מחלוקת על שלושה אחוזי קיצוץ בשכר הגננות והמורים הביאה השבוע לשביתה במערכת החינוך. רוב ההורים הצעירים, שנאלצו להישאר בבית עם ילדיהם או למצוא פתרונות יקרים ומסורבלים, לא טרחו להתעמק בסיבת השביתה. אך מאחורי הסיפור הפשוט והקליט של התנגדות לקיצוץ בשכר, מסתתרת תמונה מורכבת שמשקפת בעיות עומק במערכת.

עם גיבוש התקציב האחרון היה ברור שיידרשו קיצוצים כואבים למימון המלחמה. מראש הוחלט כי הנטל ייפול על כולם: הממשלה תקצץ מתקציביה, האזרחים ישלמו יותר מיסים, והמגזר הציבורי יתבקש לתת את חלקו בקיצוץ של 3% מהשכר. הדרישה שגם עובדי המגזר הציבורי - כולל מורים וגננות - יספגו קיצוץ בשכרם, היא הגיונית. מי שחי ממשכורת ציבורית, ראוי שייתן כתף בעת משבר. העבודה במגזר הציבורי מלווה בהטבות ייחודיות שאינן קיימות במגזר הפרטי, ובראשן קביעות וביטחון תעסוקתי. בימי הקורונה, כשמיליון עובדים הוצאו לחל"ת, המורים והגננות המשיכו לקבל משכורת מלאה – גם אלה שלימדו שעה בשבוע בזום.

בפועל, הקיצוץ בוצע ברוב המגזר הציבורי: עובדי משרדי הממשלה, אנשי קבע, רופאים, אחיות, שוטרים, עובדי השלטון המקומי ועובדי החברות הממשלתיות. אז מדוע דווקא המורים והגננות יצאו למאבק עד כדי שביתה, שנמשכה גם לאחר שבית הדין לעבודה אסר על קיומה?

הסיבה הפופולרית לשביתה, שגם הודגשה בתקשורת, היא שחלק מהמורים החרדים הוחרגו מהקיצוץ. אכן, העניין הזה מקומם. ראש המשלה ושר האוצר הבהירו ש"כולם צריכים להיכנס מתחת לאלונקה התקציבית", אבל בפועל זה לא קרה: הממשלה, שהבטיחה לסגור חמישה משרדים כאיתות לכך שגם הפוליטיקאים מוותרים על משהו, לא סגרה אף משרד ואפילו הוסיפה; קצבאות הביטוח הלאומי היו אמורות להיות מוקפאות במסגרת חלוקת הנטל על כל שכבות האוכלוסייה, אך לחצים פוליטיים מנעו זאת; כספים קואליציוניים רבים הגיעו למוסדות וגופים חרדיים כמעין "פיצוי" על היעדר חוק גיוס, ואכן מורי מוסדות הפטור החרדים הוחרגו מהקיצוץ בתירוץ שהם ממומנים בפחות מ־40% מהתקציב הממשלתי - קריטריון שהוכנס בוועדת העבודה והרווחה בעקבות דרישתו של ח"כ ישראל אייכלר מיהדות התורה.

אחרי כל זה, קשה לבוא בטענות למורים שמתקוממים על כך ש"רק הם צריכים לספוג" כאשר חלק מהמורים החרדים מוחרגים, והממשלה עצמה לא עשתה את חלקה. אלא שגם לאמפתיה יש גבול, והוא נעצר במגפת ההִתחלוּת ההמונית של המורים השבוע, גם לאחר שנחתם הסכם עם הארגון המייצג שלהם. קשה לדמיין מעשה פחות חינוכי ממורה שאומר לתלמידיו: אני משקר ביודעין ופוגע בתלמידיי ובשליחות החינוכית שהופקדה בידיי, רק משום שהממשלה דורשת ממני להשתתף בעלות המלחמה.

הסיבה האמיתית למאבק המורים לא הייתה מה שהמורים החרדים קיבלו או לא קיבלו. המורים התרעמו על עצם הקיצוץ בשכרם יותר מכל דבר אחר, ואפשר לנחש שהסתדרות המורים הייתה יוצאת למאבק גם אם היו מקצצים למורים החרדים יותר מאשר להם, וגם אם הממשלה הייתה סוגרת 15 משרדים ממשלתיים. בעוד שלרוב עובדי המגזר הציבורי פשוט הקפיאו העלאה באותו שיעור, המורים ספגו קיצוץ בפועל בשכרם הנוכחי. אין להכחיש: התחושה של אי קבלת העלאה שונה מקיצוץ בשכר קיים, והמורים – בעיקר הוותיקים – הרגישו אותו היטב.

אלא שבסופו של דבר יפה בן־דויד הפכה לקורבן של הזעם שהיא בעצמה טיפחה במשך שנים. מורים שבמשך שנים ארוכות אומרים להם שהם מסכנים, חלשים, מוכים ולא מוערכים מספיק, שהם עובדים קשה מאוד ומקבלים שכר זעום - התרעמו על עצם הניסיון לקצץ בשכרם, לא משנה הסכום ולא משנה הסיבה. הם במאבק קדוש, ולא חשוב מי נפגע בדרך. הסתדרות המורים יצאה למאבק שהיא לא יכלה לנצח בו. העיתוי המתאים לערוך דיונים באופן הקיצוץ ובהיקפו היה לפני שהוא עבר כחוק. אחרי שהוא עבר, הניסיון לקיים שביתה היה גם הוא מאמץ לרצות את ציבור המורים. כאשר בית הדין לעבודה הורה למורים לחזור לעבוד, ואף הודיע להם שאי אפשר יותר לקיים שביתות על הנושא הזה – בן־דויד מיהרה לחתום על הסכם, אבל בזעם הזה כבר לא היה אפשר לשלוט, והוא הלך והתרחב.

