"אם לא נטפל המצב יסלים": מרוץ החימוש אצל הבדואים בנגב

72 ערבים תושבי הנגב והדרום נעצרו בחשד לפעילות המסכנת את ביטחון המדינה מאז תחילת שנת 2026, כך פרסם החודש שירות הביטחון הכללי. מתוך כלל העצורים, 67 הם בעלי תעודת זהות כחולה, ועד כה הוגשו נגד 50 מהם כתבי אישום. על פי כתבי האישום, הנאשמים ביקשו לקדם פעילות טרור במתווים שונים נגד יעדים ישראליים, הזדהו עם ארגוני טרור, סחרו באמצעי לחימה ועסקו בהברחות נשק, ואולם לפי השב"כ לא כל העצורים השתייכו לחוליות טרור או תכננו פיגועים. לא פורסמו נתונים השוואתיים מפורטים לשנים 2024 ו־2025, ולכן אי אפשר לקבוע על בסיסם בלבד אם היקף התופעה גדל, או שמא מספר המקרים שנחשפו עלה בעקבות הגברת מאמצי האיסוף והסיכול.

הודעת שב"כ איננה מגיעה בחלל ריק. לאחרונה הודיע ראש שב"כ דוד זיני כי התריע בפני השרים שבמקומות מסוימים בפזורה הבדואית קיימות תשתיות בעלות אופי צבאי, וכי השירות מסכל שוב ושוב ניסיונות להקים גדודים צבאיים. "תופעה מדאיגה מאוד", הגדיר זאת ראש שב"כ.

מנגד, במשטרה טענו כי אינם מכירים התארגנויות של גדודי טרור בדואיים, והדגישו כי הם האחראים לביצוע המעצרים בעבור שב"כ. קצין בכיר שהסכים לשוחח איתנו מתח ביקורת על הצגת הדברים כהתרעה על "גדודי טרור". לדבריו, נתוני המשטרה מצביעים על ירידה בהיקף אירועי הירי בחברה הבדואית: ב־2026 נרשמה ירידה של 20 אחוזים לעומת השנה הקודמת, ובחודשים מסוימים הייתה זו ירידה של עד 50 אחוזים. "זה מלמד שאנחנו בכיוון הנכון", אמר הקצין. "כל עוד המצב במגמת ירידה, זה אומר שאתה עובד נכון בפעילות המבצעית הממוקדת ופוגע בהם באמצעות איסוף נשק ומעצרים".

בשב"כ טוענים מנגד כי מדובר בנתוני פשיעה שאינם משקפים את היקף איום הטרור. ירידה באירועי ירי פליליים אינה נוגעת בהכרח להתפתחות התארגנויות אידאולוגיות המבקשות לבצע פיגועים. מדובר באיומים שונים, אף שיש ביניהם נקודות השקה.

לדברי שלום בן־חנן, לשעבר בכיר בשב"כ ששימש ראש מחלקת נגב וסיני בשנים 2011־2014 והיה חבר במטה שב"כ עד סוף 2022, המצב הנוכחי הוא חלק מתהליך ממושך של הצטברות נשק, היחלשות המשילות והקצנה בחברה הבדואית, שהמדינה לא טיפלה בו כראוי בשני העשורים האחרונים.

"האזהרות של שב"כ בנוגע למגמות המסוכנות בנגב נמשכות כבר שנים", אומר בן־חנן. "ככל שמשילותה של מדינת ישראל נחלשת, בדואים בנגב מרשים לעצמם יותר, הן בתחום הפלילי והן בתחום הביטחוני, וזה כולל גם צבירת אמצעי לחימה. ההערכה היא שכיום יש בנגב עשרות אלפי כלי נשק בלתי חוקיים מכל הסוגים. הבדואים בנגב מעורבים, במידה כזאת או אחרת, בתעשיית ההברחות מסיני. זה היה נכון לפני הקמת הגדר ונכון גם אחריה, בשיטות אחרות. התעשייה הזאת מעולם לא נפסקה, אלא השתנתה מבחינת סוג הסחורות המוברחות והיכולות של המבריחים".

למה שב"כ צריך להתריע על משהו? הוא גוף מסכל.

