"הפעלת סוכנים היא אמנות": הסודות של יחידה 504 יוצאים לאור

אנשי יחידה 504 כבר פגשו מקרוב ארכי־טרוריסטים ונוכלים קטנים, קצינים בכירים בצבאות האויב ואזרחים פשוטים שביקשו לסייע למדינת ישראל. אבל ליצור קשר עם נסיכה - זה היה בגדר חידוש גם עבורם. פרשת "הנסיכה דינא" החלה לאחר שצלאח תעאמרי, קצין פת"ח, הסגיר את עצמו לידי כוחות צה"ל במהלך מלחמת לבנון הראשונה, ובחקירתו סיפר שהוא נשוי לנסיכה ירדנית. רעייתו, כך התברר, היא דינא עבד אל חמיד אלעאון, שהייתה נשואה לפנים לחוסיין מלך ירדן, ולאחר גירושיה מהמלך נישאה לתעאמרי.

גדי זהר, מפקד יחידה 504 באותן שנים, העביר את תעאמרי למתקן חקירה בישראל. אחת האפשרויות שנשקלו הייתה לאפשר לו לשוחח עם דינא כדי שתשפיע על ערפאת לצאת מלבנון. עוד הוחלט לחשוף את תעאמרי בכלי התקשורת, ומי שנשלח לראיין אותו היה אהרן ברנע, אז כתב קול ישראל לענייני ערבים ואיש מילואים ביחידה. מהריאיון צמח קשר אישי עמוק בין תעאמרי ובין ברנע ואשתו דאז עמליה, וכך אירע שדינא עצמה הגיעה לביקור בישראל. היא ירדה מהמטוס "בשמלה שחורה ואלגנטית, ארוכה מעבר לברך", כפי שמתואר בספר "יחידה 504 – אנשי הצללים נחשפים" (הוצאת כנרת־זמורה). "בעמידה זקופה, מלכותית בעליל, סקרה מבעד למשקפי הגוצ'י את הניצבים למרגלות המדרגות".

בשלב הזה קיבל תעאמרי גם אישור לבקר בכמה אתרים בארץ, והבקשות שלו הפתיעו את אנשי היחידה. "מחבל בכיר בא ומבקש לבקר ב'יד ושם'", מספר לנו תא"ל במיל' גדי זהר. "הוא גם רצה לשוחח עם יהודי שהשתתף במרד בשואה, וכך הוא נפגש עם אבא קובנר. בקשה נוספת שלו הייתה להיפגש עם עמוס עוז. עשינו לו 'תור וטייל ברחבי ישראל', כשהוא לבוש בבגדים אזרחיים וללא אזיקים. אהרל'ה ברנע הלך איתו, והיה להם ליווי חשאי של כוח אבטחה. הוא ודינא ישבו על הרצפה בבית של אהרל'ה ושיחקו עם הילדים". דינא העריכה מאוד את היחס שקיבל בעלה מהרשויות בישראל, ובהמשך סייעה בתיווך לשחרור שמונת חיילי הנח"ל שנחטפו בלבנון.

סיפור "המחבל והנסיכה" הוא אחד מעשרות סיפורים בספר החדש, ששופך אור על מערכות היחסים המורכבות שנרקמות בין סוכנים ומפעילים, ועל מלחמת צללים שתוצאותיה משפיעות לא פעם על מדינת ישראל כולה. סיפור קורותיה של 504, יחידה העוסקת בהפעלת סוכנים ובחקירת שבויים, הוא יוזמה של כמה מבוגרי היחידה ובראשם זהר, שפיקד על 504 בשנים 1981־1985, וכיום הוא יו"ר עמותת בוגרי 504. אלי עברון וחיים גן־טוב, שני אנשי ספר ששירתו בעבר ביחידה, גויסו למלאכת הכתיבה. צוות היגוי שהתכנס בסוף 2023 בחר 22 סיפורים, וכל אחד משני הכותבים העלה על הכתב 11 מהם. הכותבים צללו לתיקים מסווגים וקיימו ראיונות כדי לתת לקוראים הצצה אל תפקידו המרתק של מפעיל הסוכנים.

