"טראמפ הולך בדרך של קנדי ורייגן: שלום באמצעות כוח"

לא בכל יום פוגשים כלכלן בינלאומי ששמו מוכר לכל סטודנט לכלכלה בשנה א'. הכלכלן ארתור לאפר, אבי "עקומת לאפר" המפורסמת, נחשב לאדם הלוחש על אוזני נשיאים ומנהיגים, והשמועה אומרת שהוא גם הכלכלן שנתניהו מעריך יותר מכולם. לצד היותו פרופסור נערץ הוא עוסק בכלכלה לא רק באופן אקדמי, ותורם לגיבוש מדיניות כלכלית בפועל. לאפר שימש כלכלן ראשי בבית הלבן של ניקסון, היה יועץ כלכלי קרוב לנשיא רייגן, תמך בנשיא קלינטון, ונפגש אחת לחודש עם נשיא ארה"ב הנוכחי דונלד טראמפ, שאף העניק לו בכהונה הקודמת את "מדליית החירות הנשיאותית".

בתפיסתו של לאפר, הפחתת מיסים היא כמעט תמיד הצעד הנכון מבחינה כלכלית. בכל זאת הוא תומך בטראמפ, שהכריז לאחרונה על מדיניות מכסים נרחבת, אם כי טרם יישם אותה. ככל שהדבר נוגע לטראמפ, לאפר מציע להסתכל על המעשים שלו, לא על המילים. "כל מה שראיתי שטראמפ עושה עד היום מתאים למודל הסחר החופשי, אבל בכל פעם שאני מקשיב לו מדבר אני נבהל עד מוות. ההצהרות שלו מפחידות אותי מאוד. סחר בינלאומי חופשי זה דבר רציני, ואי אפשר לשחק עם זה ולצפות שהעולם יצא בסדר", אמר לנו לאפר בן ה־85 בריאיון שערכנו במהלך ביקורו בישראל, לרגל סמינר שקיים במסגרת המכון הישראלי לחירות.

"כשמתמקדים בתחום הכלכלה", אומר לאפר, "אני חושב שטראמפ הוא הנשיא עם הכהונה הראשונה הכי טובה אי פעם בארצות הברית. הוא הפסיד בבחירות אך ורק בגלל הקורונה. חוק המיסים והעבודות היה נהדר, הוא הפחית מס הכנסה ומס חברות. המדיניות המוניטרית שלו הייתה טובה. במהלך ארבע השנים הללו האינפלציה הייתה נמוכה, וזה היה ממש טוב. הוא העביר רפורמה בתחום הבריאות שהגדילה את השקיפות בעולם הרפואי. הוא צמצם את היכולת של רשויות רגלוטוריות להוסיף רגולציה בלי אישור חקיקתי.

"גם כשמסתכלים על סחר בינלאומי, התמונה דומה. בכהונה הראשונה שלו הוא חתם על חמישה הסכמי סחר חופשי: עם יפן, עם קוריאה הדרומית, עם ברזיל, עם קולומביה, והסכם USMCA עם קנדה ומקסיקו. הוא איים עליהן במכסים, ואז הן חזרו והסכימו לסחר חופשי יותר. לפני שיצא לסינגפור לפגוש את קים ג'ונג און, הוא נפגש באוטווה גם עם ה־G7 והציע להם עסקה. הוא אמר להם שארצות הברית מוכנה לנהל משא ומתן על ביטול כל המכסים, המחסומים ומכסות היבוא, אבל באותו זמן, באופן שבו הוא הביע את הדברים, הם לא היו מוכנים ללכת על זה. עכשיו הם הולכים על זה".

גם לאחר שהקפיא וצמצם את רוב המכסים שאיים להטיל על כל העולם בערך, טראמפ שב ומשמיע את דעתו כי מכסים הם הדרך לשחרור הכלכלה האמריקנית ושגשוגה. כדי להסביר את המדיניות הזו, לאפר חוזר לשיחה שקיים עם הנשיא בכהונתו הקודמת.

