כבר שנתיים שישראל מנצחת את חיזבאללה בלבנון. אפשר להתווכח מהי תמונת הניצחון המרשימה ביותר, ויש לא מעט כאלו. מבצע הביפרים הוא בלי ספק אחד מהן. בעיקר בגלל התקדימיות שלו והאופן המושלם שבו בוצע. חיסול נסראללה הוא בוודאי מועמד מוביל לא פחות. גם כיבוש רכס עלי טאהר והשמדתו. ויש עוד הרבה. בעצם, תמונת הניצחון של צה"ל וישראל בלבנון היא הרבה מעבר לאירוע אחד.

אז אם יש כל כך הרבה, בואו נוסיף עוד תמונה לרשימה. שנה אחורה מהיום, כשהחיילים היו עולים לשורת המוצבים בהר דב, זה היה חתיכת אירוע. שיירה צבאית רכובה שיוצאת בשעות החשכה, תלויה במזג האוויר ובאיכות הראות, ובעוד הרבה פרמטרים צבאיים. לא פעם בוטלה השיירה. בהרבה מקרים היא חטפה אש בדרך וספגה נפגעים. בחודשים האחרונים החיילים נוסעים בלי הפרעה ובביטחון גמור בכל המקומות האלה. לעיתים בלי שיירה ובלי נעליים. ככה נראה ביטחון במדינה ריבונית שיצאה מתפיסת עולם מעוותת של עשרות שנים.

אתם יודעים מה, עזבו את הר דב. בתוך לבנון עצמה נסענו בשבוע שעבר בחופשיות לאחד המוצבים שצה"ל הקים מעבר לקו הכחול, בתוך שטח לבנון. ולא מדובר חס וחלילה ברשלנות או בעיגול פינות. זה באמת בטוח. זו תמונת הניצחון האמיתית. באותה גזרה שבה רק לפני שלוש שנים הוצב אוהל של חיזבאללה בשטחה הריבוני של מדינת ישראל, כולל מחבלים חמושים שאיישו אותו, דווקא במקום הזה הכול נראה כל כך אחרת היום.

גדוד 21 של חטיבת כרמלי נקרא לאחרונה לסבב מילואים שביעי, וקיבל הפעם את גזרת המוצבים המזרחית בגבול עם לבנון, וגם אני הקטן משרת בגדוד. המשפט הבא ייראה בקריאה ראשונית לא הגיוני, אבל הוא אמת לאמיתה – מספר חיילי הגדוד שהתייצבו לפעילות הנוכחית, גדול יותר ממספר החיילים שהגיעו לאחר אסון שמחת תורה לפני שלוש שנים. נשמע פסיכי לחלוטין, נכון? הרי אז כולם באו, בהתייצבות המונית ובדחיפה ציבורית שלא היו כמוהן. גדודים וחטיבות דיווחו באותם ימים על יותר מ־100 אחוזי התייצבות. אז איך עכשיו, בסבב השביעי, הגיעו יותר? יותר ממאה חיילים חדשים נוספו לגדוד מאז הפעילות הקודמת ועזרו לשבור את השיא. ומי הם החיילים החדשים? חבר'ה צעירים שהשתחררו אחרי שנתיים פלוס של לחימה בתור חיילי סדיר, ועכשיו מיהרו להצטרף לשירות מילואים בגדוד חי"ר. בלי הפוגה של שנה בחו"ל, או טיול אחרי צבא, ובלי להגיד קודם נעשה הפסקה לצורך לימודים, מנוחה ומה לא, ואז נראה. הם רק סיימו להילחם וישר באו כדי להילחם שוב.

"זה נס גלוי", מגדיר אותם אביעד בהרב, קצין ההדרכה הוותיק של הגדוד. "את מה שאנחנו למדנו בישיבות ובמכינות, הם יודעים בלי ללמוד. זה דור אחר, טוב בהרבה, שאת מה שאנחנו היינו צריכים להבין ולהתחזק בו, להם הוא ברור מאליו". אם תרצו, גזרת הר דב בלבנון היא אולי המקום היחיד שצה"ל עדיין מתמרן בו לעומק השטח, רק בלי להגיד את זה באופן רשמי. פשוט לכאן פחות הגיעו בתמרונים הקודמים, ועכשיו מתפנים לטפל ביסודיות גם בו. וזו עוד דוגמה להיפוך המחשבה שחל בשנתיים האחרונות. במקום להיות בתודעה של הגנה והחזקת מוצבים, התפיסה היא כל הזמן להעסיק ולהתיש את האויב, להיכנס ולתקוף אותו, ובכלל לא להשאיר לו פנאי ויכולת לחשוב על ביצוע פעולות יזומות נגדנו, כשהוא עסוק בבריחה ובהישרדות כל היום.

