ועידת ישראל לאקלים מתקיימת השבוע בצל הטלטלה המתחוללת מעבר לים. בימים האחרונים נשמעת בארצות הברית שמחה לאיד בקרב חוגים רפובליקניים לנוכח האפשרות שבית המשפט העליון יבטל את פסיקת הסיכון (Endangerment Finding),  הקביעה המדעית־משפטית משנת 2009 שלפיה פליטות גזי חממה מסכנות את בריאות הציבור, ומכאן חובתה של הסוכנות להגנת הסביבה (EPA) להסדיר אותן.

בעיני הרפובליקנים, מדובר בגביע הקדוש: אם יישלל הבסיס המשפטי הזה, ייחלש מנגנון הרגולציה הפדרלי כולו, תיפתח הדלת לשיבה לדלקים פוסיליים, ותימחק “הכפייה הירוקה” של הממשל הדמוקרטי.

אבל כאן טמונה הטעות האסטרטגית: גם אם יצליחו לפרק רגולציה  אקלימית,  הם כבר פספסו את נקודת המפנה. מהפכת האנרגיה לא מונעת עוד על ידי מניעים אידיאולוגיים, צווים ממשלתיים או פסיקות משפטיות. היא מונעת על ידי כלכלה, טכנולוגיה ושוק עולמי שכבר בחר כיוון.

אתמול בלילה התראיינתי בגלי צה״ל בעקבות כתבה בניו יורק טיימס שדיווחה על אותה הצהרת נצחון רפובליקנית. אמרתי שם בפשטות: זה לא יעזור להם. המעבר לאנרגיה נקייה כבר מתרחש,  גם אם הממשל הנוכחי בארה״ב מנסה לגרור אותנו לאחור, אל דפוסי הזיהום של המאה ה־20.

הנתונים מדברים בעד עצמם. בשנת 2024, כאשר ג׳ו ביידן עדיין היה נשיא, הותקנו בארה״ב כ־50 ג׳יגוואט של אנרגיה סולארית, שיא היסטורי לכל מקור אנרגיה שהוא. לפי נתונים שפורסמו השבוע, קצב ההתקנות ב־2025 של אנרגיה מתחדשת צפוי אף לעבור את השיא הזה. חלקן של האנרגיות המתחדשות בייצור החשמל בארה״ב כבר מתקרב ל־25%,  ועקף מזמן את הפחם.

במקביל, מחירי סוללות לאגירת אנרגיה צנחו בכ־90% בין 2010 ל־2023. המשמעות פשוטה:  אפשר לספק חשמל נקי מסביב לשעון, ובמחיר נמוך יותר מחשמל מזהם.  במדינות כמו קליפורניה, בפועל לא מוכרים מערכות סולאריות ביתיות ללא אגירה מסיבות כלכליות טהרות.

גם בתחום התחבורה המגמה חד־משמעית. ב־2024 נמכרו בארה״ב כ־1.23 מיליון כלי רכב חשמליים. תחזיות הענף מדברות על כ־2.25 מיליון מכירות ב־2025 כמעט הכפלה בתוך שנה אחת. שוב, זה לא אידאולוגיה. זו כלכלה.

ומה אצלנו? גם ישראל מתקדמת, אם כי לאט מדי. ב־2024 היו רכבים חשמליים כרבע מכלל הרכבים החדשים שנמכרו. ב־2025 נרשמה ירידה מסוימת, אך הכיוון ברור: יותר ויותר ישראלים מבינים שרכב חשמלי פשוט משתלם, בעיקר כלכלית ולא רק סביבתית.

עם זאת, כאשר רק כ־15.7% מהחשמל בישראל מיוצר מאנרגיות מתחדשות, אנחנו עדיין הרחק מאחור. ועדיין — המגמה ברורה ועקבית: בכל שנה חלקן של המתחדשות עולה.

יש מי שמרוויח באמת מהנסיגה האמריקאית משיח האקלים: סין. ככל שארה״ב מתלבטת, בייג׳ינג דוהרת קדימה.  כושר ייצור החשמל העולמי עומד על כ־10 טריליון ואט; לסין לבדה יש כיום יכולת להוסיף כ־טריליון ואט של הספק סולארי בשנה אחת.  היום, מערכות לייצור חשמל פוטו־וולטאיות סולאריות זולות בכ־41% מן החלופות הזולות ביותר המבוססות על דלקים פוסיליים. רק מדינה או חברה הפועלות בניגוד לכל היגיון הכלכלי יבחרו כיום להפיק חשמל חדש ממקור שאינו מתחדש.

זאת ועוד: בתוך שנים ספורות סין צפויה לשלוט גם בשווקים של פלדה נקייה, מלט נקי, דלק תעופתי נקי ושלל טכנולוגיות אקלים. כדי לרצות את ה״בייס״ האנטי מדעי ובעלי חברות הנפט שתורמים למפלגתם, השלטון האמרקאי מוותר על שוק עולמי ענק. כבר בועידת הישראלית לאקלים השבוע, הדובר המרכזי מגיע מסין ולא מארצות הברית.    לא צריך להיות פרופסור לכלכלה כדי להבין שלא יחלוף זמן רב עד שסין תשלוט גם בשווקים של משאבים נקיים. כדי לרצות את ה״בייס״ האנטי־מדעי ואת בעלי חברות הנפט שמממנים את מפלגתם, השלטון הרפובליקני מוותר לא רק על שוק עולמי עצום אלא גם על העתיד הכלכלי של ארצות הברית.

ומכאן המסר לישראל: מנהיגים שחושבים שכדאי לחזר אחרי הכחשת האקלים, או לצבור נקודות פוליטיות באמצעות קריאות לפרישה מהסכם פריז לאקלים, אינם רק בצד הלא נכון של ההיסטוריה הסביבתית. הם דוחפים את ישראל לשוליים של הכלכלה העולמית המתהווה.

זהו מסלול להרס מוסרי המתעלם מחובתנו להשאיר לנכדינו כדור עם יציבות אקלימית סבירה. אך מדובר גם בהחמצה כלכלית כבדה. אפשר אחרת. ובמוקדם או במאוחר, יהיה אחרת.