"חמישים שנה אחרי מלחמת יום כיפור, הרצי הלוי טעה באותה טעות"

שבועות ספורים לפני 7 באוקטובר 2023 הרצה ראש המל"ל לשעבר, אלוף במיל' גיורא איילנד, על השגיאות המודיעיניות שקדמו למלחמת יום הכיפורים. הוא אמר שהבעיה ב־1973 לא הייתה "חוסר ידיעה אלא חוסר מודעות", ובמקביל גם הציג את תפיסת "טבעת האש" האיראנית. "התרעתי על חלק מהדברים שקרו ב־7 באוקטובר", הוא משחזר היום את שאמר בהרצאה ההיא. "אבל למרות ההבנה הזו, שגיתי. לא הערכתי בשום צורה שחמאס ייזום ראשון, במהלומה שתצא לפועל בלי תיאום עם שאר הארגונים בציר האיראני".

איילנד, בן 74, שירת יותר משלושה עשורים וחצי בצה"ל ובמערכת הביטחון. בחלוף השנים, לדבריו, הרחיב את נקודת המבט שלו מעבר לעולמות הצבא והמודיעין, אל הפילוסופיה, הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה וההיסטוריה, שילוב שהוביל אותו למסקנות שונות מהמקובל במערכת הביטחונית. בספרו החדש וה"מעצבן" לדבריו, "איך לעזאזל זה היה יכול לקרות לנו?" (ידיעות ספרים), הוא לא רק מנסה להבין מה השתבש בלילה שלפני הפלישה מעזה, אלא כיצד מערכת שלמה יכולה לראות את העובדות, ולבנות מהן במשך שנים סיפור אחד, כמעט בלתי ניתן לערעור. לצד זאת הוא מצביע על שחיקה ממושכת במקצועיות, במשמעת המבצעית ובתחושת האחריות של המפקדים בצה"ל.

שתי נקודות של דמיון מצמרר קיימות לדבריו בין הכשל המודיעיני הנורא של ערב מלחמת יום כיפור ובין הכשל המודיעיני ערב הטבח בשמחת תורה. "הראשונה היא המושג שאני קורא לו 'אמונה'", הוא מסביר. "לא אמונה דתית, אלא אמונה במובן של שכנוע עצמי עמוק, שהיא חזקה מ'קונספציה'. קונספציה כוללת היבט לוגי של חשיבה והסקת מסקנות; אמונה חזקה מזה. אנחנו נוטים לחשוב שקציני מודיעין בכירים, גנרלים או מנהיגים לאומיים הם אנשים אנליטיים. ההיסטוריה מוכיחה לא פעם את ההפך. ככל שאדם ותיק ומנוסה יותר, הוא עלול להיות יותר דעתן. וכשהוא מגבש אמונה, היא עלולה להיות חזקה מכל עובדה חדשה שמגיעה. מהרגע הזה הוא כבר יודע להסביר לעצמו למה העובדות לא סותרות את האמונה שלו".

הדוגמה הקלאסית היא הקיבעון של ראש אמ"ן ב־1973, אלי זעירא, שהניח שלא תהיה מלחמה, ודבר לא שינה את הנחתו. להפך, הוא השתמש במודיעין כדי לחזק את טענתו גם כשהגיעה "ידיעת זהב", ערב פרוץ המלחמה, על פינוי היועצים הסובייטים מסוריה - אירוע שהוגדר מראש כסימן חד־משמעי למערכה קרבה. "איך אף אחד במערכת, מקצין מודיעין זוטר ועד אלוף במטכ"ל או שר בממשלה, לא אמר שאולי יש מסקנה אחרת?", שואל איילנד. "אם אחד מהשומעים את זעירא היה אריסטו או הרמב"ם, אולי הוא היה שואל את זה. צריך כאן גישה פילוסופית של הטלת ספק, לאו דווקא עוד ידע צבאי".

כמעט חמישה עשורים אחר כך, האמונה שוב ניצחה את העובדות. במאי 2022, השיג צה"ל את התוכנית המבצעית של חמאס למתקפה על ישראל. "זו לא הייתה חוברת חזון כללית, אלא תוכנית מפורטת מאוד, עם טבלת כוחות ומשימות שיורדת עד לרמת הפלוגה. אם היה מידע כל כך ברור, למה לא נערכנו בהתאם? התשובה היא אמונה. לא האמינו שהתוכנית אמיתית. אמרו: יש תוכנית, אבל היא פנטזיה. חמאס יצר אותה כדי שאנשיו יאמינו בה ותהיה להם מוטיבציה. מרגע שהחלטת שהיא לא אמיתית, כבר לא מעניין אותך מה כתוב בה. אתה יודע להסביר לעצמך למה היא לא רלוונטית".