"כי כל הגורמים האלה יוצרים תנאים נוחים להתפתחות של תשתיות. לדעתי השירות פרסם את הדברים גם כדי להתריע שאנחנו נמצאים במצב לא טוב, שהידרדר באופן משמעותי ביחס לשנים קודמות. אם המצב לא יטופל, הוא ימשיך להסלים. עוד כשעמדתי בראש מחלקת נגב־סיני דיברו על הצורך להתמודד עם הבנייה הבלתי חוקית שתורמת לפגיעה במשילות, ועל הצורך לשלב את האוכלוסייה הבדואית טוב יותר כדי לצמצם את ההקצנה. למיטב הבנתי, לא נעשה די בתחום הזה. היו תוכניות והוקמו מנהלות, אבל בסופו של דבר הן נסגרו מסיבות פוליטיות".

החשש שעולה מההדלפה, שפורסמה לראשונה בערוץ i24NEWS, אינו נוגע רק להתארגנויות חמושות - כאלה היו ויהיו - אלא גם לניסיונות לתרגם הזדהות עם ארגוני טרור לתכנון פיגועים עם הערך המוסף שמביא איתו "גדוד": פיקוד ושליטה, סדר, תשתיות נרחבות, וגם תמיכה ציבורית רחבה.

הפרשה המרכזית שעליה הצביע שב"כ נוגעת לחמישה בדואים צעירים משגב־שלום, שנעצרו בחודשים מאי ויוני האחרונים. לפי הארגון, הם תכננו להקים ביישוב גדוד צבאי בהשראת גדודי הטרור הפלסטיניים ביהודה ושומרון, המכונים "כּתיבּות", ולפעול במסגרתו נגד יעדים ישראליים בדרום. על פי החקירה, ראש ההתארגנות קידם את הרעיון במשך תקופה מתוך זיקה למאבק הפלסטיני, וחברים נוספים הסכימו להצטרף ולמלא תפקידים במסגרת הגדוד המתוכנן. בין השאר נבחנו פיגועי ירי בתחנת המשטרה בשגב־שלום ובתחנה המרכזית בבאר־שבע, וכן פיגועי דקירה. אחד החשודים למד באמצעות סרטונים כיצד לייצר מטענים, ואחר הסכים להכין מטענים נגד כוחות הביטחון. לפי שב"כ, אחד מחברי החוליה תכנן גם לבצע פיגוע מטען עצמאי לאחר שחרורו ממעצר, ובחקירתו עלה כי הוא תומך בדאעש ותכנן במשך כשנתיים לבצע פיגוע דקירה בשם הארגון. כולם הביעו נכונות להצטרף ל"גדוד צבאי".

למרות תמרור האזהרה הבולט שהניף שב"כ, במערכת הביטחון לא קיבלו את ההתרעה בהבנה מלאה. הסיבה הראשונה לכך היא שהפרשה משגב־שלום נחשפה בידי המשטרה ושב"כ כבר ב־10 ביולי, ולא מדובר במעצר חדש. כתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר־שבע מייחס לחברי החוליה קשירת קשר לביצוע מעשה טרור ואימונים והדרכה למטרות טרור, אך אינו מזכיר הקמת גדוד. בשב"כ טוענים כי רק בחקירה מאוחרת יותר הודו המעורבים שביקשו להקים מסגרת צבאית, חילקו תפקידים ומשימות והחלו בגיוס ראשוני.

בן־חנן מזהה תהליך עומק שמאפשר להתארגנויות כאלה לצמוח: "המגמה העיקרית בעיניי היא תהליך 'פלסטיניזציה' בקרב הבדואים בנגב – חדירה של אנשים ושל רעיונות המזוהים יותר עם הפלסטינים. הניכור של הבדואים כלפי המדינה הולך וגובר. נוסף על כך, נישואים לנשים פלסטיניות מעזה ומיו"ש מביאים לנגב לאומנות פלסטינית ולעיתים רדיקליות דתית. גורם נוסף הוא פעילות התנועה האסלאמית, בעיקר הפלג הדרומי, וכן מגמות של הקצנה שלא ראינו בעבר באותה מידה".

לפי גורמים ביטחוניים המעורים בנושא, הפרשה משתלבת במגמה נוספת ששב"כ מזהה: עלייה בהיקף המקרים שבהם צעירים בדואים מביעים הזדהות עם חמאס והג'יהאד האסלאמי, ולא רק עם דאעש או עם אידיאולוגיה ג'יהאדיסטית כללית כפי שהיה בשנים האחרונות. לדבריהם, החשש הוא לא רק מהקצנה רעיונית, אלא גם מאימוץ דפוסי התארגנות המזוהים עם זירת יהודה ושומרון והפנייתם כלפי יעדים בתוך ישראל. בשב"כ קושרים את המגמה גם להשפעת אירועי 7 באוקטובר, מבצע שומר החומות והתכנים שאליהם נחשפים צעירים בדואים ברשת.