כחודש לאחר שהחלו במלאכה, הגיעה המחשה כאובה במיוחד לחשיבות תפקידה של היחידה. הכישלון הנורא במניעת מתקפת חמאס הדגיש את המשמעות הקריטית של ממד המודיעין האנושי (יוּמִינְט). צה"ל השליך את יהבו במשך שנים על מודיעין האותות (סִיגִינְט) והסייבר, כמקורות שברגע האמת ידעו לתת את ההתרעה, אך התברר שאין די באלה. "כמו כולם, גם אנחנו הרגשנו איום ונורא ב־7 באוקטובר", אומר זהר. "אין לנו מה לכעוס, אבל יש כאב עצום. כשנה לאחר ההתנתקות עברה היחידה ארגון מחדש. מפעילי הסוכנים הם משאב מצומצם ויקר, והיחידה באה אל ראש אמ"ן ואל הרמטכ"ל ואמרה: עלינו להחליט לאן אנו מפנים את המשאב שלנו – ללבנון או לעזה. היחידה העדיפה שהמשימה העיקרית תהיה חיזבאללה, כי עזה הייתה בתחתית התעדוף הכללי. ראש אמ"ן והרמטכ"ל הביאו את זה לדיון, וגם הם העדיפו שנהיה במקום אחר ולא בעזה. שב"כ אמר: אני יודע לכסות את עזה. וכך, במהלך 2010 הפסיקה היחידה את פעילותה בעזה".

גדי זהר: "שב"כ אמר: 'אני יודע לכסות את עזה'. וכך היה. מבצע צוק איתן הראה שהמשימה של איסוף מודיעין על מנהרות היא לא בדיוק בדי־אן־איי של שב"כ, כגוף שעוסק בסיכול טרור. 504 הציעה את עצמה לסייע לשב"כ, אך שם אמרו שאין צורך"

כחמש שנים אחר כך, מספר זהר, היחידה דווקא רצתה לחזור לתוך עזה. "מבצע צוק איתן הראה שהמשימה של איסוף מודיעין על מנהרות היא לא בדיוק בדי־אן־איי של שב"כ, כגוף שעוסק בסיכול טרור. 504 הציעה את עצמה לסייע לשב"כ, אך שם אמרו שאין צורך, וכך היחידה נותרה מחוץ לעזה. אחרי שקרה הנורא מכול, 504 חזרה לעזה ובגדול".

הג'וקר מנע מלחמה

גדי זהר (81) מתגורר ברמת־השרון. הוא נשוי, אב לשישה וסב לשמונה. לפני שקיבל את הפיקוד על היחידה הוא היה השליש של הרמטכ"לים דוד אלעזר ומוטה גור. במהלך הקריירה הצבאית שלו זהר גם הקים את "זירת טרור" באמ"ן, שימש נספח לענייני מודיעין בארה"ב ועמד בראש המנהל האזרחי ביהודה ושומרון. בתקופת הסכמי אוסלו היה ראש צוות המשא ומתן עם הפלסטינים בנושאים האזרחיים. לאחר פרישתו מצה"ל עבר לעולם העסקים.

אלי עברון (73) הוא סגן־אלוף במיל', תושב הוד־השרון. הוא נשוי, אב לחמישה וסב לעשרים. כקצין הוא עמד בראש מדור לבנון בענף 5 של חטיבת המחקר ושירת במרחב מרכז של יחידה 504. ב־1984 עבר לשורות המשטרה, ובתפקידו האחרון שם היה ראש מפלג המודיעין של היחידה הארצית לחקירת פשיעה חמורה ובינלאומית (יאחב"ל). בשנים האחרונות פרסם סדרת ספרי מתח, ובהם "העוקץ האיראני" על מרגל ישראלי שנאבק מול סוכנים איראנים ו"חיסול גורלי" המבוסס על אירועים פליליים הקשורים למאפיה הרוסית.

שותפו לכתיבה הוא רב־סרן במיל' חיים גן־טוב (75), תושב הר־אדר. הוא נשוי, אב לשלוש וסב לארבעה. ביחידה היה מפעיל סוכנים, ושירת בה במילואים עד גיל 51. גם הוא קצין משטרה בדימוס, ובתפקידו האחרון במדים הכחולים פיקד על היחידה המרכזית של משטרת ירושלים. לאחר מכן פתח משרד חקירות, ובמקביל החל לעסוק בכתיבה. ספרו "חשיפות" נכתב בהשראת פרשייה שליווה במשטרה - שוד הכספות הגדול בבנק הפועלים בשנת 1985. בקרוב יראה אור ספרו "בדרכי עמית", לזכרו של עמית בונצל ז"ל, מפקד בסיירת צנחנים שנהרג במלחמת חרבות ברזל.

