"התלות בארה"ב מגבילה את חופש הפעולה האסטרטגי שלנו"

אולי הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש בכל הנוגע לתלות שלנו באמריקה?

"התלות הזאת מגבילה את חופש הפעולה האסטרטגי שלנו. זה לא חדש, ויש לזה יתרונות אדירים, והתפיסה שתיתכן עצמאות מוחלטת היא אוטופיה. אבל המלחמה פשוט הציפה את הלקחים ומחייבת חשיבה מחודשת".

במה ישראל תלויה באמריקנים?

"בשלושה ממדים. הראשון הוא אספקת החימושים. אנחנו מדברים על רכבת אווירית וימית של יותר מאלף טיסות ו־150 אוניות בשנתיים הראשונות של המלחמה, שסיפקו יותר מ־200 אלף טונות של חימוש בשווי של יותר מ־20 מיליארד דולר. פצצות למטוסים, ערכות הנחיית פצצות, פגזים לטנקים ולתותחים, מיירטים לכיפת ברזל ולקלע דוד ועוד".

אפילו אם ארצות הברית רוצה למכור לישראל נשק, אנחנו תלויים ביכולת שלה לספק אותו.

"נכון. המלחמה באוקראינה המחישה את מגבלות יכולת הייצור שלה. בתחילת 2023, למשל, אוקראינה צרכה כ־6,000 עד 8,000 פגזי 155 מ"מ ביום, אבל המפעל האמריקני בפנסילבניה ייצר אז כ־15 אלף פגזים בחודש בלבד. זה הכריח את וושינגטון להורות לישראל ולדרום קוריאה להעביר לאוקראינה מאות אלפי פגזים ממאגרים אמריקניים שהוצבו בשטחן. אף אחד לא ידע שכמה חודשים אחר כך נזדקק לפגזים הללו".

הממד השני הוא היכולת האמריקנית להפעיל כוח. "האמריקנים לא רק סיפקו לנו מיירטים, אלא גם סיפקו לנו מטריית הגנה אווירית חיונית", אומר פרס. "באפריל 2024, באוקטובר 2024 ובמבצע עם כלביא דווח שירו פה כמאה מיירטי ת'אאד, רבע מהארסנל האמריקני, וגם במבצע שאגת הארי. קשה לדמיין את הנזק שהיה נגרם לעורף הישראלי אלמלא הסיוע הזה.

"יש להניח שישראל הייתה נמנעת מפעולות מסוימות, כמו חיסול הנייה, אילו ידעה שלא עומד לרשותה הסיוע הנוסף הזה מצד ארצות הברית. אי אפשר לדמיין את שאגת הארי בלי צבא ארצות הברית, בלי המטוסים ובלי היכולות, וכמובן בלי המודיעין הרב שצה"ל וסנטקום חלקו".

הממד השלישי הוא מדיני: "ארצות הברית הפעילה את זכות הווטו שלה במועצת הביטחון שש פעמים במהלך המלחמה, נגד דרישות לכפות על ישראל הפסקת אש, והטילה סנקציות על שופטי בית הדין הפלילי הבינלאומי לאחר שהוצאו צווי מעצר נגד ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון דאז יואב גלנט".

והמחיר שאנחנו משלמים בתמורה הוא אובדן חופש פעולה?

"בוודאי. במלחמה ראינו את ההשפעה האמריקנית על ישראל. אפילו טראמפ דרש להחזיר את מטוסי הקרב הישראליים שהיו בדרך לתקיפה באיראן בסוף מבצע עם כלביא, וכפה את קווי עסקת החטופים בעזה. בתחילת המלחמה היה גם חיבוק הדוב של ביידן וה'דונט' הנשיאותי שכוון לא רק כלפי איראן אלא גם כלפי ישראל, ששקלה תקיפת פתע נגד חיזבאללה, ואחר כך אמברגו הנשק סביב הפעולה ברפיח ב־2024. ממש לאחרונה היה הסכם המסגרת עם איראן, שנערך מאחורי הגב של ישראל. הדוגמאות האלה ממחישות שאנחנו לא חופשיים לעשות ככל העולה בדעתנו, גם במצב של מאבק קיומי".

אם כך, אולי ישראל צריכה לנתק את התלות הזאת?

"התלות היא נתון, ברמה מסוימת. אפילו מעצמה כמו ארצות הברית תלויה בסין במתכות נדירות, ובתחילת המלחמה התברר שהיא תלויה ברוסיה בייצור TNT. ישראל היא ממש לא מעצמה. היכן שאתה מבקש למנוע תלות מוחלטת, כדאי לפתח יכולות ייצור עצמאיות ולמצוא מקורות חלופיים. אבל ההנחה שאנחנו יכולים לפעול בחופש פעולה מוחלט היא מאוד בעייתית".

לדבריו, יש להיות ערים להתפתחויות הפוליטיות והחברתיות בארצות הברית. "נכנסנו למלחמה עם תלות, אבל גם עם נשיא דמוקרטי מהדור הישן, ציוני ואוהב ישראל. גם טראמפ, למרות הסגנון השונה, הוא מאותו דור ותיק, שמכיר את השואה, את מלחמת העולם השנייה ואת המלחמה הקרה. הדור החדש שמגיע לא ידע את כל אלה, והמגמות הבולטות בו הן נגד ישראל ולטובת הפלסטינים, לצד מגמות של בדלנות".

כלומר, ישראל צריכה להיערך ליום שהיחסים יהיו פחות טובים, וליזום שינוי לפני שהצד השני ייזום אותו?

"בהחלט. בהסתברות לא קטנה, אנחנו בדרך למציאות שבה הסיוע האמריקני יקטן, אולי מאוד. ולזה צריך לתת תשובות".