בן־חנן מציין לדוגמה את אחותו של מנהיג חמאס לשעבר אסמאעיל הנייה, המתגוררת שנים רבות ביישוב תל־שבע שבנגב. "ידענו על כך והתרענו, אבל הדבר לא הפריע לאיש במשך זמן רב. אפשר לחשוב על ההשפעה של אדם שמגיע ממשפחה כזאת ועל המסרים שהוא עשוי להקרין סביבו. יש גם סטודנטים שלומדים במוסדות אקדמיים ביהודה ושומרון, בחברון ובמקומות אחרים, והפעילות הפוליטית בחלק מהמוסדות האלה עוינת בבירור את מדינת ישראל. אנחנו מכירים מקרים של אנשים שהושפעו ממנה. לכל אלה מצטרפות הקצנה ברשת והשפעה של ארגונים קיצוניים, בהם דאעש, מה שיוצר מעין 'בעיה מגזרית'".

כשאתה מתאר זאת כבעיה "מגזרית", צריך להזכיר שבדואים רבים מתגייסים לצה"ל ותורמים למדינה.

"העובדה שיש גם כאלה שבוחרים להתגייס לצה"ל ולתרום למדינה אינה אומרת שהבעיות אינן קיימות. אותו דבר נכון גם לגבי ערביי ישראל. היה לי ויכוח קשה בשב"כ סביב אירועי שומר החומות. מאז האינתיפאדה השנייה סיפרנו לציבור ולעצמנו שערביי ישראל רוצים להשתלב ואינם מהווים איום, ואז הגיעו האירועים האלה והמחישו שהמציאות מורכבת יותר. בדיונים שקיימנו הערכנו שכ־80 אחוזים מהערבים בישראל הם אוכלוסייה שקטה שמעוניינת להשתלב ואינה תומכת באלימות ובטרור. את 20 האחוזים הנותרים הערכנו כבעלי פוטנציאל להשתתף באירועים אלימים. מדובר בכ־400 אלף אנשים, זה מספר גדול. אני לא אומר שכל אותם אנשים עוסקים בפעילות אלימה, אבל הטענה שלי היא שגם כאשר רוב האוכלוסייה מבקשת להשתלב, מיעוט גדול יחסית עלול להיות מושפע מבעיות שמאפיינות את החברה כולה. כך גם אצל הבדואים - לא כולם עוסקים בהברחות או בפלילים, אבל לטענתי מדובר בתופעות רחבות.

"האחריות למצב הזה היא של כולם, בוודאי גם של הממשלה. גם אם מדובר בבעיה מגזרית, הטיפול חייב להיות מערכתי. נניח ששב"כ יצליח בטיפול בפשיעה המאורגנת בחברה הערבית – האם ההצלחות לבדן יפתרו את הבעיה? מה לגבי תופעות חברתיות ותרבותיות? מי אמור לטפל בהן? לא שב"כ. אם רוצים פתרון אמיתי, צריך לפעול גם בתחומי החינוך, הקהילה והמנהיגות המגזרית. אי אפשר להסתמך רק על האמצעים הקשים כמו אכיפה וסיכול".

חשוב להבהיר: אין עדיין טענה מבוססת שלפיה בנגב פועלים גדודי טרור מבצעיים ומאורגנים, ויש להבחין בין ניסיון להקים גדוד ובין הקמתו בפועל. ואולם היעדרו של גדוד כזה אינו שולל ניסיונות להקים תשתיות טרור או פעילות של חוליות קטנות יותר. מבחינת שב"כ, גם התארגנויות שלא הבשילו למסגרת צבאית סדורה עלולות להעיד על כוונות לבצע פיגועים ועל אקלים חברתי שנוטה לכיוון הזה, ומכאן הצורך בסיכול מוקדם.