"אספר לך על שיחה שהייתה לי עם טראמפ ב־2019. הוא התקשר בעשר בלילה ואמר שהוא רוצה לדבר איתי על סחר ועל נושאים אחרים. הוא אמר לי 'אני מאמין בסחר חופשי'. הוא עמד בראש חברה בינלאומית, 'טראמפ אינטרנשיונל'. אני לא מכיר מנכ"ל אחד של חברה בינלאומית שלא מאמין בסחר חופשי. הוא מאוד בקי בפרטים. הוא מודע היטב לעלויות של מכסים ולהשפעות השליליות על הכלכלה. הוא מכיר את ההיסטוריה, ויודע למשל ש'השפל הגדול' בשנות השלושים נגרם על ידי חוק המכסים סמוט־האולי (חוק מ־1930 שהעלה מכסים על יבוא לארצות הברית כדי להגן על התעשייה המקומית; ר"מ). הוא מודע היטב לפרוטקציוניזם של ניקסון שהוביל לתוצאות רעות. מבחינתו ארצות הברית היא המדינה הגדולה עם הכי פחות הגנות מפני סחר חופשי, בזמן שמדינות גדולות אחרות מאפשרות הרבה הגנות על הכלכלה שלהן. אנחנו אפשרנו להן להפוך לפרוטקציוניסטיות כדי לעזור להן להתפתח לאחר מלחמת העולם השנייה, ולהציב מכסים על יבוא מארצות הברית כדי שיוכלו לפתח תעשייה. אבל הימים האלה חלפו, ועכשיו המדינות האלה הרבה יותר פרוטקציוניסטיות מארה"ב. הוא אמר לי 'לא אכפת להן מאיתנו, הן רוצות גישה לשווקים שלנו, למכור לנו הכול אבל לא לקנות מאיתנו דבר, ולאגור את הכסף. איך אני מביא אותן לשולחן כדי לנהל משא ומתן על הסכם סחר חופשי?' הוא גיבש עמדה שאומרת שצריך לאיים עליהן במכסים גבוהים מאוד, וכך להשיג את תשומת ליבן ולגרום להן לנהל משא ומתן על הסכמי סחר חופשי".

ואתה חושב שזה מה שהוא עושה גם עכשיו? שכל זה הוא אסטרטגיית משא ומתן?

"אני מאמין בכל ליבי שהוא עושה את זה כדי לנהל משא ומתן. אני טועה לא מעט, אז אל תיקחו את זה כהבטחה, אבל אני מאמין שהוא רוצה לשאת ולתת על סחר חופשי יותר. הוא טוב במשא ומתן, זה מה שהוא עושה. הייתי עכשיו בארגנטינה עם הנשיא מיליי, ביליתי איתו ארבעה ימים, אני אוהב אותו. הוא שאל אותי אם אסכים ללכת לטראמפ ולתמוך בהסכם סחר חופשי עם ארגנטינה, ועשיתי את זה. טראמפ אהב את הרעיון, הוא אוהב את מיליי ואת ארגנטינה. אבל הוא לא רוצה לעשות הסכם בודד, הוא רוצה הסכמי סחר עם כולם. ואני חושב שהוא יקבל אותם. כלומר כבר יש לו משהו עם בריטניה, ויש דיונים עם ישראל, סין, ארגנטינה ומדינות אחרות. אנחנו נלך לכיוון של סחר חופשי גלובלי, ואני חושב שזו המשימה הגדולה שלו.

"אנחנו נדע את הכיוון בתוך 30 עד 90 יום. הייתי מעדיף לתת תחזית לעוד חמישים שנה, זה היה קל יותר מבחינתי", צוחק לאפר, "אבל לא ייקח זמן רב עד שנבין לאן הדברים הולכים. אי אפשר לשבש את שרשראות האספקה לזמן רב בלי לחולל נזק רציני. ראינו מה קרה בשווקים כשהכריזו על המכסים, הם ירדו בחדות. הדברים האלה רגישים מאוד וקיצוניים מאוד. הוא צריך לעשות את זה נכון, ובקרוב. הוא יצטרך להציג במהירות שלד בסיסי של הסכמי סחר, גם אם על הפרטים הוא ימשיך לעבוד".

אז אתה צופה שבקרוב נראה הסכמי סחר חופשי?

"כן, וכבר ראינו שניים. זה די מהיר, ואני חושב שנראה הרבה יותר, ואתם תוכלו לבדוק את טיב התחזיות שלי. אבל רק לפרוטוקול: אני צופה את העבר הרבה יותר טוב מאשר את העתיד".

החיים עצמם

לאפר, יליד 1940, שימש פרופסור באוניברסיטת שיקגו וחיבר שורה של ספרים כלכליים. רעיונותיו ומחקריו השפיעו על דורות של מדיניות כלכלית אמריקנית, ומבחינתו הדבר חשוב יותר מעשייתו האקדמית. "עבודה אקדמית היא חסרת תועלת וערך", הוא מכריז בשיחתנו. "כלכלה היא תחום של העולם האמיתי. זה המקום שבו אתה בודק אם התיאוריה עובדת, וזה הרבה יותר קשה כשאתה צריך להתמודד עם העולם האמיתי. אתה לא יכול לומר 'סליחה, אנחנו צריכים לחקור עוד את הנושא לפני שניתן תשובה', כי גם לא לעשות כלום זו מדיניות".