זמן לצאת מהבניין

הדמיון השני בין 1973 ל־2023, בעיני איילנד, הוא היעדר הפעולה. "רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים, דוד אלעזר, קיבל ב־1973 את הערכת המודיעין שהסבירות למלחמה נמוכה. מבחינתו, המשמעות הייתה שלא צריך לעשות דבר. זו טעות בסיסית. נניח שייכנס עכשיו לחדר מהנדס הבניין הבכיר במדינה ויגיד שיש הסתברות של 10 אחוזים שהבניין יקרוס בשעה הקרובה. מה נעשה? ברור שנצא, למרות שיש 90 אחוזים שהבניין לא יקרוס. למה? בגלל תוחלת הנזק וכי המאמץ להסיר את הסכנה קטן. נדרש מאיתנו רק לצאת החוצה. הטענה שלי היא שדדו נתן משקל גדול מדי לסבירות ולא מספיק לתוחלת הנזק ולמאמץ הנדרש. הנזק הוא עצום והמאמץ הנדרש לא היה אפילו גיוס מילואים, אלא פריסת הצבא הסדיר, שהיה ממילא בכוננות. היה צריך לומר: מלחמה עלולה לפרוץ בימים הקרובים, אז נערכים למגננה מלאה בכל החזיתות. מהמשפט הזה נגזרות עשרות פעולות, והעלות שלהן לא כבדה. אותה השגיאה, לטעמי, חזרה ב־7 באוקטובר".

איך?

"הרמטכ"ל הרצי הלוי קיים הערכת מצב בסביבות ארבע לפנות בוקר, ודיבר עם מפקד פיקוד הדרום, ראש אגף המבצעים ומפקדים נוספים על בסיס הסימנים שהתעוררו בעזה. המסקנה הייתה שהסבירות שיקרה משהו היא קטנה, ואם הסבירות קטנה, לא עושים כלום. אבל אם למרות הסבירות הקטנה יש תוחלת נזק עצומה, אז אתה צריך להעלות את הכוננות באוגדת עזה, במערך מסוקי הקרב ובאמצעים נוספים. כל האירוע היה נגמר אחרת. העלות נמוכה, ויכול להיות שהיית מגלה בבוקר שחמאס לא תקף, אבל עשית את מה שנדרש נוכח הסיכון. הרצי הלוי, 50 שנה ויום אחרי דדו, חזר על אותה השגיאה, אחד לאחד. שגיאה קטסטרופלית".

כמי שהיה ראש חטיבת המבצעים בצה"ל ולאחר מכן ראש אגף מבצעים וחבר בפורום מטכ"ל, איילנד מותח ביקורת חריפה גם על מי שמילאו את התפקידים הללו ערב 7 באוקטובר. "כשהתחילו להגיע הידיעות בלילה, הרמטכ"ל ומפקד פיקוד הדרום היו מוטרדים", הוא אומר. "הרצי הלוי החליט שני דברים: לא לעשות דבר עד הבוקר, ולא לבצע פעולה שתסגיר לחמאס שאנחנו יודעים על החלפת כרטיסי הסים בטלפונים של אנשי הארגון. גם אם זאת הייתה ההחלטה, עדיין יכולנו לעשות המון דברים שלא היו מסגירים את הידע שלנו: להעלות כוננות במערך המסוקים בבסיסים מרוחקים, להעלות כוננות בכלי השיט באשדוד, להפעיל כטב"מים מעל עזה בגובה שבו לא שומעים אותם.

"כשהרמטכ"ל מוטרד, ראש חטיבת המבצעים או סגנו צריכים להיות בקריה. לא מנהלים אירוע כזה מהבית. ראש חטיבת המבצעים דאז, שלומי בינדר, היום ראש אמ"ן, הוא איש מוכשר מאוד. הוא גר ברמת הגולן. זה בעייתי שרח"ט מבצעים גר שם. הרי אם הוא היה גר ברמת־השרון, הוא היה מגיע. אבל ברמת הגולן אתה חושב פעמיים אם לנסוע עד תל־אביב בשביל אירוע לא ברור. כשהייתי רח"ט מבצעים גרתי בפרדסייה, חצי שעה מהקריה. בכל פעם שהיה מתרחש משהו לא ברור - הייתי מגיע. אני 'אולד סקול' בעניין הזה. הייתי קורא לנציגים השונים למשרד שלי כדי להבין יחד מה קורה. ניהול אירוע דורש להיות שם. זה חלק מהשחיקה באינסטינקטים של הגנרל".