אחת הפגישות שלנו מתקיימת בביתו של זהר ברמת־השרון, אך באחרת אנו נפגשים במרכז למורשת המודיעין (מל"מ) בגלילות. אנו יושבים בספריית המרכז, מוקפים ספרי עיון על ארגוני טרור, ספרי שלל בערבית וגם ספרי מתח של דן בראון, ג'ון לה־קארה ואחרים. זהר שולף ערמת דפים עבה – גלגולי הגרסאות של הספר על יחידה 504. "לאורך השנים חיברנו ביחידה פרקי מורשת, אך כולם היו מסווגים. כדי להוציא ספר כזה היה עלינו לעבור קודם כול מחסום עם עצמנו. מצד שני, ראינו שיוצאים ספרים על המוסד, על סיירת מטכ"ל ועל שב"כ, ואמרנו - רגע, איפה אנחנו?"

חיים גן־טוב:  "איך הופכים חומר עיוני לסיפור? כותבים למשל ש'הסוכנים יצאו ביום קיץ לוהט', או מספרים על פגישה שלהם בצומת מסוים. לא בטוח שמזג האוויר היה לוהט או שבמקום הזה הם נפגשו בפועל, אבל העובדות הן שהשניים חברו יחד והעבירו מודיעין חשוב למדינת ישראל"

שלושת המרואיינים, כולם מפעילי סוכנים לשעבר, מספרים שכבר בתחילת התהליך היה ברור להם שהספר לא יהיה עיוני־היסטורי, אלא ידמה יותר לסיפור מתח. מרבית השמות והכינויים של הסוכנים ומפעיליהם שונו למניעת זיהוי. "באחד הדיונים אמרתי, 'אני רוצה ספר כמו של לה־קארה'", אומר זהר. "אבל הבנו שאצל לה־קארה יש סיפור אחד גדול שבסופו אתה מגלה מי היה המרגל, ופה כל סיפור הוא רק פרק אחד".

גן־טוב: "איך הופכים חומר עיוני לסיפור? כותבים למשל ש'הסוכנים יצאו ביום קיץ לוהט', או מספרים על פגישה שלהם בצומת מסוים. לא בטוח שמזג האוויר היה לוהט או שבמקום הזה הם נפגשו בפועל, אבל העובדות הן שהשניים חברו יחד והעבירו מודיעין חשוב למדינת ישראל".

ואכן, הספר עמוס תיאורים צבעוניים. למשל: "שעות הבוקר המאוחרות בשלהי קיץ 1970 בכיכר ציון בירושלים התאפיינו בתנועת כלי רכב דלילה, במיעוט עוברים ושבים, ובבעלי חנויות מפוהקים שהמתינו לשווא ללקוחות שלא הגיעו. במרקם הירושלמי השגרתי הזה פסעה יסמין ובידה תיק נסיעות. הצעירה הערבייה בת השמונה־עשרה, הלבושה בבגדים מודרניים, נטמעה היטב בנוף האנושי הירושלמי. שערה המטופח, עגילי הזהב שלה ושמלת המיני עם הכתפיות שלבשה הלמו היטב את גזרתה... קצין המודיעין בעל הכינוי 'סמיר' קידם את פניה במאור פנים ומיהר להכניסה לג'יפ צבאי שצבעו ומספר הרישוי שלו היו אזרחיים".

בפרק אחר הם מספרים על "הג'וקר", קצין בצבא סוריה שהגיע לארץ באמצע שנות התשעים כדי להעביר למפעיליו מידע שמזים את הדיווחים על כוונה של משטר אסד לפתוח במלחמה עם ישראל. את ההתרעות על ההסלמה המתוכננת בחזית הסורית העביר יהודה גיל, קצין איסוף מהמוסד, אך בדיעבד התברר כי הוא בדה את המידע. "בשעה היעודה יצא הסוכן לדרכו והחל מתרחק לכיוון הקטע השומם שנקבע כמקום האיסוף", מתואר בספר. "בהתאם לתדרוכו מראש, לבש חולצה בהירה ומכנסיים כהים, והחל מיידה אבנים לעבר הים. חילופי הסיסמאות סיימו את המתח שגאה, ורגע לאחר מכן הוא כבר היה בדרכו לישראל. כמוסכם, מיד עם הגעתו שודר מברק בנוסח: 'הבעל היקר אצלנו והכול מצוין, ד"ש ממנו ומהחברים במשרד'".

