"הדרך לשמור על הסודות הביטחוניים של ישראל היא לא הצנזורה"

איך נסתדר בלי צנזורה בימי מלחמה? מי יגן על סודות המדינה?

"ברור שחייבים לשמור על סודות ביטחוניים, אין ויכוח. הבעיה היא שאנחנו כבר שנים רבות שבויים בקונספציה שהדרך לשמור על הסודות היא לשלוט בפרסום שלהם. כלומר, שאת הסוד אתה שומר בשער היציאה שלו לציבור. זאת הטעות. הרי יש המון אמצעי תקשורת שחלקם לא באמת כפופים לחוק. יש המון הדלפות, יש תקשורת זרה, רשתות חברתיות, כלי AI - מערך שלם של אמצעים שגורמים לכך שהצנזורה בלתי רלוונטית.

"קונספציה ביטחונית מתרחשת כאשר מנגנון שפעם היה פתרון לבעיה מקבל חיים משל עצמו והופך להנחת היסוד. וזו בדיוק הצנזורה. במקום לשאול איך נכון להגן על סודות - וברור שצריך להגן על סודות - אנחנו ממשיכים להניח שצריך לשלוט בפרסום שלהם. אני חושבת שמדינת ישראל ניצבת בפני אתגר מורכב בתחום ניהול הסוד, אבל הדרך להתמודד עם האתגר הזה ביעילות היא לא צנזורה. צריך לשמור על הסוד הרבה קודם, במקום שהוא נוצר בו ובמקום שהוא נשמר בו".

זה סותר? אולי צריך גם וגם?

"הבעיה היא שהצנזורה הפכה ללא רלוונטית. המערכת שלה נבנתה כשהיו מעט מוציאים לאור בישראל, כולם מזוהים. יכולת להושיב את כולם סביב שולחן, להקים את 'ועדת העורכים', ולחייב אותם להגיש כל פרסום לצנזורה. זה היה הגיוני בעולם של 1948 וכמובן לפני כן. היו מעט סודות, מעט אנשים שיודעים אותם, מעט עיתונים, וגבולות גיאוגרפיים ברורים. לאלו צריך להוסיף גם מערכת יחסים ברורה בין העורכים למערכת הביטחון. העולם המסודר הזה, שהיגיון הצנזורה בנוי עליו, קרס לחלוטין. התוצאה היא שנשארנו עם קליפה ריקה – מצד אחד חסרת תועלת בהיבט של שמירת הסוד, ומצד שני מזיקה מאוד".

מה הנזק הגדול?

"במחקר שפרסמתי עם גיא לוריא ב־2016 לא הסתפקנו בהצגת האבסורד אלא הוספנו גם תחזית. טענו שאם לא יהיה שינוי בפרדיגמה, המציאות תוביל את הצזורה לאחת משתי תוצאות: או שהיא תיעשה דרקונית כי היא תנסה בכל כוחה לרדוף אחרי הטכנולוגיה ולהמשיך להיות רלוונטית, או שהיא תתרוקן מתוכן. שתי התחזיות התממשו במקביל. כתבים ועורכים יגידו שהיום מצנזרים להם כל מיני דברים שבעבר איש לא היה מעלה בדעתו לצנזר, ומנגד הצנזורה איבדה לחלוטין את היכולת להגן על סודות. בהקשר הזה, התופעה החמורה ביותר היא הא־סימטריה של הציות".

למה הכוונה?

"יש שתי תופעות שקשורות זו בזו. האחת היא שהאינטרנט מחק לגמרי את הגבול בין התקשורת הישראלית לתקשורת הזרה. העתקת המידע קלה ומהירה, והגבולות הריבוניים היטשטשו עד כדי מחיקה. אנחנו כבר לא בעולם של 'כך פורסם בטיימס היוצא לאור בלונדון'. בימינו עיתונאים ישראלים כותבים ל־ynet וגם לניו־יורק טיימס. גם הרשתות החברתיות שינו את המצב. עיתונאים ישראלים כותבים ב־N12 ומצייצים במקביל בטוויטר. אנחנו קוראים לזה 'כותבים דואליים'. אותו עיתונאי כפוף למשטרי פרסום שונים בגלל הפלטפורמה השונה. זה קיצוני כמובן בטלגרם, במה שאין בה שום פיקוח. אף רשות בישראל לא מצליחה להגיע לטלגרם, כולל הצנזורה הצבאית. ואז נוצר מעין צינור נתונים שבו מה שמפורסם בבוקר בטלגרם עולה בצהריים בטוויטר ובערב כבר מתפרסם במהדורות בטלוויזיה, כי כבר אי אפשר להחזיק אותו.

"התוצאה היא שדווקא כלי התקשורת הממוסדים, המסורתיים, למשל מקור ראשון, הם 'הילדים הטובים' שהכי קל למשטר – ובעצם אנחנו מגבילים את מי שהוא ממילא שומר חוק, בעוד המרחב הפתוח בלתי ניתן לשליטה. ככל שהצנזורה פחות מסוגלת לצנזר את מרחב המידע, ככה היא מצנזרת יותר את העיתונות הממוסדת ושומרת החוק. נוצר פרדוקס בעייתי מאוד. זה הביטוי הראשון של תופעת הא־סימטריה של הציות.