יש לציין כי בינדר העביר כמה הנחיות במהלך הלילה, ובהן הקפצת מנהל לחימה ל"מצפה", חמ"ל אגף המבצעים, כדי לנהל משם את האירועים. בדיעבד, נוכחותו לא סייעה במיוחד.

איילנד מציין עוד שגיאות שחזרו על עצמן ב־1973 וב־2023: "מידור מודיעין מחלק מהגופים, ביטחון עצמי גדול מאוד והערכת יתר של כוחותינו, מול הערכת חסר של יכולות האויב. זאת טעות שחוזרת המון פעמים, לצד מתן קרדיט מוגזם למודיעין והסתמכות על התרעה מקדימה".

בספר אתה מתאר שצה"ל ומערכת הביטחון היו בטוחים במודיעין, אף שהיו למעשה עיוורים לחלוטין. איך נדע שאנחנו לא לוקים בעיוורון כזה בזירות אחרות גם עכשיו?

"אי אפשר להיות פרנואיד קיצוני שמציב את כל הצבא בכל הגזרות בכוננות הגבוהה ביותר 24/7. נדרשת הערכת מצב שקולה. אפשר לנקוט צעדים, לא היסטריים, כך שגם אם אהיה מופתע, לא אהיה בהפתעה גמורה".

שר ההגנה האמריקני לשעבר דונלד רמספלד, מזכיר איילנד, הבדיל בציטוט מפורסם לפני כעשרים שנה בין הדברים שאנו יודעים שאנחנו יודעים, הדברים שאנו יודעים שאיננו יודעים, והדברים שאיננו יודעים שאיננו יודעים. "הקטגוריה האחרונה היא המסוכנת ביותר", אומר איילנד. "לפני מלחמת יום כיפור, סיירת מטכ"ל הצליחה להתחבר למערכת קווי התקשורת המצריים, מקהיר לכיוון מפקדי הארמיות - קווי טלפון מוטמנים באדמה שהמצרים חשבו שהם חסינים. בקוד הישראלי הם נקראו 'האמצעים המיוחדים', או 'גדי ורמי'. החשש במודיעין היה שאם יפעילו אותם כל הזמן, בשלב מסוים המצרים ישימו לב. לכן נקבע שהמערכות האלה לא יופעלו, אבל ברגע שתהיה סיבה לחשוב שמשהו עומד לקרות נפעיל אותם בהרמת כפתור. יומיים־שלושה לפני המלחמה, כשהמצרים ריכזו כוח גדול באצטלה של תרגיל, הרמטכ"ל דדו שאל את ראש אמ"ן זעירא אם האמצעים המיוחדים פועלים. זעירא אמר שכן, אבל שיקר ובכלל לא הפעיל אותם, כי הוא לא האמין שתהיה מלחמה". הרמטכ"ל הניח שיציאה למלחמה מצד מצרים תיקלט באמצעים המיוחדים, ואם אין שום סימן לכך אין מלחמה באופק; אבל לא היו סימנים כי האמצעים כלל לא פעלו. "דדו חשב שהוא יודע, ולא ידע שהוא לא יודע".

דבר דומה קרה ערב 7 באוקטובר 2023. "הרמטכ"ל הרצי הלוי היה קודם לכן ראש אמ"ן וגם אלוף פיקוד הדרום, וחשב שהוא מכיר את כל היכולות המודיעיניות בזירה הזאת", טוען איילנד. "הרצי הניח שיש עוד דברים שיתריעו חוץ מהדלקת כרטיסי הסים, אבל חלק מהיכולות האלה לא פעלו. אבל אם הוא היה חף ממידע מוקדם על האזור, הוא היה חשדן יותר".

אם היית מעלה כוננות, חמאס היה יכול לדחות את המתקפה בשבוע. לא בהכרח היינו יודעים שמנענו אותה.

"נכון. ולכן אני לא עוסק בספר בשאלה קונקרטית של 'אם היו מעלים כוננות, מה היה קורה', אלא בדברים עמוקים יותר. ארבע שנים לפני 7 באוקטובר ידעו בצה"ל על כוח הנוח'בה – כ־3,000 אנשי קומנדו מאומנים ומצוידים, עם מוטיבציה גבוהה, שממוקמים עשר דקות מהגדר. ובכל זאת, בהערכות המצב מהחטיבה ועד הפיקוד, התרחיש החמור ביותר היה מתקפה של 60 אנשים בארבע נקודות בגדר. זהו. לאויב יש כוח של עשרות פלוגות, ואתה נערך לפלוגה אחת. זה לא כשל מודיעיני. זו בעיית המשׂגה.

