אתם יודעים איזה דג יש בקופסת שימורים של טונה? לאחרונה שח לי אדם מבין עניין שלא מדובר בטונה. בתוך הקופסאות שכתוב עליהן מבחוץ "טונה" שוכן לרוב דווקא דג פלמידה, בן דוד חורג של דג הטונה המפורסם והיקר הרבה יותר. כן, מדובר בהונאת פלמידה. הלקח מהסיפור הזה הוא שלפעמים שמות הם רק שמות. זה שמעניקים למשהו שם מסוים, לא מעיד בהכרח על אופיו האמיתי. כמתבקש, האנקדוטה הזאת עוררה בי הרהורים על "הביטוח הלאומי".
על אף שמו, הגוף שנקרא "ביטוח לאומי" איננו שום סוג של ביטוח. אין פוליסה, אין קשר בין ה"פרמיה" שאנחנו משלמים לקצבה שנקבל אם נצטרך, והכסף לא מושקע בשום נכס מניב. אם כבר – המודל שלו מזכיר במעט את הרעיון של הונאת פירמידה. אנחנו משלמים כסף כל החיים, בתקווה שכשנזדקן או נזדקק יהיו אנשים אחרים שיממנו אותנו, וכך הם יעשו לבאים אחריהם בתור, וכן הלאה. אבל האמת הפשוטה היא שהביטוח הלאומי הוא פשוט עוד סוג של מס.
מדובר, אחרי הכול, במערכת רווחה ממשלתית. היא גובה מהאזרחים מיסים שנקראים "דמי ביטוח" ו"דמי בריאות", ומעניקה קצבאות רווחה לזקנים, נכים, יולדות, עניים, ושאר אוכלוסיות נזקקות לפי פרמטרים שקובעות רשויות המדינה. מסיבות היסטוריות, שכן הקונספט של ביטוח סוציאלי הומצא על ידי אוטו פון־ביסמרק, הביטוח הלאומי מחזיק בניהול עצמאי (תאורטי מאוד) משאר הממשלה, אבל בפועל אין סיבה אמיתית שלא לאחד את מנגנון הגבייה שלו עם רשות המיסים, ואת מנגנון החלוקה שלו עם משרד הרווחה. צעד כזה יחסוך את הכפילות המיותרת בשני המערכים הענקיים הללו, את הסרבול המעיק שבהתנהלות מול כמה גופים, ויקל על האזרחים להפנים מהו באמת נטל המס.
הכי מעניין
לא כולם מבינים עד כמה מסורבלת מערכת המס שלנו. כיום, כל מעסיק וכל עצמאי בישראל צריכים לנכות בנפרד מס הכנסה, מס ערך מוסף, ביטוח לאומי, דמי בריאות ומיסים נוספים כיד הדמיון הטובה. זה מצריך התנהלות מול גופים שונים, עם סטנדרטים שונים, לפעמים גם עם נוהלי עבודה סותרים, ורמות שירות ויעילות שמשתנות בהתאם למצב הרוח. חברות גדולות מעסיקות מחלקות שלמות שעוסקות רק בזה, אבל בעלי עסקים קטנים ובינוניים מוצאים את עצמם פשוט טובעים באוקיינוס המבלבל הזה. מיסים זה משעמם, אבל לעובדה שמערכת המס שלנו איננה פשוטה להבנה ולניהול יש לא מעט עלויות.
מי מרוויח מזה? תעשייה אדירה של רואי חשבון, יועצי מס ועורכי דין למיסים. השבוע פרסם מבקר המדינה אומדן שלפיו כ־1.3 מיליארד שקלים מכספי הסיוע לעסקים עקב המלחמה – זרמו לכיסם של רואי חשבון. איך זה קרה? בעלי עסקים שהכנסותיהם נפגעו במלחמה זכאים לפיצויים מרשות המיסים. כדי לקבל את הכסף היה צורך בהגשת תביעה, שדרשה כמובן מילוי הרבה מסמכים, דיווח על נתונים שבאופן מרגיז כבר קיימים בידי רשויות המס, והמון בלבול מוח. לכן, רוב בעלי העסקים העדיפו לצלוח את הבוץ דרך איש מקצוע, ו־63% מהתביעות הוגשו באמצעות רואי חשבון. אלה, לפי מבקר המדינה, גבו ברוב המקרים עמלה בגובה כ־10% מסכום הפיצוי "ולעיתים אף יותר". כך הגענו לאומדן של יותר ממיליארד שקלים מכספי הפיצויים שפרנסו יפה את תעשיית סרבול המס הישראלית, וזה רק עד יוני 2024.
אחד הנושאים שיש קונצנזוס של כלכלנים לגביו הוא שמערכת מס צריכה להיות שטוחה, אחידה ופשוטה להבנה ככל האפשר. ההנחה היא שעיוותי מס מייצרים אי ודאות וסרבול שגובים עלויות רבות, ותורמים לאי־שוויון: לעשירים ולחברות הגדולות יש כסף לשלם לתכנון מס ולאנשי מקצוע שימצאו להם כל מיני פרצות, ומי שאין ידם משגת נאלצים לספוג את מלוא גובה המס. תשאלו פעם את העצמאי הקרוב לביתכם כמה פשוט וקל להגיש הצהרת הון.
