"שירות צבאי לכולם הוא רעיון גרוע שמחליש את צה"ל"

בימי מאבק ציבורי לגיוס חרדים, המחשבה לוותר על גיוס החובה ועל "צבא העם" נראית מנותקת מהמציאות.

"אני משרת מילואים פעיל קרבי, מפקד צוות, שירתּי מאות ימי מילואים מאז פרוץ המלחמה. התגייסתי בנובמבר 2002, וראיתי איך הצבא נראה והתנהל לפני 20 שנה ואיך הוא נראה ומתנהל היום. אנחנו חיים היום בקונספציה שיש לנו 'צבא העם', אבל בפועל צבא העם הוא כבר לא של רוב העם, ורוב העם לא משרת. אנחנו רגילים לפעול מתוך אינרציה, אבל המציאות משתנה והתפיסות שלנו מקובעות. צריך לעבור ממערכת הפעלה של כפייה, ריכוזיות והחלטות מלמעלה למטה, למערכת שפועלת לפי ערכים של חירות, של בחירה ושל תמריצים".

אתה טוען שמודל הגיוס הנוכחי שבור, מהזווית הערכית וגם מזו התועלתנית. על מה אתה מבסס את הטענות שלך?

"מהזווית הערכית, הגיוס נקבע היום לפי המגזר והמגדר, וזו מציאות בלתי נסבלת, לא מוסרית, לא נכונה כלכלית ומייצרת עיוותים נוראיים. אישה חילונית חייבת בגיוס, אבל נשים דתיות־לאומיות, חרדיות או ערביות פטורות. בציבור הדתי־לאומי יש הסדר רחב של שירות לאומי מתוקצב, אבל זה מסלול שתלוי בבחירה, לפעמים שנה ולפעמים שנתיים. אצל הגברים, גבר חילוני חייב בגיוס, גבר דתי־לאומי יכול לנצל את מסלול ההסדר ולשרת שירות מקוצר, והחרדים והערבים פטורים. אצל החילונים יש מסלול של נח"ל, אבל המספרים זניחים. מעבר לזה, הפטור לחרדים משודך עם הלימוד בישיבות – אילוץ פוליטי שאין לו שום קשר לגיוס ולביטחון, ופוגע במשק פגיעה קשה.

"הביטחון הוא מוצר ציבורי - כמו חינוך, בריאות, רווחה ועוד. אבל רק בביטחון קיימת התפיסה שהמדינה חייבת לספק אותו דרך גיוס בכפייה. מי שמשרת משלם את המחירים: נותן את הזמן, מסכן את החיים, חי בתנאים נחותים, מאבד הכנסה והשכלה. מי שלא משרת הוא אוכל חינם. מודל גיוס החובה נקבע במציאות אחרת, ובשום שלב לא עצרנו לשאול אם הוא עדיין נדרש. אנחנו מזמן לא מדינה של 4 מיליון תושבים, כפי שהיינו בילדותי, ולא צריך שכולם ישרתו בצבא. הרעיון של שירות לכולם הוא רעיון גרוע, והדרך להרחיב את השורות לא תגיע מכפייה אלא מתמריצים".

מה היסוד הדמוגרפי לטענה שצה"ל יכול להסתפק בגיוס מרצון?

"הצבא צריך מספר מסוים של לוחמים, ומערך תומך. זה לא תלוי בגודל האוכלוסייה במדינת ישראל ולא ביחס בין גודלן של קבוצות האוכלוסיה. נכון שהסד"כ צריך להיות גדול משהיה ערב 7 באוקטובר, אבל כנראה לא גדול משהיה כשהתגייסתי לפני עשרים שנה. השנתון הציוני – הצעירים עם הפוטנציאל החזק ביותר להתגייס לצה"ל – הולך וגדל במספרים מוחלטים, גם אם חלקו באחוזים יורד. ב־2005 השנתון הציוני – בחינוך הממלכתי והממלכתי־דתי – כלל 69 אלף נערים ונערות מתוך 97 אלף בכלל השנתון. ב־2025 השנתון הציוני מנה 88 אלף מתוך 148 אלף. ב־2035, בעוד עשור, יהיו בשנתון הציוני 95 אלף בנים ובנות.

"הדיון על שיעור החרדים והערבים מתוך השנתון לא רלוונטי בכלל לסוגיית כוח האדם של צה"ל. הצרכים של צה"ל קבועים יחסית, והשנתונים גדלים. אם נתנהל נכון, אין סיבה שצה"ל לא יוכל להסתדר עם השנתון הציוני. את מלחמת יום כיפור ואת מלחמת לבנון הראשונה ניהלנו עם שנתון קטן הרבה יותר. הצבא בררן וממיין כי נוח לו להתעסק עם אוכלוסייה איכותית, אבל יש לו היום הרבה יותר ממה לבחור".

מה תוכנית הגיוס והתמריצים שאתה מציע?