מפעילי הסוכנים של יחידה 504 – המכונים גם קת"מים, קצינים לתפקידים מיוחדים - היו בעבר חיילים שנכנסו למסלול הזה עם גיוסם, ועברו קורס קצינים והכשרה מיוחדת. בהמשך שונו המאפיינים של התפקיד, והוא הפך לנחלתם של קצינים ותיקים יותר, בני 24 ומעלה. לשאלה מהן התכונות החיוניות למפעיל סוכנים, עברון משיב: "זה אדם שיודע ליצור קשר עם אנשים, להבין מה מניע ומפעיל אותם ולמצוא מסילות אל ליבם. רבים מהסוכנים הפוטנציאליים שמעו מאז ילדותם סיפורים נוראים על מדינת ישראל, והמפעיל צריך לשכנע אותם לסכן את חייהם. לא חסרים מקרים של סוכנים שנתפסו, הועמדו לדין באשמת ריגול והוצאו להורג".

חיים גן־טוב: "יש אנשים שמצטיינים בגיוס סוכנים, אבל הם מפעילים פחות טובים, למשל אם הם לא יודעים לכתוב את הדו"חות שלהם בבהירות. היו גם מפעילים ש'איבדו את זה' במשך הזמן וקצת התבלבלו. היה מישהו ביחידה שאמרנו עליו: מרוב שהוא משקר, הוא בעצמו כבר לא יודע מתי הוא אומר אמת"

זהר: "אנחנו תמיד שואלים אם ההפעלה היא מקצוע או אמנות. לטעמי מדובר באמנות. אנחנו עוברים קורסים, אבל הרבה טמון ברכיבים האישיותיים שלך. או ש'יש לך את זה', או שאין. בפשטות, כמפעיל אתה אמור לגרום לאדם לבגוד. במשפחתו, בשבט שלו, בצבא, במדינה. אתה הופך למניפולטור, ולכן המבחן הגדול שלך הוא לשמור על יושרה מול סביבתך".

גן־טוב: "יש אנשים שמצטיינים בגיוס סוכנים, אבל הם מפעילים פחות טובים, למשל אם הם לא יודעים לכתוב את הדו"חות שלהם בצורה בהירה. היו גם מפעילים ש'איבדו את זה' במשך הזמן וקצת התבלבלו. היה מישהו ביחידה שאמרנו עליו: מרוב שהוא משקר, הוא בעצמו כבר לא יודע מתי הוא אומר אמת".

בנות הזוג ידעו מהו תפקידכם?

זהר: "אם הכרת את אשתך ביחידה, כמו שקרה אצלנו לא מעט, היא גם שותפה. אבל אם לא - תוך כדי השירות הסוד נשמר, ורק לימים מתחיל להתפענח. האישה בדרך כלל יודעת שאתה במודיעין, אבל לא הרבה יותר".

מגילה גנוזה מתחת לרצפה

שורשיה של יחידה 504, שנקראה בעבר בין השאר "יחידה 154" ו"מודיעין 10", נטועים בימי טרום המדינה. היא צמחה כהמשך לשירות המודיעין של ההגנה (ש"י) ולמחלקת "השחר", המחלקה הערבית בפלמ"ח, שאנשיה עסקו בריגול וחבלה בקרב ערביי ישראל ובמדינות השכנות. הסוכנים שהפעילה המחלקה היו יהודים יוצאי מדינות ערב, ואלה אומנו כמסתערבים והקימו תחנות ריגול בלבנון ובסוריה.

חודש וחצי לאחר הקמתה של מדינת ישראל הציעו לה דרוזים מרמת הגולן את שירותיהם. בספר מופיע סיפורם של חמוד צפדי ממג'דל־שמס ופרחאן שעלאן מעין־קניא, שני מנהיגים דרוזים שביקשו לספק לצה"ל מידע מודיעיני שוטף, אם הישראלים יותירו אותם במקומם במקרה שיכבשו את האזור. בנימין שפירא, מפקד בסיס "המחלקה המיוחדת (מודיעים)" כפי שכונתה אז היחידה, השיג לכך את אישורו של שר החוץ משה שרת. בתוך כמה חודשים הוקמה "רשת ישראל", שכללה עשרות מרגלים. במקביל, גם בסיס המשנה של היחידה בנהריה החל לגייס סוכנים דרוזים מחמולת אבו־סלאח.