הוא נוהג להיפגש עם הנשיא טראמפ בבית הלבן בתדירות של אחת לחודש־חודשיים, לדבריו. "גם עכשיו אני מגיע אליו לבית הלבן ואנחנו משוחחים. יש לנו מערכת יחסים טובה שנמשכת כבר זמן רב. אני לא מקבל תשלום, אני מעדיף להיכנס ולשוחח עם הנשיא באופן לא רשמי ואז ללכת הביתה. הוא לא יכול לפטר אותי או לקצץ בשכרי, אז אני יכול לומר מה שאני חושב שנכון.

"אני חושב שהוא באמת אדם פנומנלי, ואני מכיר אותו די טוב. יש לו השכלה רחבה וניסיון רב, הוא בא ממשפחה ממעמד גבוה והוא מיליארדר בזכות עצמו. הוא הרוויח את זה. הוא עשה עבודה נהדרת כנשיא בקדנציה הראשונה. נכון, יש לו סגנון דיבור משלו. אותי זה מצחיק, אבל יש אנשים שמאוד לא אוהבים את זה. אבל כשמסתכלים על הכלכלה, אני לא יכול לחשוב על מישהו שהייתי מעדיף כנשיא יותר מדונלד טראמפ".

לצד השבחים וההערכה למדיניותו הכלכלית, לאפר מספר על חוויית המפגש עם טראמפ בחדר הסגלגל. "יש לו סל חום מלא ממתקים, ומדי פעם הוא מעביר לי ממתק. אנחנו יושבים יחד ואוכלים ממתקים. הוא אמר לי 'אתה יודע ארתור, יש אנשים שמכורים לאלכוהול, אני מכור לממתקים'. אמרתי 'טוב, אני מכור לשניהם'. אנחנו משוחחים על אנשים ששנינו הכרנו. הוא מאוד מתעניין ברייגן, איך הוא היה כאדם, ואני הכרתי את רייגן היטב. אנחנו מדברים על עמיתים ותיקים שהכרנו, וגם על כלכלה. אני חושב שהוא אדם טוב באמת. הוא קצת בריון במשרד, הוא המנכ"ל, הוא הנשיא, הוא רוצה שדברים ייעשו. זו הסיבה שאני לא רוצה לעבוד עם נשיאים באופן רשמי".

רגע, אז לא עבדת עם רייגן?

"לא. פשוט הגעתי למשרד, ישבתי ודיברתי איתו. בדיוק כפי שאני עושה עם טראמפ, כנראה אפילו יותר עם רייגן. העבודה האחרונה שעשיתי בבית הלבן היתה עם ניקסון, בין 70' ל־72'. הייתי כלכלן ראשי בבית הלבן. מתוך 15 אנשים שעבדתי איתם, 11 הלכו לכלא בגלל פרשת ווטרגייט".

מה אתה חושב על הניסיון של טראמפ להחזיר את הייצור לארצות הברית?

"אני לא חושב שזאת הבעיה. לא נעשה את אמריקה טובה יותר על ידי משיכת סין למטה. הבעיה היא אנחנו, לא סין. הבעיה היא מישיגן, אילינוי, אינדיאנה, אוהיו, ניו־ג'רזי, פנסילבניה, הן נגד ייצור. בדטרויט יש שיעורי מס רכוש של 20%, מי הולך לבנות מפעל בחור הזה? הפכנו את מעוזי הייצור האלה לעוינים מאוד ליצרנים, והם מעבירים החוצה מפעלים, מוציאים משרות. עשינו את זה דרך מיסים גבוהים, רגולציה גרועה, ארגוני עובדים כפויים. אני גר בטנסי, זאת מדינה שאין בה חובה להצטרף לארגון עובדים, וזה עובד הרבה יותר טוב. אין לנו מס הכנסה, ויש לנו יותר ייצור מכל מדינה אחרת בארצות הברית".

לאפר מעריך כאמור כי המכסים של טראמפ אינם מטרה בפני עצמה, אלא כלי של משא ומתן כדי לקדם סחר חופשי וגם הישגים מדיניים. "לדעתי הוא רוצה סחר חופשי עם סין. אני חושב שהוא רוצה להשתמש בהגבלות על סחר כדי לגרום להם להפסיק להתעסק עם טייוואן. הוא רוצה להשתמש בסחר עם רוסיה, עם איראן ועם מדינות אחרות כדי להיפטר מהבעיה שיש לנו באוקראינה וגם בעזה".