"בשנת 2007 הוקמה בעזה ישות עם מאפיינים של מדינה. אם היית עושה הערכת מצב מול מדינה שיש לה צבא של 40 אלף לוחמים, שמתוכם 3,000 אנשי קומנדו שנמצאים על הגבול שלך, אז התרחיש החמור ביותר הוא שכולם יפלשו, גם אם הסבירות נמוכה"

"במשך שנים עשינו טעות קשה בהמשגת המציאות בעזה. אמרנו שיש שטח שנקרא רצועת עזה עם שני מיליון אנשים, ושיום אחד התמקם שם ארגון הטרור חמאס ובו אנחנו נלחמים. כשאתה חושב על 'ארגון טרור', אתה מדמיין קבוצות קטנות: מחבל מתאבד, שלושה חמושים עם קלצ'ניקוב שנכנסים לקניון, שמונה מחבלים שחוטפים את גלעד שליט. גם אם חמאס יתקוף, אתה מדמיין חוליות ספורות בארבעה מקומות במקביל, משהו שחמאס לא עשה מעולם ולכן נתפס כתרחיש קשה, שהאוגדה נערכה אליו.

"אבל בשנת 2007 הוקמה בעזה ישות עם מאפיינים של מדינה: גבולות ברורים, שלטון מרכזי אפקטיבי, מדיניות חוץ וצבא. אם היית עושה הערכת מצב מול מדינה שיש לה צבא של 40 אלף לוחמים, שמתוכם 3,000 אנשי קומנדו נמצאים על הגבול שלך והתפקיד שלהם הוא לפשוט בהפתעה לישראל, התרחיש החמור ביותר הוא שכולם יעשו את זה בבת אחת, גם אם הסבירות נמוכה. ואז אתה שואל: האם יש לי מענה ל־3,000? אם אין לי, אולי כל ההיערכות שלי מול עזה בעייתית".

"החות'ים יכולים לצבור כוח קומנדו שיגיע לירדן, עם טנדרים, עד שיהיה כוח פשיטה של 300 אנשים למקום שאין בו שום מכשול בגבול. ובאיזו שבת בחמש בבוקר, הם יתקפו יישובים וקיבוצים בערבה. האם זה אפשרי? מאוד, האם נדע על זה מראש? לא יודע"

בישראל חששו מ"מדינת עזה", ובחרו להתעלם מהתרחיש הזה?

"לפעמים בורחים מתרחישים שנראה שאין להם מענה טוב או שחוששים מהם".

לדעת איילנד, אותה בעיית המשגה – מתוך חשש ומתוך היעדר מענה – קיימת גם בקו התפר מול ביו"ש וגם בערבה. "בקו התפר אין לנו היערכות מתאימה, ולכן בורחים מהאיום ולא מתעמתים איתו", הוא אומר. "באזור אילת והערבה גם יש בעיית המשגה: החות'ים, שצריך לקרוא להם מדינת תימן המערבית, נתמכים בידי איראן, שתוקפת את ירדן, שבעצמה מקיימת קשר עם החות'ים, כולל טיסות ישירות מצנעא לרבת־עמון. החות'ים יכולים לאט־לאט, במשך חודשים, לצבור בקבוצות קטנות כוח קומנדו שיגיע לירדן מול אזור הערבה בכסות אזרחית, עם טנדרים, עד שיהיה כוח פשיטה של 300 אנשים במקום שאין בו שום מכשול בגבול. וכך באיזו שבת בחמש בבוקר, הם יתקפו יישובים וקיבוצים בערבה. האם זה אפשרי? מאוד, האם נדע על זה מראש? לא יודע".

למה העירו את הרמטכ"ל

מלבד הדמיון בין הכשל ערב מלחמת יום כיפור ובין הכשל ערב הפלישה מעזה, איילנד מבקש לעסוק גם בהבדלים. אלו, לתפיסתו, נטועים לא במודיעין, אלא בתרבות הארגונית של צה"ל, שהלכה ונשחקה עם השנים. "כשהייתי מפקד מחלקה לפני מלחמת יום הכיפורים, פיקדתי על מוצב 107 ברמת הגולן", הוא מספר. "בשיחה עם קציני החטיבה לפני העלייה לקו, ראש אמ"ן זעירא אמר שמצבה של ישראל מעולם לא היה טוב יותר ושההסתברות למלחמה נמוכה מאי פעם. אבל לי לא היה אכפת, כי בראש שלי חשבתי שאת הצבא הסורי מעניין רק דבר אחד: לכבוש את מוצב 107, שאני אחראי לו. המשמעת המבצעית אצלי לא הייתה תוצר של הערכת מצב אסטרטגית. הייתה תחרות בין מפקדי המחלקות מי מחמיר יותר. בכל ערב חימשתי את כל המוקשים מסביב למוצב, העליתי את כל החיילים לעמדות כשחצי שומרים וחצי ישנים לידם עם ציוד מלא. החיילים סבלו וקיללו, אבל אני הייתי אחראי לגזרה שלי".