אך התלות האמריקנית אינה רק נטל: היא מאפשרת לנו להיות שותפים לתוכנית האף־35, ומעניקה לנו גיבוי קריטי במועצת הביטחון של האו"ם. "בלעדיו ישראל הייתה מבודדת לחלוטין", אומר פרס. "קשה לדמיין איך הסכסוכים שלנו במזרח התיכון היו מתנהלים בלי הווטו האמריקני, מול סין ורוסיה באו"ם. בריטניה וצרפת הן משענת קנה רצוץ".

גם במישור הכלכלי התלות השתנתה. "ב־1957, אחרי מבצע קדש, הנשיא אייזנהאואר איים על דוד בן־גוריון שישלול ממנו סיוע כלכלי בסך 100 מיליון דולר, ויחסום תרומות ורכש אג"ח בסדר גודל דומה - נזק של 6 אחוזים מהתוצר של ישראל באותו הזמן. בן־גוריון, שעמד בפרץ במשך חודשים וסירב אפילו לשקול נסיגה מחצי האי סיני, שמע את זה ומיד התקפל ונסוג". בשנות השמונים המוקדמות, הסיוע הביטחוני והכלכלי האמריקני הגיע לכמעט 10 אחוזים מהתוצר הישראלי. כיום משקלו היחסי קטן בהרבה - סביב חצי אחוז. "אם נצטרך להסתדר בלי 3.8 מיליארד הדולר האלה – זה אפשרי. הייצוא הביטחוני של ישראל גדל בשנה האחרונה בסכום גבוה מזה".

אז מה בעצם צריך להשתנות?

"צריך להיערך מראש למלחמות גדולות. צריך להיכנס אליהן רק אם אין ברירה, ועדיף לעשות זאת עם אספקה ויתירות גם במקורות האספקה". הוא לא מתכוון שישראל צריכה להקים פסי ייצור לכל רכיב ואמצעי לחימה של צה"ל: "אנחנו לא יכולים לייצר בעצמנו אף־35 ואת כל מגוון החימושים. צריך לזהות באילו תחומים העצמאות קריטית, ושם לפתח יכולות ייצור. במקביל צריך לבנות מקורות חלופיים ולפתח רשת בעלי ברית של מדינות 'בינוניות', כמו קנדה, ברזיל והודו, ולבחון שיתופי ייצור עם דרום קוריאה ואוקראינה. וכמובן לחזק את הקשר שלנו עם יהדות התפוצות".

לדבריו דרוש גיוון גם בכל הקשור למדיניות החוץ, ועלינו להתנהל בעיניים פקוחות מול חילופי הדורות בהנהגה האמריקנית, הדמוקרטית והרפובליקנית יחד. "אנחנו מדינה מבודדת, ולא יכולים להרשות לעצמנו להיות בינוניים בדיפלומטיה", אומר פרס. "אנחנו צריכים להצטיין בזה בדיוק כמו שאנחנו מצטיינים במלחמה. ישראל צריכה לבחון כל העת את מפת הבריתות שלה. איראן שלפני 1979 הייתה שותפה אזורית, וגם טורקיה הייתה בעבר בעלת ברית אסטרטגית. המציאות יכולה להשתנות, ולכן אין לסגור מראש אפשרויות".

מה עם סין?

"לא בא בחשבון שנחצה את הקווים ונחליף את ארצות הברית בסין. אנחנו צריכים לתפוס צד במלחמה הקרה המתהווה הזאת, בלי לשים על עצמנו מטרה ולייצר חיכוך מיותר עם סין ורוסיה אבל כן להוכיח לארצות הברית את ערכנו במזרח התיכון.

"כשאתה אומר 'בוא נתנתק מארצות הברית', השאלה האמיתית היא מה האלטרנטיבה. רוסיה וסין אינן תחליף, וגם הודו לא. ברית עם מעצמה היא רכיב ותיק בתפיסת הביטחון הישראלית. עם כל העוצמה הצבאית שלנו אנחנו עדיין מדינה קטנה, וגם הורדוס הגדול היה תלוי ברומא. כשאתה מסתכל על הגלובוס היום, אתה לא באמת רואה תחליף מעצמתי ראוי לארצות הברית".

אבל אם ארצות הברית נשארת בעלת הברית המרכזית, האם לא מדובר בסופו של דבר רק בשינוי תודעתי?

"לא. זה יכול להיות שינוי של ממש במערכת היחסים. אני חושב שאפשר אפילו לשקול ויתור על הסיוע הצבאי הבסיסי, בלי לוותר על האפשרות לרכוש מארצות הברית נשק וחלפים".

אתה מציע פרדוקס: פחות סיוע אמריקני, כדי לחזק את הברית איתה.

"נכון. אנחנו צריכים להיות מוכנים לשקול את הפחתת התלות כדי להגביר את העצמאות שלנו, ובאופן פרדוקסלי, לחזק את המעמד שלנו כשותפים ולא כנתמכים או כבני חסות. זו אינה בחירה בין תלות להתנתקות. המטרה היא מערכת יחסים שבה ארצות הברית נשארת בעלת הברית המרכזית, אבל ישראל אינה מגיעה למלחמה כשכל הביצים בסל אחד, אלא מפזרת אותן בין כמה מדינות".

ד"ר ישי (ג'סי) פרס הוא סגן הנשיא לאסטרטגיה במכון הישראלי לדמוקרטיה, בוגר אוניברסיטת ייל ובעל תואר דוקטור מאוניברסיטת פרינסטון בארה״ב. מחקריו עוסקים בהיסטוריה וביחסים הבינלאומיים במזרח התיכון, ובמדיניות החוץ והביטחון של ישראל.