גן־טוב: "בקורס קציני איסוף לימדו אותנו שלא כדאי לבנות רשתות סוכנים גדולות, כי הסיכוי להיחשף גובר. ואכן, המודיעין הסורי חשד שחמולת צפדי משתפת פעולה עם ישראל, והחליט להעמידה במבחן. כמאל כנג', דרוזי ששימש סוכן של הסורים, נשלח אל מפקד בסיס נהריה כדי להציע כביכול את עזרתו. למעשה זו הייתה מלכודת".

כנג' נקב באוזני מפקד הבסיס, חיים אברבוך, בכמה שמות מחמולת צפדי. לאחר שאברבוך אמר לו לא להתעסק איתם, דיווח הסוכן למפעיליו הסורים שהאנשים האלה עובדים למען ישראל. כתשעים מתוך כמאה חברי הרשת נעצרו ונשלחו למאסר ממושך. 11 סוכנים הצליחו להימלט מסוריה ושוקמו בישראל.

נפילת "רשת ישראל" הביאה לירידה ביכולות המודיעיניות של צה"ל בסוריה, וישראל חיפשה חלופות. בסוף שנת 1953 הבשילה טכנולוגיה של מכשירי ציתות לקווי טלפון צבאיים סוריים, עם רכיב מלכוד שמתפוצץ במקרה שאמצעי ההאזנה נחשף. אלא שב־1954 נשבו כמה חיילים ישראלים במהלך הטמנת מכשירים כאלה, והסוד התגלה. אחד השבויים היה רב"ט אורי אילן מגולני, שהתאבד בשבי ולאחר החזרת גופתו התגלה עליה הפתק "לא בגדתי, התאבדתי".

בעקבות כישלון הפעולה אסר בן־גוריון על שיגור חיילי צה"ל למשימות כאלה בארצות ערב. כדי לאסוף מידע מעבר לגבול, החליט אברהם ארנן - לימים מייסד סיירת מטכ"ל – להקים חוליות המבוססות על דרוזים מרמת הגולן ובדואים מהגליל. בלטה בהן חוליית "הסילונים", ארבעה דרוזים ממג'דל־שמס שלא פעם הלכו עשרות קילומטרים בתנאי מזג אוויר קשים כדי להתקין אמצעי ריגול. גם אחת הפעולות שלהם הסתבכה, כפי שמתאר גן־טוב: "בשנת 1956, לאחר שסיימו להתקין מכשירי האזנה על קו טלפון, המלכוד התפוצץ לפתע. אחד מחברי החוליה, מוחמד סעיד אחמד, נהרג במקום. חבר נוסף, סלים שופי, איבד זמנית את ראייתו. כוחות הצבא הסורי נזעקו למקום, ובלית ברירה הוחלט להשאיר את גופתו של ההרוג ולסגת.

"טורקי אל־עג'מי סחב את סלים שופי על הגב, הגיע איתו למערה באזור החרמון והשאיר אותו שם. הוא חזר למג'דל־שמס, הצטייד במזון וביגוד חם, שב למערה והלך עם שופי במשך שישה ימים בדרכים עוקפות. הסורים בינתיים זיהו את הגופה והביאו אותה למג'דל־שמס, אך אביו של מוחמד סעיד אחמד הכחיש כי זהו בנו. הגופה נלקחה לסוריה, ועד היום מקום קבורתה לא נודע". לאחר מותו עוטר סעיד אחמד בצל"ש. נכדו, עלא אבו־רוקן, הגיע לימים לדרגת תא"ל בצה"ל, ושימש מזכיר צבאי של הנשיאים רובי ריבלין ויצחק הרצוג.

לאורך שנותיה הרבתה יחידת הביון להיעזר בפטנטים ואביזרים ייחודיים שייצרה יחידה הנדסית־טכנולוגית באמ"ן. בספר מככבים למשל מצת יוקרתי שבתוכו מצלמה זעירה, או מכל קצף גילוח שהכיל אמצעים לכתיבת מכתבי סתר ולפענוח הודעות רדיו. והיו גם שני ספרי נפץ שנשלחו אל קצינים מצריים בכירים שעמדו מאחורי פיגועי הפדאיון בשנות החמישים. אחד מהם, הקולונל המצרי מוצטפא חאפט', קיבל את הספר במסירה אישית מיוחדת. "ביחידה גילו שאחד הסוכנים במצרים הוא למעשה סוכן כפול, שעובד גם עבור המודיעין המצרי", אומר עברון. "לא סיפרו לו שהוא נחשף, אלא הפעילו אותו הפוך על הפוך נגד חאפט': נתנו לו את הספר, בלי לומר לו כמובן שהוא ממולכד, וביקשו להעבירו לקולונל". הסוכן שאל את מפעיליו כיצד ידעו שהספר הגיע ליעדו, והתשובה הייתה "אל תדאג, ההוכחה תינשא בכנפי הרוח". לצורך המבצע הזה נדרש, בין השאר, ששני אנשים ייפגשו ויחברו שני חלקי שטר של לירה מצרית שהיו בידיהם, כדי להוכיח זה לזה את זהותם.