"אני לא שואל רק איפה היו הדרגים הגבוהים, אני שואל איפה המ"פים והמג"דים שאומרים: 'מה אכפת לי מה מאשרים מלמעלה? אני מחמיר עם הגדוד שלי'. יש כאן תהליך של שחיקה בערכים הבסיסיים של לוחמים. תרבות של ריצוי החיילים, ההורים, החברות שלהם והתקשורת"

כשפיקד על חטיבת המילואים 551, אחד ממפקדי הפלוגות שלו נשלח לפקד על שני מוצבים בחרמון. לתפיסתו של המ"פ ההוא, מספר איילנד, כוח האדם שקיבל לא הספיק למשימות שהיה עליו לעשות ולהגנת המוצבים. ההוראה שקיבל הייתה להציב שני שומרים בלבד, והוא סירב. "הוא הגיע למח"ט הגזרה ואמר לו: 'אני לא יכול להיות פה עם שני חיילים שאין ביניהם שום קשר עין. כוח קומנדו סורי ייכנס לכאן בלילה, ישחט את כולם ואני אפילו לא אדע מזה'. מח"ט הגזרה אמר לו שההסתברות שהם יגיעו קטנה מאוד, וזה בסדר. המ"פ ענה: 'לא מעניינת אותי ההסתברות, גם לא מעניין אותי שאתה מאשר. אני המ"פ של המוצב, ועל פחות מחמישה חיילים שומרים אני לא מתפשר'. במהלך חודש מילואים, אף אחד לא יצא לחופשה בבית. כל החיילים, מאחרון הטבחים ועד המ"פ עצמו, התחלקו בשווה בשמירות. זו תחושת אחריות. אם אתה מוותר על האחריות של המפקדים, המערכת מתפרקת".

בכעס מהול בתדהמה איילנד מוסיף: "קראתי על מה שהיה לפני 7 באוקטובר בעוטף והזדעזעתי מחוסר המשמעת המבצעית. אני לא שואל רק איפה היו הדרגים הגבוהים, אני שואל איפה המ"פים והמג"דים שאומרים: 'מה אכפת לי מה מאשרים מלמעלה? אני עם הגדוד שלי מחמיר'. במשך עשרים שנה יש כאן תהליך של שחיקה בערכי לחימה בסיסיים. הייתה ועדיין קיימת תרבות של ריצוי החיילים, ההורים, החברות שלהם והתקשורת. באוגדת עזה בסוף השבוע ההוא, חצי מכוח האדם יצא הביתה. מה זה? או שהמטה הכללי אישר את זה וזו שערורייה, או שהמטה הכללי לא אישר ומישהו אחר שחק את הנהלים. בתקופתי היינו עושים תחרות מי מחמיר יותר, והיום מקלים. זה דור אחר".

וזה מחזיר אותך למפקד אוגדת עזה בלילה ההוא.

"כן. למפקד אוגדת עזה היה אותו המודיעין שהיה למפקד פיקוד הדרום, לראש אמ"ץ, לראש אמ"ן ולרמטכ"ל. אז למה הוא בכלל שאל מה לעשות? הוא מפקד האוגדה, והציווי הצה"לי הוא שלכל מפקד יש אחריות מלאה בגזרתו. הוא הרגיש שמשהו הולך לקרות, ולכן אחרי חצות התקשר למח"ט הגזרה הצפונית חיים כהן, שהיה בבית בטבריה, ואמר לו לחזור. הוא לא היה אדיש. אבל הוא שאל את אלוף הפיקוד מה לעשות, ואלוף הפיקוד שאל את הרמטכ"ל, והרמטכ"ל אמר לא לעשות דבר. יש כאלה ששואלים למה לא העירו את נתניהו. אני שואל הפוך: למה העירו בכלל את הרמטכ"ל? שהמאו"ג יחליט בעצמו מה צריך לעשות".

אם מפקד האוגדה לא יודע לקחת אחריות ולהחמיר, אז קל וחומר שמפקד הפלוגה בגזרה לא יפעל כך.

"אתה צודק, זה היה בכל הצבא. דיברתי עם אנשים שהיו קצינים בשנות השבעים והשמונים, והם מתפלצים מזה. אביגדור קהלני אמר שכשאתה יוצא בלילה מהבית, אתה נועל את הדלת גם אם אין לך מודיעין על גנב שמגיע".