"גיוס לצה"ל יושב קודם כול על תשתית ערכית, מוטיבציה פנימית, תחושת שליחות וצדקת הדרך. אתה לא יכול להכריח מישהו לסיים מסלול בגולני, לשכב במארבים או להסתער תחת אש באמצעות תמריץ חומרי בלבד. ועדיין, אנשים מגיבים לתמריצים. בציבור יש מי שתמיד יתגייסו, מי שלא יתגייסו לעולם, והמון אנשים בתווך. אם תוריד את מנגנון החובה ותנתק את ההסדרים המחוברים לגיוס, תוכל לגייס הרבה אנשים שלא היית מגייס בשום דרך אחרת.

"ההצעה שלי היא לוותר על מנגנון גיוס החובה ולהפסיק לכפות, ובמקום זאת לפצות את המשרתים באופן הוגן. נניח שלחייל בתפקיד עורפי ישולם לפחות שכר מינימום, תומך לחימה בחזית יקבל 150 אחוז משכר מינימום ולוחם שמסכן את חייו יקבל 200 אחוז משכר מינימום. הסכומים המדויקים לא קריטיים, העיקרון ברור. במקביל לגזר, יהיה מקל: הטלת מס ביטחון של 500 שקלים בחודש לכל החיים על מי שלא משרת בצבא. אם אתה לא משרת - תשלם על שירותי הביטחון. ככה כולם נושאים בנטל הביטחון – מי בגופו ומי בכיסו. כמו מחצית השקל, התרומה השנתית למקדש, יהיה סכום קבוע שיבטא את השותפות בנטל.

"צריך לייצר יותר תפקידי לחימה בקבע ולשלם שכר ראוי. לצד זאת, תשמור על חובת זימון של כל השנתון לתהליך מיונים, ואם לא הצלחת לגייס מספיק מתגייסים מרצון – תתקיים הגרלה בין הגברים ומי שיעלה בגורל יגויס. המודל הזה יבסס את הצבא על בחירה, ידחף אנשים למערכת, ויגייס יותר חרדים מכל פתרון כופה אחר".

ההצעה שלך לא תגרום לשינוי דמוגרפי דרמטי בהרכב המתגייסים? מי שיש לו - יוותר על השירות.

"גם אם נשנה את מודל השירות, ישראל לא תהפוך לשווייץ ולא לארצות הברית. פה בישראל אתה רואה את הצורך בביטחון. אתה רואה את השכנים שלך משלמים מחירים – אתה לא יכול להישאר אדיש לזה. נכון, תמיד יהיו מי שהמדינה לא מעניינת אותם. כשאתה משלם שכר לאנשים, אתה אומר: 'אני מתמרץ אתכם על הבחירה שלכם, אבל זו לא הסיבה המרכזית לבחירה הזאת'. ואני אוודא גם שמי שלא בוחר בשירות ופוטר את עצמו ממנו משלם את המחיר האישי ולא בורח.

"לגבי החשש מ'צבא מעמדות' – ראשית, הצבא לא הולך לתת שכר מאוד גבוה. אף משרת לא יתעשר מהשירות. הרבה יותר פשוט לעבוד במכולת ליד הבית ולקבל שכר מינימום מאשר לשרת בצבא בשכר מינימום, נכון? יתרה מזו, אני חושב שגם היום בני האליטה משרתים לא כדי להרוויח רווח כספי אלא כי הם מאמינים בשירות, ורואים בצבא מקום שיקדם אותם ויבנה אותם. גם הלוחמים, ובוודאי בהייטק. גם היום אנשים 'מנצלים' את השירות כדי לבנות את עצמם ואת הקריירות שלהם".

מערך המילואים יוכל לשמור על צורתו גם במודל שלך?

"למה לא? כל מי שהיה לוחם – יישאר לוחם במילואים. גם היום, כשהמילואים הם לכאורה חובה על פי חוק, מערך המילואים הוא לא באמת חובה. בוא נשים את הדברים על השולחן. המספרים היום מדברים בעד עצמם. ברור שככל שתקרא לאנשים יותר ויותר – לא כולם יגיעו. אני אומר לך את זה כמפקד. הראשונים שלא מגיעים הם העצמאים, כי עם כל הכבוד למדינה, שברנו להם את הפרנסה. אחרי זה מפסיקים להגיע האנשים שפחות מחוברים אידיאולוגית למשימה. מי שכן מגיעים הם האנשים שבאמת מאמינים בזה, והם לא עצמאים – ולכן השירות מתאפשר להם גם כלכלית וגם מעשית. ככל שתגדיל את צבא הקבע, תגדיל בעקיפין את כוחות המילואים. ככל שתגייס יותר אנשים בשנה, יותר לוחמים, יותר חטיבות ויותר גדודים – אז הם גם יגיעו למערך המילואים ונטל המילואים יתחלק בין יותר אנשים. זה גם חשוב".

נמרוד דגני הוא ממובילי תנועת "עלינו" ולשעבר מנהל אגף ממשל במשרד ראש הממשלה. לאחרונה, בפוסטים ובמאמרים (המייצגים את עמדתו האישית בלבד), הוא קורא להחלפת מודל גיוס החובה במערכת המבוססת על בחירה, על תמריצים כלכליים ועל מס ביטחון ייעודי.