לדברי בן־חנן, ניסיונות לפגוע בתשתיות אזרחיות ומקרים של הצטרפות לדאעש מעידים כי סימני האזהרה אינם חדשים. "זה לא היה באותה מתכונת, אבל ראינו את המגמה כבר אז", הוא אומר. "היו ניסיונות לפגוע בתנועת הרכבות באמצעות הנחת אבנים גדולות על מסילת הברזל. הניסיונות לא הצליחו, וכשאירוע אינו מסתיים בתוצאה קשה, אנחנו נוטים לשכוח אותו. תאר לעצמך שאחד הניסיונות האלה היה מצליח להוריד רכבת מהפסים. באזור 2016, וגם לפני כן, הייתה תופעה משמעותית של צעירים שגויסו לדאעש ויצאו לחו"ל כדי להצטרף לארגון. את רוב המקרים הצלחנו לסכל בשלב מוקדם. חלק גדול מהאנשים נעצרו בנתב"ג ולא הספיקו לצאת מהארץ. אחרים יצאו ולא חזרו. היו גם מקרים שבהם משפחות הסגירו את קרוביהן. היו פיגועים שהצליחו, אבל חלק גדול מניסיונות ההצטרפות והפעילות האלה סוכל בדרך".

גבול פרוץ

סוגיית הנשק הבלתי חוקי היא הגורם המשותף לחששות מהטרור ומהפשיעה. לדברי הקצין הבכיר במשטרה, המקור המרכזי לנשק הבלתי חוקי בנגב הוא הברחות, בעיקר מירדן דרך בקעת הירדן והערבה, אך גם מחצי האי סיני. "הגבול פרוץ, אנחנו אוספים טיפה בים. הרי אין מחרטות נשק בנגב. צריך להקים גדר בגבול ירדן ולאכוף שם. זה באחריות הצבא, שעובד חזק, ואנחנו רואים שהמבריחים נחלשו", טוען הקצין. גם התחמושת שנתפסת בכמויות גדולות, לטענת המשטרה, מקורה בגניבות מבסיסי צה"ל וממחנות, ובמהלך המלחמה גם משטחי כינוס. "הכול זה תחמושת צה"לית גנובה", הוא אמר, וציין כי נתפסו מאות אלפי כדורים בשנה האחרונה.

כמויות הנשק שיש היום בנגב היו קיימות גם בתקופתך?

"גם אז נכנסו כמויות גדולות של אמצעי לחימה מהגבולות", אומר בן־חנן. "היחידה שלי סיכלה בזמנו גניבה של יותר מ־3,000 פגזי טנקים מבסיס צבאי בדרום, בידי בדואים. הגניבה נמשכה כנראה חודשים ארוכים. בעזרת אמצעים מודיעיניים רבים הצלחנו להגיע למעורבים בתוך ימים. חששנו שחומרי הנפץ שיופקו מפירוק הפגזים ישמשו להכנת מטענים ביהודה ושומרון. אבל גניבות מבסיסי צה"ל היו קיימות אז, והן קיימות גם היום".

הגניבות האלה התאפשרו גם בסיוע חיילי צה"ל?

"היו מקרים כאלה, אבל הגנבים ממש לא צריכים עזרה מבפנים. הרשלנות בשמירה על נשק בצה"ל שערורייתית. פעם בשנה אני שולח הודעה לעמיתיי לשעבר בעקבות דיווח על גניבה נוספת מבסיס שדה־תימן, ושואל איך זה יכול להיות. אין הפקת לקחים. ייתכן שכיום יש מי שרוצים להשיג גם מקלעים ואמצעים אחרים, ויכול להיות שהיקף הגניבות גבוה יותר. אני לא יודע אם זה ההסבר. מעולם לא הרגשנו שחסר נשק בנגב, גם בתחילת העשור שעבר. השאלה איזה נשק וכמה ממנו הייתה תלויה בהחלטות של המעורבים. ייתכן שהיום הם רוצים לבצע פעולות מסוג אחר".

יש יישוב או אזור מסוימים שצריך להתמקד בהם?

"אני חושב שזאת טעות להתייחס לזה ככה. בעבר דיברנו על ביר־הדאג' כאחד ממוקדי ההברחות, אבל לא כל מוקדי העוינות מרוכזים שם. לא נכון עובדתית לייחס את כל התופעה ליישוב מסוים. יש מקומות שבהם אנחנו רואים יותר הקצנה דתית, אבל לתופעה יש היבטים רבים. כיום גם שירות צבאי אינו ערובה לכך שאדם לא יקצין. גילינו בדיעבד שאחד האימאמים הקיצוניים באחד היישובים הבדואיים שירת בעבר בצה"ל והגיע לדרגת רס"ן".