הגישה הזו מודגמת לדעתו במדיניות כלפי סין: "הוא הפחית את המכסים שלהם מ־145 ל־30 אחוז. מה שנשאר זה בעיקר מכס על פנטניל. אם הם יעזרו לנו עם הפנטניל, נפחית גם את המכס הזה. הכול משא ומתן".

האסטרטגיה של טראמפ היא המשך לדוקטרינה אמריקנית ותיקה, מסביר לאפר. "זה היה הרעיון של רייגן ושל קנדי, 'שלום באמצעות כוח'. אנחנו צריכים בארה"ב את הצבא הכי חזק בעולם אי פעם. כשאתה חזק צבאית, לא תוקפים אותך. יש לנו גם הכלכלה הטובה ביותר בעולם. המסר הוא 'תראה, יש לנו פצצות. אנחנו לא רוצים להשתמש בהן, אבל הן ברשותנו. אנחנו מעדיפים להיות חברים שלך ולסחור איתך'. זה הסגנון, ואני מאמין שזו האסטרטגיה שלו".

הוא לא מאמין שארצות הברית צריכה לבחור צד בין מדינות יריבות, אלא רק להביא להפסקת המלחמות. "אני חושב שטראמפ ישיג הפסקת אש באוקראינה, והאזור של דונצק אולי יעבור לרוסיה ואולי לא. זאת לא העבודה שלנו להיות השופט ביניהם, וגם לא לתקן את כל חטאי העולם, אלא לוודא שלא תהיה מלחמת עולם שלישית שתהרוג את כולם. אני חושב שמה שטראמפ רוצה הוא שהמלחמה באוקראינה תיפסק. איך אפשר לעשות את זה בלי להציע גזר לרוסיה? כלומר, מה אפשר לעשות? להפציץ אותם? להילחם ברוסיה בשביל זה?

"אני באמת לא רוצה שסין תתעסק עם טייוואן, ואנחנו צריכים להשתמש בכל ההשפעה והכוח שלנו כדי לוודא שזה לא יקרה. אני לא חושב שתפקידנו לייצר שינוי משטר. הלוואי שסין תחזור לקפיטליזם כלכלי ולמדיניות שוק חפשי, אבל זה לא התפקיד שלנו לשנות את הממשל שם. אני לא חושב שטראמפ חושב שזה התפקיד שלו. שהוא כן רוצה לוודא שיש לישראל זכות להגנה עצמית".

"חבר טוב וחזק"

הקשר של לאפר עם מדינת ישראל החל בשנות השמונים, כאשר הוזמן להעביר סדרת הרצאות באוניברסיטת תל־אביב. מאז הגיע לארץ עוד כמה פעמים. "אני אוהב לבוא לישראל, אני אוהב את המדינה הזאת", הוא אומר. "ישראל קיבלה נתוני פתיחה קשים מאוד, ועשיתם עבודה מצוינת בהתחשב בנסיבות. היא מקום די מגניב עכשיו. כשבאתי לכאן לראשונה ב־81' זה לא היה כל כך מגניב, ואני בטוח שב־48' זה באמת לא היה מגניב. מדהים מה שעשיתם".

למרות אהדתו הגדולה לישראל, הוא מבהיר את גבולות התמיכה האמריקנית לדעתו. דבריו עשויים לשפוך אור על גישתו של הממשל האמריקני הנוכחי ועל דרך המחשבה של חלקים הולכים וגדלים במפלגה הרפובליקנית. "זו לא העבודה של ארה"ב להציל אתכם מכולם, אתם צריכים לעשות את זה בעצמכם. זו כן העבודה שלנו לוודא שהעולם מתייחס אליכם בהוגנות, ואתם יכולים לסמוך על זה, במיוחד כשטראמפ הנשיא. לא יכולתם לסמוך על זה כשביידן היה הנשיא, גם לא על אובמה. הם לא היו חברים של ישראל. עם רייגן היינו כנראה המדינה הכי פרו־ישראלית אי פעם, וככה גם טראמפ. הוא מינה לשגריר את מייק האקבי שאוהב את ישראל מאוד, הוא העביר את השגרירות לירושלים, הביא את הסכמי אברהם. הוא רוצה שלא תהיו במלחמה. יש לכם בעל ברית וחבר טוב מאוד וחזק. זה מנקודת המבט של ישראל. מנקודת המבט שלי כאמריקני, אני חושב שעם הנשיא טראמפ נקבל את השגשוג הגדול ביותר בהיסטוריה. זה הניחוש המושכל ביותר שלי".