וכך, מאירוע חוקי מוסדר הפכה השביתה לאירוע פראי, שבו מורים ומחנכים שובתים באופן פיראטי תוך התעלמות מצווי בית המשפט, מוציאים במרמה אישורי מחלה או מאיימים בהתפטרות, וגורמים קיצוניים משדלים מורים למעשים שעלולים לעלות להם במקרה הטוב באובדן שכר ובמקרה הרע בפיטורין. ומכיוון שהגל הזה זכה להרבה מאוד יחסי ציבור, הצטרפו אליו עוד כמה ענפים, אם כי בהצלחה פחותה: רופאים הודיעו שהם מוציאים יום מחלה, עובדים סוציאליים "נדבקו" במגפה. סקטורים שהקיצוץ בשכרם כבר עבר, הוסדר, נידון ואושר בכל הדרגים, הפכו לבורג נוסף בניסיון המוכר לייצר כאוס במדינת ישראל. על העגלה קפצו הרבה גופים מוכרים וישנים. כך למשל, "אחים לנשק" פרסמו לפתע הודעת תמיכה במורים השובתים. הסיבה המקורית למחאה התרחבה מ"קיצוץ בשכר" לכל תלונה אפשרית, מגיוס חרדים ועד החזרת החטופים.

כך נראה פופוליזם

גם מבחינה מהותית, אפשר להתפלפל אם שכר המורים הוגן או לא, ואם דווקא להם מגיע שהקיצוץ יבוטל, יותר מכל אחד אחר במשק (מה עם עובדים סוציאליים ואחיות? או שלכולם מקצצים, או שלאף אחד), אבל זה איננו הדיון הנכון. בניגוד לאגדה האורבנית שמנסים למכור לנו כבר שלושים שנה, הבעיות השורשיות של מערכת החינוך בישראל אינן קשורות לתקציב, וגם לא לשכר המורים.

עד פרוץ המלחמה הנוכחית, תקציב משרד החינוך היה הגדול ביותר בממשלה. גם עכשיו מדובר בתקציב השני בגודלו, אחרי תקציב הביטחון המנופח. תקציב משרד החינוך גדל פי ארבעה בעשרים השנים האחרונות; התקציב גדל גם בהתחשב בעליית המחירים וגם פר תלמיד. חלק גדול מהתקציבים הנוספים הללו הופנו להגדלת שכר המורים, כפי שהסבירו לנו כל העת: חייבים לשלם למורים יותר כדי שיגיעו מורים טובים, כדי שהמערכת לא תקרוס, כי הם מרוויחים שכר נמוך ולכן אף אחד לא בא. בפועל שכר המורים עלה, ואז עלה שוב ושוב ושוב, עד שכיום שכר המורים גבוה מהשכר הממוצע במשק, והוא גבוה גם ביחס לבעלי השכלה דומה, אבל התוצאות המיוחלות סירבו להגיע.

התוצאות שתלמידי ישראל מקבלים במבחנים הבינלאומיים נמוכות מהממוצע, וישראל מובילה את הטבלה רק בעניין אחד: פערים. ישראל היא המדינה עם הפערים הגדולים ביותר במערב בין התלמידים. למרות השקעה תקציבית ניכרת, ולמרות השקעה ממוקדת במורים, מערכת החינוך הישראלית לא מנפיקה תוצאות. המורים ממשיכים להתלונן על שכר נמוך מדי, ואנחנו ממשיכים להאמין שזה המפתח לפתרון בעיות מערכת החינוך.

הבעיה היא לא היקף התקציב שמוזרם למערכת החינוך אלא האופן שבו משתמשים בו, וגם לא כמה משתכרים מורים אלא איזו מערכת תמריצים נוצרת בעקבות מבנה ההעסקה שלהם. כל עוד מערכת התמריצים קובעת שהשכר שלך תלוי בגורם עיקרי אחד שהוא הוותק, וכאשר להיקף ההשקעה, ליכולות האישיות, להצלחתך כמורה או להערכה של המנהל הישיר שלך אין כל משמעות – אפשר להמשיך להתפלפל על עוד שלושה אחוזים או פחות שלושה אחוזים, אבל אנחנו רחוקים מאוד מפתרון בעיות השורש של המערכת. שיפור איכות המורים במערכת החינוך הוא אכן הגורם העיקרי שיביא להצלחתה ולהצלחת תלמידיה. אבל אם אין שום קשר בין התגמול שמורה מקבל ובין איכות ההוראה שלו או ההישגים של תלמידיו, ואפילו לא לטיב ההשקעה שלו, וכאשר התגמול מבוסס אך ורק על שהות ארוכה יותר במערכת - אין להתפלא שהמערכת לא מצליחה להגיע להישגים מרשימים.

כשרואים את ההתייצבות של שרים בממשלה, כולל שר החינוך, שהצביעו בעד הקיצוץ בשכר המורים לאחר שהבינו היטב את משמעותו ואת ההיגיון שמאחוריו, ובכל זאת התייצבו כעת מאחורי המורים - ברור מדוע לא התקדמנו עד היום בתיקון בעיות העומק של המערכת. זהו ביטוי מזוקק לפופוליזם והפחדנות שמאפיינים את הפוליטיקאים שלנו, ולניסיון לומר את מה שנשמע טוב בלי להרגיז אף ציבור, על חשבון האמת וטובת המדינה.