שלום לרפיסות

מספיק להביט מהתצפית של אחד המוצבים כאן לעבר רכס הבופור כדי לראות את השינוי בעיניים, במובן הכי מילולי. הרכס עצמו לא נראה אותו דבר. נוספה לו תשפוכת של אבנים וחול שיוצאת מתוך ההר למטה לעמק, תוצאה של הפיצוץ האדיר של כל מערכת התת־קרקע שהוקמה תחתיו. אם תרצו, עד לפני כמה חודשים הוא היה הר ככל ההרים. אחרי שהכניסו לתוכו 80 טונות חומר נפץ ופוצצו אותו, הוא הפך להר שכל הפְּנים שלו נשפך החוצה. לא לדאוג, המבצר העתיק שבקצה הצפוני של הרכס ניצב גאה כמו בעבר ולא ניזוק כלל מהאירוע.

מה שעוד נראה היטב באופק הוא הכפר הלבנוני המפורק אל־ח'יאם שבפועל כבר לא קיים יותר. לא רק כי תושביו ברחו ולא יכולים לחזור אליו, אלא כי המבנים בו, שכל אחד מהם היה בפועל חלק מהתשתית שחיזבאללה הקים, פשוט נהרסו. ככה ייעשה לכפר שפאתיו הגיעו עד סמוך למטולה והפכו את חיי התושבים לסיוט ארוך שנים. בסמוך להריסות אחד הכפרים הולכת ומתרוממת סוללה צה"לית, במסגרת המוצב שהצבא מקים שם. מה שהיה עד לא מזמן מוקד של טרור ומוות, הופך להיות חלק מהמערך הקדמי של מדינת ישראל.

נחל שיאון מפריד בין רכס הר דב לרכס החרמון, וממש שם למטה, בחיבור הזה, נמצא "עיקול החטיפה". מוצב של האו"ם נמצא מעל הציר הזה ושולט עליו בתצפית ובאש. לא רחוק משם שוכן הכפר שבעא. מהאזור הסמוך לכפר, שבו סבך הצמחייה מאפשר להסתתר היטב, נורתה הרקטה שהרגה לפני שנתיים 12 ילדים בכפר הדרוזי מג'דל־שמס.

ב־7 באוקטובר בשנת 2000, כוח של גדוד 601 יצא כאן לסיור שגרתי בבט"שית (רכב סיור קל ופתוח; ז"ק). זה קרה חמישה חודשים בלבד אחרי היציאה־בריחה מלבנון. מחבלי חיזבאללה צפו על הכוח וארבו לו בתוך מוצב האו"ם, ומשם גם ירו טילי נ"ט והרגו את החיילים בבט"שית, ולאחר מכן חטפו את גופותיהם של בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד. ראש הממשלה דאז היה אהוד ברק, האיש שהפך את הבריחה מלבנון להבטחת הבחירות שלו. מה הוא עשה לאחר החטיפה? כלום ושום דבר.

לחזור לתוך לבנון דקה אחרי שהוציא משם את צה"ל והפך את זה לגולת הכותרת של הבחירות? מה פתאום. אצל ברק כראש ממשלה זו הייתה שיטה, להגיב ברפיסות כשרוצחים יהודים. גם לאחר שהסכים למסור לערפאת כמעט הכול, ונענה בתגובה בפיגועי האינתיפאדה השנייה, במקום לצאת למלחמה, בחר לקיים עוד פסגת שלום מזויפת, הפעם במצרים. את שלושת החיילים החטופים החזיר ראש הממשלה אריאל שרון בשנת 2004 בעסקת טננבוים.

הכפר שבעא מורכב מאוכלוסייה סונית. וכך גם הכפר שובא שנמצא לא רחוק משם, גם כן במורדות הר דב. בהמשך אפשר לראות את הכפר הדרוזי עין־מארי. שלושת הכפרים לא פונו במהלך התמרון של צה"ל, בשונה מהכפרים השיעיים, והם בין היחידים שתושביהם יכולים לשהות בתוך מרחב הקו הצהוב. המסר ברור – משתלם לא לעזור לחיזבאללה.

