"אין דבר כזה ניצחון מוחלט"

מהי בעצם ההגדרה של ניצחון מוחלט?

"ההגדרה של ניצחון היא להשיג את המטרה שהצבת לעצמך ביציאה למלחמה. ניצחון מוחלט פירושו להשיג את כל המטרות הללו, ולרוב, אם נצטט את קרל פון־קלאוזביץ, פירושו לכפות על האויב לעשות את רצונך באופן מלא".

זה יעד אפשרי? משהו שאפשר בכלל להשיג?

"אם לענות תשובה קצרה ומוחלטת: לא. אתה אף פעם לא יכול להשיג את כל המטרות שהצבת לעצמך. אבל אף שזה לא יעד שניתן להשיג, זה היעד שאנחנו חייבים לשאוף אליו, מכיוון שאם אתה לא שואף לניצחון מוחלט גם לא תשיג ניצחון מרבי ולא תשיג ניצחון חלקי, אלא רק תדשדש במקום. יש מקרים בהיסטוריה שהתקרבו ליעד הזה של ניצחון מוחלט, אבל גם בהם לא הושג ניצחון מוחלט ממש. הדוגמה שאני נוהג להביא היא מלחמת העולם השנייה. נכון, גרמניה הנאצית ויפן נכנעו ללא תנאי. אבל צריך לזכור שמלחמת העולם השנייה פרצה על שאלת עצמאות פולין. והנה, פולין לא הייתה בדיוק עצמאית אחרי המלחמה, נכון? אז היעד לא הושג. חצי אירופה הפכה לקומוניסטית. ​כלומר, אין אף פעם ניצחון ממש מוחלט, אבל זה כן משהו שצריך לשאוף אליו.

"זה הרובד הראשון. אבל יש עוד בעיה. אם אני רוצה להשיג מטרה - למשל מיגור חמאס - אני לא יכול להגיע ל־100 אחוז אבל אני יכול להתקרב לזה, נניח למגר ב־90 אחוזים. אבל אם זו לא המטרה היחידה, אז לא פעם יש גם מתח בין המטרות השונות. הדוגמה הכי מובהקת במהלך המלחמה הנוכחית הייתה המתח בין שחרור החטופים למיגור חמאס. אסטרטגיה היא אומנות התִעדוף. צריך לגשר בין מטרות לא מוגבלות לאמצעים מוגבלים. כאשר יש מתח בין מטרות נדרש תעדוף, ובמקרה שלנו ישראל אף פעם לא החליטה איזו מטרה היא מעדיפה. זאת הייתה אחת מהסיבות למבוכה במלחמה, להתמשכות ולכך שהתוצאה פחות טובה ממה שאולי הייתה יכולה להיות. אגב, זה קרה גם מפני שישראל לא רצתה כיבוש צבאי".

המתח במלחמת חרבות ברזל הוא רק מקרה פרטי של מתח קבוע שמדינת ישראל פועלת בו זה שנים, טוען אורבך, מתח שמקשה עליה להשיג הכרעה בזירות רבות, "זאת תזה שפיתחתי עם יצחק קרוב, שאנחנו עומדים לפרסם עליה מאמר בכתב העת 'השילוח' בקרוב", הוא מספר. "לאסטרטגיה הישראלית יש שלוש מטרות אפשריות: להגן על חיילים, להגן על אזרחים, ולמנוע התעצמות של האויב. ישראל יכולה בכל רגע נתון להשיג רק שתיים מהשלוש, ואף פעם לא את כולן. היא צריכה תמיד לתעדף באופן נמוך אחת מהמטרות האלה.

"אתן דוגמה. ברצועת הביטחון בלבנון תִעדפנו הגנה על אזרחים ומניעת התעצמות של האויב. כתוצאה מזה נהרגו חיילים. לאחר שנים ברצועת הביטחון באה תנועת 'ארבע אימהות', נאבקה נגד הנוכחות ברצועת הביטחון והצליחה, כי פגיעה בחיילים היא נקודה רגישה בציבור הישראלי. ואז גילינו - כמו שגילינו אחר כך גם בעזה - שאם אין לך חיילים בשטח ואתה מנסה למנוע מהאויב להתעצם, האזרחים חוטפים. ​כלומר, אפשר לתעדף מניעת התעצמות של האויב והגנה על חיילים, על חשבון האזרחים. אבל לאט־לאט ישראל נגררה לאופציה השלישית, וזה מה שקרה לפחות בעזה באופן מובהק מאז 2017. ישראל תִעדפה הגנה על אזרחים ועל חיילים, ולמעשה ויתרה על הניסיון למנוע מהאויב להתעצם. וזה מה שהוביל אותנו ל־7 באוקטובר.

"כשהמלחמה התחילה, החטופים הפכו את הדילמה להרבה יותר אקוטית. אם אתה רוצה לא רק למנוע מהאויב להתעצם אלא למגר אותו, ימותו לך הרבה מאוד חטופים. וישראל לא הצליחה בשום שלב להכריע בדילמה. גם לא נתניהו, שנורא רצה את שני הדברים".

העובדה שהמלחמות שלנו לא מתנהלות מול מדינות אלא מול ארגונים לא מדינתיים משפיעה על היכולת להשיג "ניצחון מוחלט"?

