להרים את העיניים מהמפה: המוקדים הכלכליים שישנו את הנגב

בנגב המערבי אין שלטים שמבשרים לנהגים על כניסתם או יציאתם מתחום העוטף. ההגדרה הפורמלית של עוטף עזה מבוססת על מדידה גאוגרפית – יישובים הנמצאים במרחק של עד שבעה קילומטרים מהגבול עם עזה. ההגדרה הזו לא נולדה בשנים האחרונות; היא כבר בת 18 שנה. בשנת 2007, לאחר שנים אחדות של התקפות טרור, חוקקה הכּנסת חוק סיוע לשדרות וליישובי הנגב המערבי. החוק הכיר ביישובים שנמצאים במרחק עד 7 ק"מ מגדר המערכת המקיפה את רצועת עזה כיישובי קו עימות, והעניק להם הטבות מיוחדות כאזור עדיפות לאומית.

גם חבל תקומה, השם הרשמי החדש של עוטף עזה, מתוחם באותם גבולות. בחבל נכללים יישובים מארבע מועצות אזוריות – שער־הנגב, אשכול, חוף־אשקלון ושדות־נגב, ועיר אחת: שדרות. מִנהלת תקומה, שהופקדה על שיקום האזור, אחראית רק ליישובים הנמצאים בטווח של 0־7 ק"מ מהגבול. יישובים רחוקים יותר אינם מתוקצבים על ידי המנהלת, גם אם הם משתייכים לאחת ממועצות העוטף.

מתחילת המלחמה ההגדרה יצרה לא מעט מצבים אבסורדיים כאשר יישובים מסוימים פונו בגלל השתייכותם למועצה שבעוטף, בעוד יישובים אחרים, שסבלו מהמלחמה לא פחות, לא פונו. חוויתי המחשה של רגע כזה, כשביקרתי בעיר נתיבות בחודשים הראשונים של המלחמה. בין שכונת נווה־שרון שבמערב נתיבות ובין המושב תקומה שבמועצת שדות־נגב, מפריד רק כביש. בחודש שבט אשתקד פקדו עשרות אלפי אנשים את קבר הבבא־סאלי בנתיבות, בעוד המושב תקומה שמעבר לכביש היה מפונה מתושביו.

אין ספק שלצורך תקנות ומתן הטבות, המדינה חייבת למתוח קו גאוגרפי במקום כלשהו. אך כשמדובר בשיקום התיישבותי ופיתוח כלכלי של האזור לטווח רחוק, צריך גם להרים את העיניים מהמפה ולהביט בעיניים אזוריות.

זה מה שמציעה ד"ר דבורה אברמזון־ברוש ממכון ירושלים למחקרי מדיניות. במחקר חדש שערכה, ויתפרסם בחודש הקרוב בכתב העת האקדמי "Geography Research Forum Journal", אברמזון מציעה להביט על הנגב המערבי בראייה אזורית חדשה, שנשענת פחות על מדידת המרחק מהגבול, ובוחנת בעיקר את המוקדים הכלכליים של האזור. במילים פשוטות, אברמזון טוענת למשל שאי אפשר לקדם את הנגב המערבי רק באמצעות פיתוח שדרות ושאר יישובי העוטף, מכיוון שהיישובים הללו מחוברים תעסוקתית וכלכלית גם לנתיבות ואופקים, שאינן נכללות בחבל תקומה.

בשיחה איתה השבוע, אברמזון מזכירה שההחלטה על גבולות העוטף נשענת על המושג של אזורי עדיפות לאומית, שהחלו עוד בממשלת רבין בשנות התשעים. "ההחלטה על קיום אזורי עדיפות לאומית נועדה למצוא דרך חוקית לתמוך ולהשקיע ברשויות מרוחקות, והיא עשתה הרבה טוב", מסכימה אברמזון. "אבל זו החלטה שלא נמצאת בהלימה עם ערכים ועקרונות של פיתוח אזורי. אם אתה רוצה לפתח אזור, אתה לא יכול למתוח קו רק אחרי שבעה קילומטרים, כי האזור עדיין קיים מעבר לקו הזה". ממצאי המחקר של אברמזון מוכיחים שהמוקד הכלכלי של אזור הנגב המערבי נמצא הן בשדרות והן בנתיבות. לכן, היא טוענת, תכנון עתידי חכם צריך לחשוב על המשולש שבין שתי הערים הללו וצומת סעד.