במשטרה דוחים את הטענה להיעדר שיתוף פעולה עם שב"כ ומדגישים כי בין הגופים מתקיים שיתוף פעולה מלא והדוק, לרבות מעצרים משותפים. לדבריהם, המשטרה ערוכה לפעול מיד על בסיס כל מידע שמועבר אליה מהשירות. בשב"כ סירבו להתראיין בנושא, אך גורמים ביטחוניים טוענים כי ההתרעה של זיני בקבינט נועדה להפנות זרקור לאיום ביטחוני שלדעת השירות אינו זוכה לתשומת הלב ולמשאבים הראויים מצד כלל מערכת הביטחון. לשיטתם, גם בהיעדר גדודים מבצעיים, השילוב בין ניסיונות התארגנות בעלות אופי צבאי, הזדהות עם ארגוני טרור ותכנון פיגועים מצדיק מעקב הדוק והיערכות שלא קיימת היום.

מה נצרך כדי לצאת למבצע כמו חומת מגן בכל הנגב, לעבור בית־בית ולאסוף נשק?

"זה רעיון לא חכם, כי אם תעבור בית־בית תמצא מעט מאוד כלי נשק", סבור בן־חנן. "מניסיוני במבצעים ביהודה ושומרון, כשעברנו מבית לבית בלי מודיעין מדויק, כמות אמצעי הלחימה שמצאנו ביחס להיקף המבצע הייתה מגוחכת. קודם כול נדרש טיפול מערכתי וגורם שיתכלל את פעילותם של כל הגופים. שנית, צריך להרחיב את פעילות האכיפה והסיכול של שב"כ והמשטרה. אני לא בטוח שעד השנה האחרונה הנגב היה בראש סדר העדיפויות של שב"כ. בתקופה שבה עמדתי בראש המחלקה, הוא היה בעדיפות גבוהה בגלל הטרור בסיני ופעילות דאעש. לאחר הקמת הגדר, העיסוק בנגב ירד. ההודעה של שב"כ נועדה להמחיש שמעלים מדרגה בטיפול בנושא. צריך להרחיב את הפעילות, להגדיל את היחידות שעוסקות בכך ולהילחם בהברחות בהיקף שונה לחלוטין. אם רחפן יכול להעביר מקלע מאג מעל הראש בניצנה, מדובר במצב מטורף".

היכן היית משקיע יותר מאמץ, בצמצום ההברחות ו"ייבוש הביצה" בסיני או בפעילות בתוך הנגב?

"קודם כול צריך לתקוף את מקורות האיום, כלומר לקטוע את זרימת אמצעי הלחימה ולטפל בצירי ההברחה. אבל לא יהיה מנוס מטיפול גם בתוך הנגב, כי כמויות גדולות של נשק כבר נכנסו. הטיפול צריך להתבסס על מודיעין מדויק: לעקוב אחר סוחרים, לגייס מקורות, להשקיע בטכנולוגיה ולהפעיל את הכלים שבהם משתמשים נגד ארגוני טרור. רוב השנים אמצעי הלחימה היו בתחתית סדר העדיפויות. קשה לצפות מרַכז שב"כ ואיש מודיעין שעוסק כל היום בסיכול פיגועים, להתמקד במקביל בהברחות נשק. צריך יחידות אחרות, כוח אדם אחר ומשאבים ייעודיים".

בן־חנן קורא גם לטפל בבנייה ובאדמות הבלתי חוקיות בנגב. "צריך שהמדינה תטפל בבעיות האלה, גם אם הדבר כרוך במורכבות ובחיכוך. אחרת אנחנו עלולים לאבד את הנגב, אם לא איבדנו אותו כבר. הזנחנו את הבעיה במשך שנים, וכעת הטיפול בה עלול להיות כואב ויקר. אבל אם איננו רוצים להגיע לתרחישים כמו 7 באוקטובר, צריך לפעול גם כשהמחיר כבד. זה ההבדל בין יוזמה ובין המתנה לאסון. אני לא חושב שהמערכת פועלת כיום בהיקף הנדרש".

המתיחות בין שב"כ למשטרה עלולה להקשות על מימוש התוכנית שאתה מציע. איך מתמודדים איתה?

"מתיחות בין שב"כ למשטרה קיימת כל הזמן, זה טבעי ולעיתים בלתי נמנע. לשני הארגונים יש משימות רבות, המשאבים מוגבלים, ולפעמים הם רואים את סדרי העדיפויות באופן שונה. לשם כך יש ממשלה, ואפשר למנות גורמים מתכללים שיקבעו סדרי עדיפויות ויתאמו בין הגופים. אני לא יודע מה עושה כיום, למשל, הפרויקטור לטיפול בפשיעה המאורגנת בחברה הערבית, אבל תפקיד כזה קיים. הציעו לי אותו לפני כמה שנים, ודחיתי את ההצעה".