בדו"ח קודם של מבקר המדינה מ־2022, נמצא כי במדדים בינלאומיים ישראל נמצאת במקום האחרון מבין המדינות המפותחות בשיעור הזמן שלוקח להגיש דו"חות שנתיים של חברות לרשויות המס. הממוצע עומד על 44 שעות, ואצלנו זה דורש 110 שעות. נוסף על כך, ישראל כבשה את המקום ה־29 והלא מכובד ברמת מורכבות המס שהיא משיתה על יחידים. פקודת מס הכנסה שירשנו מהמנדט הבריטי עברה מאז יותר מ־200 תיקונים, ועוד היד נטויה. תוסיפו עליהם את פקודת המכס, חוק המע"מ, חוק מס קנייה ועוד, וקיבלתם מערכת חסרת בהירות שאחת מפירמות ראיית החשבון הבינלאומיות כתבה עליה כי "רוב המדינות שבהן מערכת המס מורכבת יותר מזו של ישראל הן מדינות עולם שלישי".
ומפני שזה נושא אפור ומשעמם כל כך, אין מי שייקח על עצמו להעביר רפורמה מקיפה שמטרתה לפשט את מערכת המס. דיברו על זה הרבה, זה כן, אבל בישראל כדי להעביר משהו בסדר גודל הזה צריך אנשים שיהיו מוכנים "להתאבד" על הנושא. והשטחת המיסוי, עם כל הכבוד והיקר, זה לא תחום שמביא לייקים או מנדטים. בדו"ח ה־OECD על ישראל שפורסם לפני חודשיים, הומלץ לנו בחום לבטל את הפטור ממע"מ הקיים לפירות וירקות, לרכישות באילת, לעסקי תיירות ולקניות מחו"ל. זאת המלצה קבועה כבר שנים. רוב הכלכלנים מסכימים שפטור כזה גורר עיוותי מס, ושעדיף לתמוך באוכלוסיות האלה ישירות ולא ביצירת חורים במיסוי. עדיף לתת לעניים ולתיירנים כסף ישר לחשבון, ולהשאיר את המס אחיד וברור.
ובכן, אתם מכירים פוליטיקאי שיעז להציע להעלות מס על ירקות? להפך, יו"ר ועדת הכלכלה בכנסת ח"כ דוד ביטן מגלגל לאחרונה "פטור ממע"מ על מוצרי יסוד". פוליטיקאים אחרים כבר הציעו בעבר לפטור ממע"מ תרופות מצילות חיים, רכישת דירות, הפקות קולנוע זרות, רכישת רכב מסחרי ואפילו טיפים למלצרים במסעדות. לפעמים, צעדים כאלה נבלמו רק בקושי רב. רפורמות בכיוון ההפוך יתקשו לצלוח את משוכת הפופוליזם.
קחו למשל את איחוד גופי הגבייה של מס הכנסה וביטוח לאומי. הרעיון מוצע עוד משנות השמונים והוגשו הצעות חוק בנדון, ממשלת נתניהו הראשונה אפילו קיבלה אותו כהחלטת ממשלה ב־1997, ושר האוצר נתניהו ניסה להכניס אותו לתוכנית הכלכלית של 2003. בכל הפעמים זה נפל אחרי התנגדות נחרצת של הביטוח הלאומי ועובדיו מחשש לפגיעה בעצמאותו. וזה נמשך. גם במסגרת התקציב לשנת 2025 ביקש משרד האוצר להפסיק את הכפילות המיותרת בגופי גבייה, ונחשו מה, ההצעה נפלה.
העצמאות הזאת היא פייק ענק. כידוע, בביטוח הלאומי שבים ומזהירים שבשנת 2036 הם עומדים לפשוט את הרגל, בגלל גירעון אקטוארי. מה אומר צמד המילים המפחיד הזה? במילים פשוטות הכוונה היא שההוצאות על קצבאות גבוהות מההכנסות מגבייה. וזה מבני. מ־2023 הביטוח הלאומי גירעוני, וכך זה צפוי להימשך אלא אם יגדילו את הגבייה מהאזרחים או יקטינו את תשלומי הקצבאות שהוא מחויב לשלם. כרגע יש לביטוח הלאומי קרן שממנה הוא יכול למשוך עוד תקציב, אך לאורך שנים המצב הזה יוביל להתרוקנות מוחלטת של היתרות. אלא שכל מי שקצת יעיין בנתונים יבין מיד שהסיפור הדרמטי הזה חסר משמעות לחלוטין.
