום הגרעיני והבליסטי, אין צורך בהחזקת מלאי שמיועד למלחמה בסדר הגודל הזה. הפער בין התפיסות עומד על כ־30 מיליארד שקלים. במערכת הביטחון מעוניינים לקבל כ־60 מיליארד, במשרד האוצר מוכנים לתת 30 מיליארד.

הוויכוח הזה נוגע בשאלה רחבה הרבה יותר. מערכת הביטחון נערכה למלחמה בסדר גודל שלא הכירה זה עשורים רבים. חלק מעלות המלחמה כבר תוקצב מראש, בתוך תקציב 2025, וגם התקציב התוספתי שהעניקה ועדת נגל יועד למעשה לעימות המתוכנן מול איראן. ועדת נגל קבעה כי "האויב המרכזי שישראל תצטרך להתמודד איתו בשנים הקרובות, כולל אפשרות למלחמה רחבה וכוללת, הוא איראן, ולכיוון זה צה"ל צריך להפנות חלק ניכר ממשאבי בניין הכוח". לכן המליצה הוועדה להוסיף כ־15 מיליארד שקלים לתקציב הביטחון בכל שנה עד 2030. אלא שבמשרד האוצר סבורים שעתה, משהאיום האיראני הצטמצם במידה ניכרת, אין צורך בתקציבים תוספתיים כה גדולים.

מלכתחילה ועדת נגל הוקמה כדי להגדיר מחדש את מפת האיומים סביב מדינת ישראל ולנסח מחדש את תפיסת הביטחון, ועל בסיס זה להגדיר את הצרכים של מערכת הביטחון, את המשאבים הדרושים לה ואת המקורות התקציביים עבורם. ועדת נגל עשתה עבודה חלקית ולא טובה במיוחד; כעת דרושה אולי ועדת נגל נוספת, שתבחן מחדש את מפת האיומים העדכנית.

לדעת בן־שבת, מוקדם מדי לדבר על שינויים בתקציב הביטחון. "למרות ההישגים, צריך להניח שהמשטר באיראן לא יוותר על שאיפתו לגרעין ולנשק אסטרטגי. אדרבה, ההפסד הצורב והמשפיל יהיה המניע החזק ביותר שלו לבנות את כוחו נגדנו, ומול זאת אנחנו נצטרך להתמודד", הוא אומר. לעומתו, גורמים במשרד האוצר חוששים שישראל תיכנס למרוץ חימוש שיבוא על חשבון צמיחה כלכלית, יכביד על המשק הישראלי וימנע תקציבים ממקומות אחרים שאולי זקוקים להם יותר.