הביקורת של איילנד, הוא מדגיש, אינה מופנית כלפי הלוחמים והמפקדים שנלחמו בגבורה, אלא כלפי התרבות הצה"לית. "יש פה שגיאות מקצועיות ובורות בלתי נסלחת", הוא אומר. "שגיאות עושים - אתה מחליט לאגף מימין ובדיעבד היה עדיף משמאל. זו טעות. גם טעות מודיעינית יכולה לקרות. אבל בורות היא בלתי נסלחת, כי זה המקצוע. ואתה רואה בורות מחרידה בכל הרמות, עד למעלה. מוצבים שנבנו לא נכון, עמדות ירי ותצפית שלא התאימו לאיום וחייבו את הלוחמים לנטוש אותן כשהתחיל ירי הרקטות.

"אני מבין שהיה כאוס גדול והאוגדה קרסה, דבר שאיש לא העריך שיקרה. אבל זה לא יכול להסביר הכול. בשעה עשר בבוקר כבר היו בעוטף יותר חיילים ממחבלים, עם ציוד טוב יותר ויכולת סיוע אווירי. אני יודע שזה נשמע פשטני, אבל זה לא כל כך מסובך. יש רשימת מוצבים ויישובים ויש רשימת כוחות. צריך לייצר טבלת כוחות ומשימות. אם האוגדה לא עושה את זה, הפיקוד צריך לעשות. אם הפיקוד לא עושה, המטכ"ל צריך. נכון שהקשר לא תמיד פעל. אבל לכל חייל ומפקד היה טלפון, וגם למח"טים ולמפקדי האוגדות שהגיעו לשטח. ועדיין לא הייתה מערכת שארגנה את הכוחות והמשימות כמו שצריך. היו מח"טים ומאו"גים שהגיעו להילחם. דדו בר־כליפא, למשל, לקח נשק ועוד שני חיילים ויצא להילחם. זו דוגמה אישית חשובה. אבל אם אתה מפקד אוגדה, תשאיר מישהו מאחור שיבנה כוח ויארגן אותו. אחרת אין לך יתרון על מפקד חוליה זוטר.

"מהעיניים של מי שהיה בנובה, בכפר־עזה או בניר־עוז, אתה שואל: איפה היה צה"ל אחרי ארבע שעות? אחרי שמונה שעות? היו המון יוזמות מקומיות של אנשים אמיצים ומוכשרים, אבל לא הייתה מערכת. הצבא היה באפס תפקוד בשעות הראשונות. זה מחריד. ההיסטוריה מוכיחה שכשקורה משהו שהוא לא רק בסבירות נמוכה אלא מוגדר כבלתי אפשרי ולא יעלה על הדעת, המערכות הצבאיות נכנסות לשיתוק. אבל חלק מהמקצוע הוא לא להיכנס לשיתוק. מערכת צבאית בכירה צריכה להיות מסוגלת לתפקד גם בתנאים קטסטרופליים לכאורה. תתעשתו ותנהלו את האירוע".

מה כן אפשר לעשות? מספיק שינוי ארגוני בעבודת אגף המודיעין?

"קבוצת קציני מודיעין בדימוס עובדת עכשיו על השינויים הנדרשים במערך המודיעין, כמו שנעשה אחרי מלחמת יום הכיפורים. אני לא מזלזל בכך, אבל מענה ארגוני ובירוקרטי לא יכול לפתור בעיה פסיכולוגית. יש לנו נטייה להאמין שיהיה טוב. יש לנו נטייה להיצמד להנחות שכבר אימצנו. הדרך להתמודד עם זה היא ליצור תהליכי חשיבה קבוצתיים שבהם מותר להטיל ספק. מי שהבין את זה יפה היה דדו. כשב־9 באוקטובר הוא הגיע למטכ"ל, הציג את עמדתו וכולם מיד הסכימו איתו, הוא התעצבן ואמר: 'אל תגידו לי איפה אני צודק, תגידו לי איפה אני טועה'. אנחנו רוצים שהמפקדים יהיו מנהיגים, כריזמטיים ובטוחים בעצמם. אבל אותן תכונות יכולות להביא לעודף ביטחון עצמי ולזלזול בדעות אחרות".

קשה לדמיין קצין צעיר שמעז לומר לאלוף שהוא טועה.

"קשה, ואין פתרון קסם. לכן צריך מודעות להיבטים הפסיכולוגיים והפילוסופיים של קבלת החלטות".