ספר נוסף נשלח בדואר אל הנספח הצבאי המצרי בירדן, קולונל צאלח מוצטפא. שני הספרים התפוצצו, ושני הקולונלים חוסלו. בתקשורת המצרית נטען שחאפט' נהרג ממוקש, אך לאחר מבצע קדש נמצאו במפקדת המודיעין המצרי בעזה מסמכי ועדת חקירה שבדקה את נסיבות מותו של הקצין הבכיר. "זה היה תכנון שטני של המודיעין הישראלי, שאנשיו ניצלו את תמימות הסוכן הכפול ועשוהו מכשיר לביצוע מזימה שפלה", נכתב בתיק. משלוח ספרי הנפץ נחשב לסיכול הממוקד הראשון שביצעה ישראל.

משימה יוצאת דופן הוטלה על יחידה 504  בעיצומה של מלחמת ששת הימים. מפקד היחידה שמוליק גורן נקרא בבהילות למשרדו של ראש הממשלה לוי אשכול, בלי שיינתן לו כל רמז באשר למטרת הפגישה. כשעבר במטה היחידה, עדכנו אותו על נודניק אחד שמתקשר שוב ושוב ומציג את עצמו כרמטכ"ל. "טרקתי לו את הטלפון בפנים כי הבנתי שזה לא רבין", סיפר הקצין התורן.

גורן הגיע ללשכתו של ראש הממשלה, ומצא שם גם את הרמטכ"ל יצחק רבין ואת ראש אמ"ן אהרל'ה יריב. הפורום הבכיר גרם לו לחשוב שהזעיקו אותו בעקבות כישלון של פקודיו. "ראש הממשלה קם, שם יד על הכתפיים שלי והודיע בדרמטיות כי נבחרתי למשימה היסטורית", מתאר גורן בספר. "'לך לבצע ותשמור על עצמך ועל הבחורים', אמר ולא פירש".

גורן הופנה לחדר שבו ישב הרמטכ"ל לשעבר והארכאולוג יגאל ידין. התברר שידין הוא המתקשר האלמוני שניסה להשיג את מפקד יחידה 504 ולדבר איתו עוד לפני הפגישה. "יעקב חפץ, שהיה ראש מחלקת ביטחון שדה, הקריא קטע מאמנת ז'נבה האומר שהגוף הכובש אחראי על הממצאים הארכיאולוגיים. הוא מדגיש לי, זה לא עניין של ביזה או שלל, אלא חובת הכוח הכובש לתפוס ממצאים חשובים... העלו את המסך על הפרשייה המדוברת: למצוא את אחת המגילות הגנוזות, 'מגילת המקדש'".

אביו של ידין, פרופ' אליעזר סוקניק, היה הראשון לעמוד על חשיבותן של המגילות הגנוזות. בזמן מלחמת העצמאות נודע לו כי רועה צאן מצא פיסות עור מגולגלות באחת המערות במדבר יהודה, והוא מיהר לצאת לבית־לחם, הצליח לרכוש שתיים מהמגילות, ובהמשך איתר אחת נוספת. גם בנו רכש עבור מדינת ישראל בשנת 1954 ארבע מגילות. כעת דיווח ידין שכתבים נוספים נמצאים בידי סוחר עתיקות מבית־לחם, אדם ששמו טוני או דינו.