כבר שנים שהביטוח הלאומי לא באמת שומר כסף בצד, אלא מעביר אותו לניהול משרד האוצר ומקבל איגרות־חוב תמורתו. כך נוצרה הקרן המדוברת. בפועל, גם כיום חלק מתקציב הביטוח הלאומי מגיע מקופת משרד האוצר, ובשנים הבאות הסכום הזה ילך ויגדל, משום שההכנסות העצמיות של הביטוח הלאומי כבר אינן מספיקות לכסות את ההתחייבויות של מערכת הרווחה שלנו. מי קבע את גובה הקצבאות והזכאים להן? המדינה. מי מממן אותן? משלמי המיסים. בסוף זה אותו כיס, ואותם קובעי מדיניות. הביטוח הלאומי לא יכול פשוט "לפשוט את הרגל" וכל הקשישים יפסיקו לקבל קצבה, אין חיה כזאת. מה שיקרה הוא שקופת המדינה תשלם את הכסף הזה מהכיס שלכם, כמו כל הוצאה ממשלתית. הביטוח הלאומי הוא זרוע של הממשלה ותו לא, אז למה אנחנו מעמידים פנים שהיא מנותקת מהגוף?
אגב, ידעתם שקצבאות הזקנה מחולקות באופן אוניברסלי לכל אזרח ותיק מגיל מסוים? אין שום סינון. שרי אריסון? מקבלת קצבת זקנה. יצחק תשובה? מקבל קצבת זקנה. כולם מקבלים בלי מבחן הכנסה את הסכום הבסיסי של 1,795 שקלים בחודש. נשמע מעט? שימו לב, בשנת 2023 הסעיף של "קצבאות זקנה ושארים" בלבד בהוצאות הביטוח הלאומי הגיע ל־45 מיליארד שקלים. אני חוזר על הנתון הזה כי הוא בלתי נתפס: 45 מיליארד שקל בשנה מתקציב המדינה משולמים לכמיליון ומאה אלף אזרחים ותיקים, חלק ניכר מהם בלי שום סינון.
ככה זה כשיש כמיליון ומאה אלף אזרחים ותיקים מכל השכבות. כל קצבה שנראית אולי עלובה ומשפילה במבט ראשון, תופחת לממדים מפלצתיים מנקודת מבטה של קופת המדינה. וכאן נכנס הפופוליזם לתמונה. בכלי התקשורת ובכנסת עולות מדי פעם הצעות להצמיד את גובה קצבת הזקנה לשכר המינימום. כיום הוא עומד על 6,247 שקלים. פירוש הדבר הוא שהוצאות המדינה על קצבאות זקנה יזנקו פי ארבעה. להזכירכם, תקציב המדינה כולה עומד על 620 מיליארד.
הפופוליסטים נוטים לשכוח שהכסף לא צומח על השיחים שמטפסים על קירות משרד האוצר, אלא נגבה מידיו של הציבור העובד באחוזים גבוהים. הם גם שוכחים לספר שלקשישים מעוטי יכולת וחסרי גב כלכלי יש קצבאות השלמת הכנסה ותמיכות נוספות. לפי נתוני הביטוח הלאומי, רק 17.9% מהמשפחות של האזרחים הוותיקים זכאיות להשלמת הכנסה. אילו הקצבה הייתה משולמת רק למי שבאמת צריך, היו נחסכים בשנה מיליארדים רבים, שבאמצעותם אפשר היה להגדיל את הסכום בעבור הקשישים הנזקקים, ועוד להישאר בעודף. גם קצבאות הילדים שכיום נראות אולי קטנות וחסרות משמעות בעבור משפחה, מחולקות אוניברסלית למשפחות מכל המעמדות הכלכליים ומגיעות לכדי שישה מיליארד שקלים מתקציב המדינה מדי שנה.
ההתנגדות להחיל מבחני הכנסה על קצבאות זקנה וילדים מגיעה מהתפיסה השגויה שמדובר בגוף ביטוחי. אנשים חשים כי הפרישו כסף כל חייהם לביטוח הלאומי, ושיש חובה מוסרית של החברה להחזיר להם תמורה לכספם. מי שקרא עד כאן כבר יודע מה לענות להם: השם הטעה אתכם. אין פה שום ביטוח. שילמתם מס למדינה, ועכשיו המדינה צריכה לעשות את מה שהיא תמיד עשתה עם המיסים שלכם: משלמת לחלשים בחברה, משקיעה בתשתיות ובשיפור השירותים לאזרח. לפזר את הכסף בלי הבחנה בחזרה לכיס של האזרחים באמצעות מנגנון מסורבל ומיותר – זו לא מטרה מוסרית.אם יגיע אי משם מנהיג כלכלי אפרפר, יישא על כתפיו את הנושא המשעמם של מערכת המס, ויפעל נמרצות להפוך אותה לפשוטה, אחידה וקלה להבנה, כולנו נצא נשכרים. אבל כנראה לא נהיה שם להודות לו, האקשן נמצא במחוזות אחרים. הבונוס יהיה שפתאום השורות בתלוש המשכורת יתלכדו לשורה אחת או שתיים ברורות מאוד, וישקפו לאשורו את נטל המס על הציבור העובד בישראל. ואולי, רק אולי, כשאנשים יבינו כמה הם באמת משלמים לקופת המדינה מיגיעת כפיהם, גם רמת "הפופוליזם החברתי" תפחת קמעא.