השורה התחתונה של דו"ח מבקר המדינה על המצב בצפון מייאשת. "במבחן התוצאה ולאורך תקופה ארוכה מאז פרוץ המלחמה, הממשלה כשלה במתן המענה הדרוש", קובע מתניהו אנגלמן בדו"ח המיוחד. דו"ח הביקורת, העוסק בטיפול הממשלה ביישובי הצפון, התושבים המפונים והסיוע לעסקים קטנים במדינה בעקבות המלחמה, מציג תמונה עגומה של החלטות ממשלה שמתקבלות באיחור, לפעמים כשהן כבר לא רלוונטיות או לא תואמות למצב בשטח, עיכוב ביישום ההחלטות שכבר התקבלו, קושי בגיבוש מקורות תקציביים, ופעילות לא מתואמת של משרדים שונים בהיעדר תוכנית ממשלתית.

המבקר קובע שהעיכוב בקבלת ההחלטות ויישומן הוא "תוצאה של פעולה ממשלתית איטית ולא מתואמת שהתקדמה בכמה נתיבים", ומגלגל את האשמה לפתחו של משרד ראש הממשלה והעומד בראשו, ראש הממשלה ח"כ בנימין נתניהו, ומנכ"ל המשרד לשעבר יוסי שלי, "אשר לא ביצעו את המשימות המרכזיות שהוטלו על המשרד בשתי החלטות הממשלה - ביצוע מלא של מתווה הסיוע המיידי ליישובי קו העימות בצפון, וגיבוש מתווה ארוך טווח לשיקום יישובים בצפון, לרבות היערכות לקראת חזרת התושבים המפונים לבתיהם", אולם האמת היא שהתפקוד הלקוי לא קשור לאדם זה או אחר, אלא נובע מבעיה מבנית.

בירוקרטיות תמיד עובדות לאט יותר מארגוני סיוע פרטיים, בעיקר בגלל המבנה והאופי המוסדי שלהן. לפני הכול, מערכות בירוקרטיות נשענות על נהלים, חוקים ותקנות מחייבים שנועדו להבטיח שקיפות, שוויון וציות לכללים; אבל שלל הנהלים האלו יוצרים עיכובים מובנים, בפרט בזמני אסון או בעת התמודדות עם מציאות שהנהלים לא נכתבו כדי להתמודד איתה. ארגוני סיוע פרטיים, לעומת זאת, פועלים בגמישות רבה יותר, יש להם יכולת לקבל החלטות מהירות ולהתאים את עצמם לצרכים משתנים ללא תלות בהליכי אישור מורכבים. בנוסף, בירוקרטיה לעיתים קרובות דורשת תיאום בין מחלקות וגורמים רבים, ובמקרה של ממשלות ישראל, תיאום בין משרדי ממשלה רבים מאוד, מה שמוסיף שכבות של תיאום ובקרה; בניגוד לכך, ארגונים פרטיים יכולים להתבסס על שרשראות החלטה קצרות יותר וצוותים קטנים שפועלים באופן ממוקד. השוני המובנה בצורת הפעולה מוביל לכך שבירוקרטיה תמיד תגיב בקצב איטי יותר למצבי חירום בהשוואה לארגוני סיוע פרטיים. אין פלא שגם במקרה של שיקום הצפון לאחר הפסקת האש, כפי שכותב גם מבקר המדינה, "חלק מפעולות השיקום הראשוניות של היישובים נעשות בידי מתנדבים ובהתבסס על תרומות".

תומאס סואל, בספרו "יסודות הכלכלה" (הוצאת שלם) מספר איך בעת אסונות טבע בארצות הברית, סיוע חירום ניתן על ידי הסוכנות הפדרלית לשעת חירום וגם על ידי חברות ביטוח פרטיות. אך בעוד חברות הביטוח פועלות במהירות כדי למנוע אובדן לקוחות ופגיעה בתדמיתן, הסוכנות הפדרלית נודעת באיטיותה וביעילותה הנמוכה, שנובעות מכך שהיא אינה נתונה ללחצים תחרותיים. "ככל שאפשר לבקר את הסוכנות הפדרלית לשעת חירום או ללגלג על רפיונה... אין סוכנות ממשלתית יריבה שיהיה אפשר לפנות אליה" (עמ' 162).

בדומה, במקומות מוכי רעב בעולם השלישי, תאוות בצע פרטית, עשויה להאיץ אספקת מזון ולמנוע מקרי מוות, בניגוד לממשלות שסובלות מרפיון ואיטיות, כש"הגעה מוקדמת יותר [של מזון] יכולה להיות ההבדל בין רעב זמני ובין מוות ברעב" (עמ' 25). כך, בשנת 2001, עשרות פליטים באפגניסטן מתו מרעב מדי יום בהמתנה להרשמה והשלמת מסמכים על ידי רשויות מקומיות ובינלאומיות, בזמן שמזון שנשלח סבל מעיכובים בירוקרטיים ונרקב במחסנים".

במילים אחרות, אי אפשר לצפות להתנהלות אחרת בשיקום ופיתוח הצפון. איטיות, עיכובים, והחלטות סותרות הן באג מובנה של הבירוקרטיה. כל ציפייה ליעילות ופרודוקטיביות היא מופרכת. כדי לפתור את הבעיה הזו לעומק, לא מספיק דו"ח מבקר שמצביע על ליקויים. נדרשת חשיבה מחדש על האופן שבו ממשלות בארץ ובעולם מתמודדות עם מצבי חירום אזרחיים, אלו שהגיעו ואלו עוד יגיעו, ואולי לחשוב על הפרטה של מערכי הסיוע, השיקום והפיתוח. אחרת, דו"ח המבקר שיצא אחרי האסון הבא יאמר לנו שוב את מה שאנחנו כבר יודעים. בירוקרטיות עובדות גרוע ולאט.