החשיבה האזורית שמציעה אברמזון איננה מסתכמת רק בסיפורו של חבל תקומה. המחקר שלה טוען שבאופן כללי המדינה איננה משתמשת במשקפיים אזוריים בבואה לקדם ולפתח אזורים שונים בפריפריה. המדדים בתוכניות עבודה ממשלתיות מתעלמים מהיבטים של מרחבים גאוגרפיים כמו תמ"ג עירוני ואזורי, מהחיבור בין אנשים למקום, ומהתפקיד האזורי של קהילות ומנהיגים מקומיים בפיתוח הפריפריה. ממשלות ישראל לדורותיהן מתייחסות לכל האזורים בארץ כאל מטרופולין אחד גדול, פועלות באופן ריכוזי, ואינן מאפשרות לשלטון המקומי והאזורי להוביל מהלכים גדולים בעצמם.

תהיתי באוזני אברמזון עד כמה יש מקום לפיתוח אזורי מטרופוליני במדינה קטנה כמו ישראל, שבה חלק גדול מהפריפריה קשור בעבותות למרכז. "חשיבה אזורית תלויה בהתנהגות אנושית", היא משיבה. "היא תלויה בשאלה להיכן אנשים נוסעים לעבודה בבוקר, ולהיכן הם נוסעים לסרט או הצגה בערב".

במסגרת המחקר שלה בחנה אברמזון את היוֹמָמוּת – שיעור הנוסעים לעבודה יומית מעיר אחת לאחרת – של תושבי הנגב המערבי באמצעות סקר סלולרי של משרד התחבורה. היא מצאה שבנגב יש בהחלט אזורים גאוגרפיים המתנהלים כמטרופולין. הרכבת מבאר־שבע לתל־אביב מביאה פחות מ־20 אחוז מהיוממים בבאר־שבע לאזור המרכז, ולכן באר־שבע ראויה להתייחסות אזורית. כאמור, בנגב המערבי זיהתה אברמזון דינמיקה פנימית שהמוקד שלה הוא שדרות, נתיבות וצומת סעד. ברור לה שבתכנון הכלכלי של העוטף צריך לקחת בחשבון גם את המוקדים הגדולים הסמוכים, של אשקלון ובאר־שבע, אבל לדבריה עדיין צריך לפתח גם מוקד כלכלי אזורי בינוני בין שדרות לנתיבות. "כשיש מוקד כלכלי אזורי ולא מנסים לפתח מוקד כלכלי בכל רשות, כולם נהנים מזה".

אברמזון קוראת לחזק את דרג הרשויות המקומיות, ולחזק שותפויות בין הרשויות. "האשכולות שמאגדים רשויות סמוכות הם צעד בכיוון הנכון", היא מציינת, "אבל הם וולונטריים ולא תמיד משקפים את הפעילות הכלכלית באזור שלהם. צריך לכוון שהאשכולות יהפכו למרחב של שיתופי פעולה בתחומים רלוונטיים".

המחקר של אברמזון מתייחס להיבטים נוספים בתוכנית האסטרטגית של מנהלת תקומה לשיקום העוטף. לפי המחקר, יש התמקדות גדולה מדי בהשקעה בחקלאות, תחום חשוב אך מוגבל ביכולתו להרחיב את מעגלי התעסוקה באזור. אברמזון מציינת שעל פי הנתונים, המעסיק המרכזי בנגב המערבי הוא תחום התעשייה המסורתית, וגם הוא דורש מענה הולם והתאמה לתקופה. ענפים נוספים שמעסיקים אנשים רבים בעוטף הם חינוך, בריאות, רווחה ומסחר, ולפי אברמזון גם הם לא מקבלים מענה הולם בתוכנית האסטרטגית.

כאן ראוי לציין שהתוכנית האסטרטגית של מנהלת תקומה, שאליה מתייחס המחקר של אברמזון, פורסמה לפני כשנה. בשבועות הקרובים אמורה להגיע לאישור הממשלה תוכנית אסטרטגית חדשה. ראש מנהלת תקומה אביעד פרידמן קרא את המחקר של ד"ר אברמזון ואף נפגש איתה. לדבריו, חלק מההחלטות שהמחקר שלה עוסק בהן כבר עודכנו בתוכנית החדשה. למשל, הוא מציין, בתוכנית החדשה יש יותר התייחסות לפיתוח תחום ההייטק באזור. ביחס לתזה המרכזית במחקר, הקוראת לראייה אזורית, פרידמן מסכים ופועל ליישום החשיבה האזורית בתוך חבל תקומה, ועם זאת הוא מזכיר שגבולות אחריותו מוגדרים רק ליישובים שעד שבעה קילומטרים מהגבול.