בייחוד מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, הסוגיה הכואבת של גיוס חרדים מערבת בתוכה שתי מטרות שונות שאינן יכולות לדור זו לצד זו: המטרה המעשית היא להביא חיילים נוספים לצה"ל. המטרה המוסרית הייתה להקל על התחושה הציבורית הקשה של הכורעים תחת הנטל, כשמולם מניפים חרדים שלטי "נמות ולא נתגייס".

מעשית, הצורך היה ברור – לאפשר לצה"ל לעמוד במשימותיו, וכמובן להקל את העומס הבלתי נסבל על חיילי המילואים. חייל חרדי בשירות חובה משחרר שישה מילואימניקים שמשרתים חודשיים מילואים בשנה, ומי שנמצא כרגע באמצע הסבב הרביעי או החמישי שלו משווע להקלה הזאת. לזכותו של ח"כ יולי אדלשטיין ייאמר שזאת הייתה מטרתו מלכתחילה. הוא לא ביקש המוני חרדים שיצבאו על לשכות הגיוס, לא רצה להעניש את מי שלא מתגייס, ונצמד גם למה שהצבא בעצמו אמר שהוא יכול וצריך להכיל - כ־4,800 חרדים בשנה הקרובה, ועוד כ־5,800 בשנה שאחריה.

אלא שהגישה המעשית לא פוגשת את הרגש הציבורי, וגם ספק אם במציאות היא תצליח לגייס חרדים. גם חברי כנסת מהקואליציה שהתעקשו על חוק גיוס עם שיניים, כולל אדלשטיין שעמד על כך נחרצות, לא הבינו את הרגש הציבורי בנושא הזה. הרי שום חוק לא היה מגייס חרדים בהמוניהם באופן מיידי, אבל הציבור לא מסתפק בטפטוף. הציבור הישראלי רוצה שיהיה מחיר אמיתי לאי־התגייסות ההמונית הזאת - לא תשרתו, לא תקבלו.

מה שהציבור הישראלי המשרת מבקש הוא חוזה חברתי חדש עם הציבור החרדי, שאומר שאם הם לא רוצים להיות חלק מהנטל, לא ייכפו זאת עליהם – הרי ממילא חיילים בכפייה לא יהיו לוחמים טובים. אבל הם גם לא יוכלו לקבל את זכויות היתר שהמדינה נותנת: הנחות בארנונה, מחיר למשתכן, סבסוד מעונות יום, הנחות בתחבורה הציבורית, מענקי דיור ועוד.

במקרה זה נראה שהאינטואיציה הציבורית היא גם הכי מעשית: מה שכואב באמת לציבור החרדי הוא פגיעה בהטבות הללו ממש. חברת הלומדים החרדית מתקיימת לא רק בזכות אידיאולוגיה ואמונה יוקדת, אלא גם על תקציבים - לא רק אלה שמגיעים לישיבות, אלא בעיקר אלה שמאפשרים לצעירים חרדים לא לעבוד, להקים משפחות גדולות ועדיין להצליח להתפרנס.

הדבר היחיד שהתחיל לנער את הציבור החרדי היה שלילה של הטבות כלכליות מהמדינה. באפריל האחרון עשרת אלפים משפחות חרדיות הפסיקו לקבל סבסוד למעונות היום וקצבאות אברך. שני שינויים אלה לבדם הפחיתו אלפי שקלים מההכנסה החודשית של משפחה חרדית ממוצעת, וכך הכניסו אותם לסחרור כלכלי. הפוליטיקאים החרדים הבינו זאת היטב, ולכן זו הייתה הנקודה שבה נלחצו ונכנסו למשא ומתן רציני. הם הבטיחו לציבור שלהם שעוד מעט המשבר ייפתר, רק כדי שינסו לשרוד עוד כמה חודשים ויימנעו מצעדים קיצוניים כמו חלילה לברר אפשרויות למסלולי גיוס מקוצרים ומותאמים.

הסנקציות הכלכליות הן מה שהיה מביא בסופו של דבר יותר חרדים לבקו"ם - לא את כולם, אולי אף לא את רובם, אבל רבים יותר מהיום, גם אם לא מיד. הן גם היו נותנות לחרדי שרוצה להתגייס אבל חושש מהלחץ החברתי את התירוץ לעשות זאת. הן גם היו הוגנות יותר לציבור הכללי, שמשלם את המיסים שמאפשרים לצעירים החרדים להישאר בישיבות. בסופו של דבר, לאורך זמן הן היו שוברות את הסכר.