שני קצות העקומה

ביום רביעי שעבר נפגש פרופ' לאפר עם שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. "דיברנו כלכלה במלחמה ולאחריה, מדיניות מיסוי ויחסי ישראל ארה״ב", צייץ סמוטריץ' לאחר מכן והוסיף: "מעבר לכל ההמלצות הכלכליות אני יוצא מהפגישה כשמשפט אחד שלו ממשיך להדהד: 'הרבה אנשים בארה"ב מאוד רוצים בטובתכם ובהצלחתכם. אנחנו איתכם'".

מה היית מציע למדינת ישראל, שיש לה בעיות ביטחון קבועות והוצאות הגנה עצומות, לעשות מבחינת המדיניות הכלכלית כדי לשמור על השגשוג?

"אני לא רוצה לתת לכם עצות, אין לי ידע מספיק. אני אורח כאן, וזה באמת יהיה לא מנומס מצידי. אבל יש עקרונות כלכליים שחלים עליכם כמו על כולם, אתם רק צריכים להבין איך להשתמש בהם במציאות המסוימת שלכם. סחר חופשי עם ארה"ב הוא הדבר הטוב ביותר שאתם יכולים לקבל. אנחנו נוטים מאוד לסחר חופשי הדדי איתכם.

"כשמסתכלים על מיסים ועל הכנסות ממיסים בזמן מלחמה, מובן שאתם צריכים הכנסות כדי לממן את המלחמה, אבל טעות להניח שכל מס בכל זמן יגרום לגידול בהכנסות המדינה ממיסים. יש שלושה דברים קריטיים לגבי מערכת מס: איך גובים את הכסף, כמה כסף גובים, ואיך מוציאים אותו. גביית המיסים צריכה להיות הכי יעילה, ובדרך שתגרום הכי פחות נזק. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לקבוע את שיעור המס הנמוך ביותר האפשרי, על בסיס המס הרחב ביותר. תהיה לזה השפעה עצומה".

זהו למעשה העיקרון הבסיסי של "עקומת לאפר", שבזכותה הוא התפרסם. לפי התזה הזו, שנחשבה למהפכנית כאשר התפרסמה בשנות השבעים, העלאת מיסים לא בהכרח תגדיל את הכנסות המדינה, ולהפך: הורדת מיסים יכולה דווקא להגדיל אותן. על פי העקומה, ישנו שיעור מס אופטימלי שמעבר לו תקבולי המדינה ממיסים יצטמצמו. אפשר להסביר זאת בפשטות על ידי שני קצות העקומה: במצב שבו המס הוא 0, הכנסות המדינה יעמדו על 0. אבל גם במצב שבו המס יעמוד על 100% מההכנסה, תקבולי המדינה יעמדו על 0, מכיוון שלאף אחד לא יהיה אינטרס לעבוד כדי להעביר את כל ההכנסה שלו לקופת המדינה. יש לחתור אפוא לאיזון אופטימלי בין הקצוות, ולשיעור מס שימלא את קופת המדינה אך לא יגרום לאנשים לעבוד פחות.

שיעור מס נמוך על בסיס רחב, שבו תומך לאפר, משמעו כמה שפחות מס על כמה שיותר אנשים, כולל מהשכבות החלשות. בישראל, כמו במדינות מערביות אחרות, קיימת מערכת מס פרוגרסיבית, שבה שיעור המס השולי עולה ככל שההכנסה עולה. סף ההכנסה שמתחתיו לא משלמים בכלל מס הכנסה גבוה יחסית בישראל, וככל שיש יותר נקודות זיכוי, בעיקר בגלל ריבוי ילדים, כך הסיכוי שלא תשלמו מס גדל. ואכן שכבות רבות באוכלוסייה לא משלמות מס.

"אנשים חושבים שזה רע לעניים, אבל ההפך הוא הנכון", אומר לאפר על השיטה שלו. "הרווחה הטובה ביותר היא עבודה בשכר גבוה. צריכים להיות כמה שפחות ניכויים, זיכויים ופטורים ממס, כדי שאנשים לא יעקפו את המערכת. ככה מורידים את התמריצים להימנע מתשלום מיסים. השאלה השנייה היא על מה מוציאים את הכסף. אם אתם מטילים מיסים על אנשים שעובדים, ומשלמים כסף לאנשים שלא עובדים, אל תתפלאו שיש הרבה אנשים שלא עובדים".