"מול ארגון כמו חמאס או חיזבאללה לא יהיה טקס כניעה שיבטא את הניצחון המוחלט. לא יהיו גנרלים גרמנים כמו אלפרד יודל או וילהלם קייטל, שיחתמו על מסמך שיוגדר כמסמך כניעה ללא תנאי. אבל זה לא אומר שאי אפשר לנצח ארגון טרור. קח לדוגמה את ארגון הנמרים הטמילים בסרי לנקה: הם לא חתמו על מסמך כניעה, אבל הם הוכרעו".

אם הניסיון מלמד שזו בעיה, לשאוף לניצחון מוחלט, אולי עדיף מראש לסמן מטרות ריאליות יותר? אפילו אחרי מלחמת ששת הימים והניצחון המזהיר ההוא באה מיד מלחמת ההתשה.

"תסתכל על זה אחרת. מה היה במלחמת ששת הימים? ישראל ניצחה את מצרים. אחר כך פרצה מלחמת ההתשה, ובה אולי לא ניצחנו אבל גם המצרים הותשו. אחריה ישראל הצליחה להתמודד גם במלחמת יום הכיפורים. זה לא היה פשוט, אבל בסיום סדרת המלחמות הזו מצרים שינתה את מערך השיקולים שלה ונחתם הסכם שלום תמורת סיני. כלומר, שיפרנו את מצבנו לעומת מה שהיה לפני פרוץ מלחמת ששת הימים.

"בסופו של דבר הייתה תמורה לשרשרת המלחמות הזאת. אתה לא יכול להשיג ניצחון מוחלט מול מדינה שהיא הרבה יותר גדולה ומרובת אוכלוסין – אין לך סיכוי לכבוש את מצרים. זה באמת משהו שצריך להכיר בו, ויש כאן לקח חשוב: אם אתה לא יכול לכבוש את השטח של היריב, אתה לא יכול לנצח אותו ניצחון מוחלט".

​לא יכול כמו במצרים, או לפעמים לא רוצה, כמו בעזה.

"בדיוק, והנה עוד דוגמה לסתירה. השבת החטופים מול הכרעת חמאס - זאת הסתירה הפנימית הראשונה במדיניות ישראל. הסתירה הפנימית השנייה היא זו שהזכרת עכשיו. ישראל החליטה שהיא לא מעוניינת לקיים ממשל צבאי בעזה. להבנתי, העמדה הזאת משותפת לכל חלקי המפה הפוליטית – מבצלאל סמוטריץ' ועד ליאיר גולן. השמאל לא מעוניין בממשל צבאי מסיבות ברורות. המערכת הצבאית לא מעוניינת בממשל צבאי כי מבחינתה זה כאב ראש שהיא לא יודעת איך להתמודד איתו ויש לה טראומה מהפעם הקודמת. היא בטוחה שהפוליטיקאים יפילו עליה את כל הכשלים שיצוצו במערכת כזו. נתניהו מפחד מההשלכות הבינלאומיות הקשות שיכולות להיות למהלך כזה. אפשר להתווכח עם זה, אבל אי אפשר לבטל את החשש.

"בימין העמוק, אצל סמוטריץ' ובן־גביר, רצו אולי את היתרונות בממשל צבאי, כלומר השליטה בשטח, אבל האם היו מוכנים לספק את כל צורכי האוכלוסייה מבחינה הומניטרית? לא. לכן, גם הם למעשה לא רצו ממשל צבאי, כי ממשל צבאי כרוך בדברים האלה. ממשל צבאי כרוך בזה שלפחות בהתחלה חיילים יסחבו שקי קמח לפלסטינים וגם ימותו מפיגועים. כך קרה שכל שחקן במערכת, מסיבותיו שלו, החליט שהוא לא מעוניין להיכנס להרפתקה הזו, וממילא לא היה אפשר להגיע להכרעה קונבנציונלית".

אז לא ניצחנו?

"השגנו הישגים מרשימים לנוכח המגבלות ששמנו על עצמנו, והשגנו פחות או יותר את המרב שאפשר להשיג. שברנו את טבעת האש מסביבנו, ולכל הפחות החלשנו אותה מאוד. מישהו זוכר היום את הטילים מעזה? או את האוהל בלבנון שלא העזנו להפיל כי נתניהו פחד שיפילו בניינים בתל־אביב? פגענו קשה בתוכנית הגרעין האיראנית, סנוואר ונסראללה כבר לא איתנו וכבשנו אזורי חיץ. אנחנו במצב טוב לאין שיעור מהמצב שהיינו בו, והשגנו יותר משחשבתי שנשיג. בעיקר לא האמנתי שחמאס יחזיר את החטופים בלי נסיגה מלאה מעזה, וזה בסוף קרה. בין השאר כי הוא האמין שאנחנו משוגעים ונלך עד הסוף במבצע מרכבות גדעון ב'. לכן אני חושב שאנחנו במצב טוב. אבל זה לא נקרא ניצחון מוחלט".

פרופ' דני אורבך הוא היסטוריון צבאי מהאוניברסיטה העברית. מחקריו עוסקים בתקופת מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה. בשלוש השנים האחרונות עסק רבות גם במלחמת חרבות ברזל, ובין השאר בחן עם עמיתו, ההיסטוריון הצבאי ד"ר יגיל הנקין, את הטענות לפשעי מלחמה שעשתה ישראל. השניים שללו אותן באופן יסודי.