מנהור אסטרטגי

מכיוון שלא רצה לעסוק בספר במהלכי המלחמה עצמה ובביקורת הרבה שמתח על ניהולה, איילנד לא מתייחס להיבטים טקטיים של מלחמת חרבות ברזל. הוא כן מתייחס לבעיית־על שחזרה שוב ושוב: הפער בין הגדרת המטרות ובין היכולת לממש אותן. "יש מחשבה נאיבית שהדרג הפוליטי מחליט מה המטרות, ועכשיו הצבא צריך לממש, כאילו אלה שתי רמות נפרדות לחלוטין", הוא מסביר. "זה לא נכון. הגדרת המטרה, השאלה אם יש לצבא כלים להשיג אותה ומה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם – כל אלה הם דיון אחד, שהדרג המדיני והצבאי צריכים לקיים יחד. ההחלטה בסוף היא היררכית, אבל הדיון לא היררכי. כשראש הממשלה מדבר על ניצחון מוחלט בעזה, הצבא חייב לשאול: מה הוא ניצחון מוחלט? איך נדע שהשגנו אותו? מה יקרה בשטח? ואם אנחנו יודעים איך לעשות את זה – האם אנחנו מוכנים לשלם את המחיר? אולי כדאי להסתפק בפחות ולחסוך הרבה?"

זה דיון שהיה?

"לא".

איך צה"ל מתמודד עם הפער הזה?

"זאת אחת הבעיות. הצבא צייתן היום הרבה יותר משהיה פעם. הדרג הבכיר בצבא לא אמור לעסוק רק בצבא אלא בסך עוצמתה של המדינה: שיקולים כלכליים, מדיניים, חוסן חברתי ולגיטימציה בינלאומית. כששרים אומרים 'זה נושא מדיני, תשאירו לנו', הם צריכים להתעקש על הדיון. בסוף אתה מציית להחלטה של הדרג המדיני, אבל אתה חייב להכריח אותו לדון גם במחירים ובחלופות".

בתור פרשן ביטחוני שקולו נשמע תכופות בתקשורת, חלק מההערכות של איילנד בשנים האחרונות התבררו עם הזמן כשגויות, כפי שקרה ללא מעט פרשנים. "גם אני טועה", הוא לא מהסס להודות. "חשבתי שחמאס מורתע. הערכתי שהולכים לקראת מלחמה אזורית שאולי חמאס יצטרף אליה, אבל לא חשבתי שהוא יעז לבדו לפתוח במלחמה. במובן הזה הייתי כמו כולם. אני יודע להקשיב וללמוד מאחרים, ממקביליי ומפקודיי. אני קורא המון. יש תמיד מה ללמוד, ועדיין, כמו כל אחד, אני יכול לעשות שגיאות. מצד שני, בקיץ 2023 ידעתי שהולכים לקראת מלחמה קיומית".

לטענתו, מה שהציע במהלך המלחמה עצמה היה מועיל ונכון. "'תוכנית האלופים' שהגיתי התקיימה במידה מסוימת, ואם הייתה מתקיימת מוקדם יותר זה היה עולה פחות והיינו חוסכים מאות הרוגים ופצועים", הוא אומר. "התנגדתי להכנסת הסיוע ההומניטרי לרצועה, ותקפו אותי. עיתון הארץ יצא נגדי למלחמת חורמה עם ארבע כתבות בשבוע אחד, והפך אותי לפושע מלחמה. ומה ארצות הברית עושה עכשיו באיראן? מטילה סגר וגורמת לעם האיראני לסבול ממחסור במזון ודלק, ואף אחד בעולם לא אומר שזה לא בסדר ודורש שיכניסו להם סיוע".

"התנגדתי להכנסת הסיוע ההומניטרי לרצועה, ותקפו אותי. עיתון הארץ יצא נגדי למלחמת חורמה עם ארבע כתבות בשבוע והפך אותי לפושע מלחמה. ומה ארה"ב עושה עכשיו באיראן? גורמת לעם האיראני לסבול ממחסור במזון ודלק. אף אחד בעולם לא דורש שיכניסו להם סיוע"

כיום, אחרי 7 באוקטובר ושלוש שנות מלחמה, המערכת עדיין חושבת בצורה דומה או שאתה מזהה שינוי?

"הנטייה האנושית היא לאמץ הנחות, פעמים רבות הנחות סמויות: אנחנו מניחים משהו ואפילו לא יודעים על זה, ואז מתנהגים כאילו הוא ברור מאליו. אנחנו לא יכולים לחיות בלי הנחות, אבל גם מה שהיה נכון לפני עשור לא בהכרח נכון היום. לכן צריך להכריח את עצמנו לשאול מהן ההנחות שאנחנו נוהגים לפיהן, והאם הן עדיין נכונות. קל לנו לראות שאחרים מתנהלים לפי הנחות שגויות. על עצמנו זה הרבה יותר קשה - והרבה יותר חשוב. כבר שלוש שנים אנחנו באטרף של מלחמה וזירות וחיים מהיום למחר. לא בטוח שלדרג המדיני והצבאי יש כרגע זמן, קשב וסבלנות לקיים דיונים כאלה. אבל זה בדיוק מה שנדרש".