"הביטוי השני של הא־סימטריה של הציות הוא שאת עבירות הצנזורה הכי חמורות בעשור וחצי האחרונים עושים פוליטיקאים. זה החמיר עוד יותר אחרי 7 באוקטובר, כי יש לפוליטיקאים נטייה לא להפריד בין הסוד הביטחוני ובין האינטרס שלהם לא להיות מובכים ולא להיכשל פוליטית. כמובן, זה לא התחיל בשלוש השנים האחרונות. אתה זוכר את הריאיון המפורסם של אולמרט, שסיפר על הפצצת הכור בסוריה? זה היה ריאיון לקראת בחירות, שהוא עשה בו עבירת צנזורה בוטה מאוד, חשף סוד גרעין. דבר דומה עשה נתניהו לאחרונה בפרסום על הכוונה להתנקש בבן שלו. הוא עשה ביודעין עבירת צנזורה וסיפר על האירוע, ואחר כך כל רשויות הביטחון היו צריכות להחליט מה לעשות עם הפרסומים הללו.

"ברגע שהפוליטיקאים אומרים 'אני אשבור את כללי הסודיות כשהחשיפה משרתת אותי פוליטית או ציבורית', נשמטת קרקע הלגיטימציה מתחת הדרישה לא לחשוף את המידע הזה או מידע דומה. לא ייתכן שהצנזורה תהפוך לכלי של אכיפה בררנית על בסיס הכוח הפוליטי השונה של שחקנים בזירה. זו מציאות קטלנית למוסד שזקוק לאמון כדי לפעול באופן שהוא פועל בו, מכוח ההסכם עם ועדת העורכים".

מה את מציעה במקום הצנזורה?

"צריך לחשוב מחדש על הארכיטקטורה של ההגנה על סודות. מרכז הכובד לא צריך להיות מניעת הפרסום, אלא שמירה הדוקה הרבה יותר על הסוד. במדינת ישראל ובצה"ל יש נורמות ירודות של שמירה על ביטחון מידע. צריך לחזק את זה מאוד, וכן, גם להעניש בחומרה את מי שעובר עבירות בתחום הזה. צריך להגן הרבה יותר טוב על מאגרי מידע ולסגור פרצות בתחום הזה. כל זה לצד תרבות הרבה יותר רצינית של הגנה על ביטחון מידע. דרושה הגדרה טובה יותר של הסודות שחשוב להגן עליהם, ודרוש ויתור על הגנה בנושאים שאינם קריטיים. צריך ניהול מסודר של רשימות שותפי הסוד, מעקב מתמיד על היקף החשופים למידע וטיוב מתמיד של הנורמות. זו תרבות ארגונית שלמה שצריך לאמץ. זה לא יהיה קל אבל זה גם לא בלתי אפשרי.

"הרובד הבא הוא הטיפול במדליפים. הרבה פעמים המדליפים בונים על זה שבמדינת ישראל הדלפות כמעט אף פעם לא נחקרות ברצינות. אם רוצים להרתיע מדליפים פוטנציאליים צריך לחקור, ובמקרים מתאימים להעמיד לדין. וכדי להעמיד לדין יש לייצר מדרג של עבירות. היום כל הדלפה של מידע ביטחוני סודי נחשבת לעבירת ריגול, והתחושה המוצדקת היא שלא כל הדלפה היא ברמת חומרה כזאת. התוצאה היא שמרוב שאלו עבירות חמורות, כמעט לא נעשה שימוש בסעיפי האישום הללו. אם יהיה מדרג של עבירות הנוגעות להדלפת מידע סודי, יהיה אפשר להעמיד לדין וגם להעניש בעונשים מתאימים".

אז לדעתך צריך לשמור על פחות סודות בזמן מלחמה?

"זה נשמע קצת מוזר, אבל צריך לומר גם משהו על לקחי 7 באוקטובר שהוא אולי הפוך מהאינטואיציה שלנו - ואולי לא. האסון לא הוכיח שאנחנו צריכים יותר סודיות ופחות שקיפות. במובן מסוים הוא הוכיח בדיוק את ההפך. מערכת הביטחון יכולה לשמור טוב על סודות ולהחזיק בקונספציות שגויות מאוד. עיתונות חופשית וביקורתית, שקיפות ויכולת למתוח ביקורת ולערער על הנחות יסוד של המערכת הן לא אויב של הביטחון הלאומי אלא מנגנון מסייע לביטחון הלאומי".

ד"ר תהילה שוורץ־אלטשולר היא עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה ובמרכז פדרמן למשפט וסייבר באוניברסיטה העברית. ב־2016 פרסמה עם גיא לוריא את המחקר "צנזורה וסודות ביטחוניים בעידן הדיגיטלי", שקרא לרפורמה מקיפה במנגנוני שמירת הסוד בישראל.