הסנקציות שהמדינה החליטה להטיל במתווה הנוכחי משרתות את האינטרסים של הרבנים, ראשי הישיבות והעסקנים החרדים יותר מאלה של הפרט החרדי. מדהים שהצליחו למכור לנו את זה כ"פשרה".

למנהיגות הרבנית החרדית יש אינטרס להחיל את הסנקציות הללו – אדרבה, הן רק ישאירו את הצעירים בישיבה. איסור על רישיון נהיגה? הישיבות הגדולות ממילא אוסרות על הוצאת רישיון, והרבנים לא רוצים שיהיה קל לצעירים חרדים לצאת מהישיבה. איסור יציאה מהארץ? יישארו בישיבות. ביטול סבסוד ללימודים אקדמיים? מיעוט זניח מאוד מהצעירים החרדים לומד באקדמיה, וההנהגה הרבנית מנהלת על כך מלחמת חורמה כבר שנים. ביטול נקודות זיכוי במס עד גיל 26? זה מוריד מוטיבציה לצאת ולעבוד, ושוב יחזיק אותם בישיבה. ממילא צעירים חרדים לא מרוויחים מספיק כדי להגיע לרף המס וליהנות מנקודות הזיכוי.

מיום שהחוק עובר, חוזרים גם סבסוד המעונות וגם קצבת האברך, והפוליטיקאים החרדים יכולים לנשום לרווחה. רק אחרי חצי שנה יבדקו את היעדים, ושם כל מאגר הטריקים והשטיקים החרדי יגויס לטובת מסמוס ודחייה נוספים. עד אז המלחמה אולי תסתיים והלחץ לכוח אדם נוסף בצה"ל יירגע, וכך יוכלו לשחק עם המספרים כדי שיעמדו ביעדים, כפי שקרה בעבר – להכליל גם משרתים בשירות לאומי מסוגים שונים, להוריד את הרף לעמידה ביעד ל־75 אחוזים ועוד.

מתוך רשימת הסנקציות הפוטנציאליות שהיו יכולות להשפיע על הצעיר החרדי ללכת ולהתגייס, נבחרו דווקא אלה שלא רק שלא מעודדות גיוס, אלא גם מעודדות להישאר בישיבה - ובפועל גם יפגעו בכלכלה. אם במשך שנים התלבטו אם יותר חשוב שחרדים יצאו לעבוד או שילכו לצבא, הרי שהמתווה הזה לא יביא לא לגיוס ולא לעבודה.

אדלשטיין מנסה להביא את הלקוחות הפוטנציאליים מתוך הציבור החרדי לגיוס, ואלה לא התלמידים המתמידים מפוניבז', אלא הדרייברים שעובדים בשחור, לא הולכים לישיבה וגם לא לצבא. כרגע הם חוסים תחת הפטור הגורף שמקבל הציבור החרדי אף שתורתם ממש לא אמנותם. הסנקציות שהוא שם על השולחן פוגעות בדיוק בהם: רישיון נהיגה, יציאה מהארץ, נקודות זיכוי במס.

הסנקציות הללו אולי יגרמו לכמה אלפי חרדים בשנה להתגייס, אבל דווקא מקרב אלה שיוצאים לעבוד ותורמים לכלכלה. במקום לשלול הטבות מהרוב שלא פועל לרכוש השכלה כדי שיצא לעבוד ולפרנס את עצמו – בחרו להגן על רוב התלמידים היושבים בישיבות הגדולות, ולפגוע במי שבחר ללמוד לימודים אקדמיים או לצאת לעבוד.

מתוך ציבור חרדי עצום, רק מעטים בוחרים ללכת ללימודים אקדמיים, בניגוד לדעת הרבנים והמנהיגים, כדי להגדיל את ההכנסה שלהם - מה שבסופו של דבר תורם לכלכלה ולמדינה. רק מיעוט קטן מרוויח מספיק כדי לשלם מס הכנסה למדינה, ואת התמריץ לעבוד ולהרוויח יותר (נקודות זיכוי ממס) הוחלט לבטל. דווקא בהם החליטו לפגוע.