אנחנו ממגנים את עצמנו באופן מוגזם?

"לדעתי אנחנו עושים פחות מדי. התשתיות הלאומיות לא מוגנות מספיק. חוות שרתים הן מטרות אטרקטיביות לצד השני, ולכן צריך לבנות אותן במקומות מאוד מוגנים, ולא עושים את זה. גם תחנות כוח נמצאות במקומות בעייתיים. צריך ללמוד מהאיראנים. נכסים חיוניים שרוצים להגן עליהם – צריך לבנות במנהרות. טכנולוגיית המִנהוּר השתפרה והוזלה, ויש תשתיות לאומיות שחייבים להכניס למנהרות. אני לא חושב שאנחנו מגזימים. אם לא היינו משקיעים כל כך הרבה בחץ וכיפת ברזל, אז 200 הטילים הבליסטיים האיראניים שנורו לפה היו יכולים להרוס את מדינת ישראל".

מה לגבי קונספציות אחרות, כמו למשל יחסינו עם טורקיה, מצרים וירדן?

"בכל אחת מהשאלות האלה צריך לנער את התפיסה. ישראלים לא אוהבים דיונים כאלה, מעדיפים תכלס. זאת לקות ישראלית קבועה, שלא בהכרח קשורה לממשלה מסוימת".

הייתה הצעת חוק להקים מחלקת איפכא מסתברא חיצונית לגופי הביטחון. זה פתרון?

"אני לא מאמין בזה. זה לא עניין ארגוני. אם תקים עוד גוף, מי יספור אותו? צריך דמות עם מעמד ציבורי שאי אפשר להתעלם ממנה, למשל רמטכ"ל לשעבר כמו גבי אשכנזי, ומתחתיו צוות שיעשה את עבודת המטה. פעם בחודש יבואו ראש אמ"ן, ראש שב"כ, ראש המוסד וגורמים אחרים, והוא יוכל לשאול שאלות קשות ולהקשות על ההנחות. גם ועדת החוץ והביטחון ידעה בעבר לעשות את זה, כשישבו בה אנשים כמו משה ארנס, דן מרידור, רחבעם זאבי, יוסי שריד ואבשלום וילן. הם הגיעו מתפיסות פוליטיות שונות, אבל היו אנשים חכמים ומלומדים שידעו להקשות. כשהופעתי בפניהם הם היו ממררים לנו את החיים. עכשיו יש שם אנשים שהמינויים שלהם הם לא בדיוק על סמך היכולות האלה. לדעתי חסרים היום מזרחנים, פילוסופים וסופרים ששואלים שאלות".

כתבים צבאיים צריכים לערוך חשבון נפש בעקבות 7 באוקטובר?

"אני חושב שכן. בלי שמות, יש כתבים צבאיים שהפכו לדוברים של הצבא. בכיסא שאתה יושב בו עכשיו ישב בשנת 2013 נפתלי בנט. הוא נבחר אז לראשונה לכנסת ומונה לשר ולחבר קבינט, אבל הכרתי אותו מאז שהיה מ"פ מצטיין במגלן. הוא בא אליי ושאל מה עושים בקבינט. נתתי לו שתי עצות, עשה ולא תעשה, והן רלוונטיות גם לך, ככתב צבאי. קודם כול, כשאתה מקבל תדריך מגורמים בצה"ל, תניח תמיד שמה שהם אומרים לכם הוא מה שנוח להם להגיד. ה'אל תעשה' זה לא לשאול אותם שאלות על מה שהם מציגים, כי הם ישמחו לתת לך עוד ועוד פרטים. ה'עשה' הוא לשאול אותם שאלות טובות דווקא על מה שהם לא אומרים.

"אל תיפול למלכודת הפרטים. תשאל שאלה אחת: 'אני מניח שהתוכנית שאתם מציגים היא התוכנית העדיפה עליכם. אני מניח ששקלתם גם חלופות. מה היו החלופות ולמה בחרתם דווקא בזאת?'. תכריח אותם ללכת שלושה צעדים אחורה, לנקודת המוצא. הצבא לא אוהב את זה, אבל אלה השאלות החשובות. לא רק 'מה התועלת', אלא גם 'האם הסיכון שווה את התועלת הזאת?'"