סגירת המעגל של המח"ט

המוצב הגבוה ביותר במרחב הוא גם המפורסם מכולם - מוצב גלדיולה, שהפך למטרה מועדפת מבחינת חיזבאללה בשנים שאחרי היציאה מלבנון. בתחילת שנות האלפיים, כוח של אגוז יצא למארב מחוץ למוצב, וממש ביציאה נתקל במחבלים. בקרב שהתנהל כאן נהרג אחד החיילים. באותה תקופה חיפש חיזבאללה תמונת ניצחון סמלית והגה את פיגוע הדגל. בחסות הערפל הכבד ששורר פה בחורף, חדרו מחבלים לתוך המוצב, עלו על הסוללה ותקעו דגל של חיזבאללה בתוך המוצב. אחד המחבלים שנכנס לתעלה, נתקל בחייל ששמר בעמדה. מי שיורה ראשון שורד. לשניהם היה מעצור בנשק. החייל והמחבל נאבקו זה בזה בידיים, עד שהמחבל הצליח לברוח.

שתי חדירות נרשמו כאן מאז החלה המלחמה בשמחת תורה. באירוע הראשון יצא מהמוצב כוח של חטיבת "עודד", אחרי זיהוי של תנועות חשודות בלילה. זה היה עוד בוקר של ערפל. הרס"פ והסגן שלו החליטו להצטרף אל הכוח, ונוצר פער בינם לבין הכוח שיצא ראשון. בשלב מסוים חזר המ"פ אחורה כדי לצרף אליו את שני החיילים והוא רואה שלוש דמויות. "יאללה בואו", צעק להן, ובתגובה נענה בצרור של יריות. המחבלים נכנסו בדיוק בתפר שבין שני חלקי הכוח. הכוח השיב באש וחיסל שני מחבלים, השלישי ברח.

באירוע אחר זוהו אזרחים טורקים שהופעלו על ידי חיזבאללה כשהם מתקרבים למוצב. חיל האוויר הפציץ אותם וכולם היו בטוחים שהם חוסלו. למחרת יצאו לסרוק ולאתר את הגופות שלהם, אך מלבד כמה כתמי דם לא מצאו כלום.

גולת הכותרת של הפעילות מורכבת משני דברים. הראשון הוא מוצב "ורד חדש", שהקים צה"ל עוד בשנות ה־80, בתקופת רצועת הביטחון. לאחר הנסיגה מלבנון תפס אותו צבא לבנון. בחודשים האחרונים, כשהתחדשה הלחימה בעקבות מבצע "שאגת הארי" באיראן, צה"ל כבש את המוצב מחדש, ומאז הוא מבצר אותו והופך אותו לחלק ממערך המוצבים המחודש בתוך לבנון. כביש מחבר בינו ובין המוצבים שבשטח ישראל, ואפשר לנסוע אל המוצב שבתוך לבנון בביטחון מלא.

במבט לכיוון אחד רואים את כל עמק החולה, ומצד שני המקום שולט היטב על המשך העמק הלבנוני. למטה נמצא הכפר חלתא, הסוני. רק לאחרונה נכנס לשם כוח של צה"ל ועצר שני פעילים של "הפלוגות הלבנוניות", וגם תפס מצלמה תרמית שצפתה על כוחותינו. הפלוגות הלבנוניות הן כוחות כביכול אזרחיים, שפועלים מתוך הכפרים הסוניים בעבור חיזבאללה. הם אומנם מעטים בתוך האוכלוסייה הסונית, אבל זה גם מה שמאפשר להם להיטמע בכפר. הם מקבלים משכורת מחיזבאללה, ובתמורה מייצרים תצפיות, מציבים מצלמות, מעבירים מידע ועוזרים לחיזבאללה בלחימה מולנו. עכשיו תורו של גדוד 21 בחטיבת כרמלי לצוד אותם.

הדבר השני קשור למה שקרה כמה ימים לאחר שהחלה המלחמה בשמחת תורה. לגזרת ג'ורדח עלה סא"ל י', מפקד גדוד הנדסה של כוח סדיר, כדי לסייע לגדוד שלנו לאחר אירוע קשה שבו נפל מתניה אלסטר הי"ד מפלוגה ג'. הוא פיקד על הגזרה הסמוכה ורץ לעזור. כשהגיע, נקלע למארב של ארבעה מחבלים, חטף צרור בגב ונפצע קשה. עכשיו הוא חזר לכאן, הפעם כמפקד חטיבת ההרים (810), והוא מפקד על הגזרה המזרחית, שבה פועל בימים אלו הגדוד שאליו רץ לעזור לפני שלוש שנים.

זאב קם הוא פרשן ומגיש בכאן חדשות ברשת ב' ובכאן 11