אלי עברון: "ביחידה גילו שאחד הסוכנים במצרים הוא למעשה סוכן כפול, שעובד גם עבור המודיעין המצרי. לא סיפרו לו שהוא נחשף, אלא הפעילו אותו הפוך על הפוך. נתנו לו את הספר הממולכד, וביקשו להעביר אותו לקולונל חאפט'". הסוכן שאל את מפעיליו כיצד ידעו שהספר הגיע ליעדו, והתשובה הייתה "אל תדאג, ההוכחה תינשא בכנפי הרוח"

צוות של היחידה, שכלל את סמי נחמיאס, רפי סיטון ויגאל סימון, יצא לירושלים המזרחית שאך זה שוחררה, ולבית־לחם, שהקרבות עדיין התנהלו ברחובותיה. "הם חיפשו רשימת סוחרי עתיקות במסמכי מס הכנסה, אך משם לא באה הישועה", מתאר עברון. "מול שער שכם הבחינו בהמוני שבויים ירדנים. סיטון שלף מתוכם אדם במדים, והתברר שזהו קצין משטרה. הקצין אמר מיד: 'אני יודע במי מדובר. שמו של הסוחר קנדו, או אבו־טוני'".

מיד החל המרדף אחר המגילה הגנוזה: אינדיאנה ג'ונס פוגש את צופן דה וינצ'י, בכיכובם של סוחר ממולח בתרבוש אדום וצוות נחוש במיוחד של אנשי 504. שלב הקפה וגינוני הנימוס הסתיים עד מהרה, ואנשי היחידה דרשו את המגילה. הסוחר הכחיש תחילה, אחר כך העביר לידיהם חלקי מגילה, אך ידין בדק אותם וקבע מיד: זיוף. כשהסוחר לא סיפק את הסחורה, העבירוהו עם בנו למתקן חקירות, אפשרו להם לדבר ביניהם, וכך הסוד נחשף.

עברון: "איימו על קנדו שחיל ההנדסה יגיע לבית־לחם, יחפור ויפרק לו את הבית. הוא נשבר, אך כסוחר עתיקות דרש תשלום תמורת המגילה, וכך היה. הוא נכנס לבית, החל לספור צעדים, ואז נעמד וצעק לאשתו בערבית: 'תביאי את הפומפה!'. הצמיד את הפומפה למרצפת, ומתחתיה התגלה סליק ובתוכו קופסת נעליים שבה היו חלקיה של המגילה".

אודיסאה, גרסת 1973

מלחמת יום הכיפורים מיוצגת בספר בין השאר דרך סיפורו של הסוכן "אודיסאוס", שהיה בכיר בממשל המצרי. לאחר שהשתתף בוועידת הפסגה של מנהיגי סוריה ומצרים, סיפק הסוכן עדכון רב־ערך על ההכנות למלחמה נגד ישראל ועל התיאום בין צבאות ערב. "לקראת מלחמת יום הכיפורים היחידה הגיעה למסמכים ברמות־על", מתאר עברון בתסכול. "אלה אינם דברים של מה בכך. לא בכדי בחרנו לקרוא לפרק הזה 'פסגת ההחמצות'".

כדי להשיג את המידע, מפעילו של אודיסאוס שיגר אליו לקהיר שליח מצויד בסכום כסף נאה. השליח ידע גם לשלוף שעון רולקס. החומרים שזרמו מאודיסאוס ארצה כללו ציטוטים מפיו של הרמטכ"ל המצרי סעד א־שאזלי, שאמר כי אין מנוס ממלחמה נגד ישראל. מלבד זאת העביר אודיסאוס רישום של דברים שנאמרו בדיון סודי של נציגי מצרים, סוריה וירדן, ודיווח על כוונת המצרים לרכז 11 דיוויזיות בחזית של מאה קילומטרים מול ישראל. מסביב לדיוויזיות המתמרנות, ידע אודיסאוס לספר, יוצבו חגורות של סוללות טילי קרקע־אוויר.

ובכל זאת, הידיעה שהעביר אודיסאוס גם עודדה את הקונספציה - שקבעה, כפי שניסחה אותה ועדת אגרנט, ש"מצרים לא תפתח במלחמה נגד ישראל עד שתשיג יכולת אווירית מלאה לתקיפת עומק ופגיעה בשדות התעופה". "אין לצפות שמצרים תפלוש לסיני בגייסות שריון", דיווח אודיסאוס. התוכנית המצרית הייתה רק "להוציא את ישראל מכליה, הן באמצעות ריכוזי הכוחות, הן במעשי התגרות. מצרים מעריכה שכאשר מטוסי חיל האוויר הישראלי יתקפו את ריכוזי כוחותיה בחזית, הם יסבלו אבדות ניכרות. מבחינת המצרים, גם בחישוב הברור שלפיו הצבא המצרי יפסיד בסופו של דבר במלחמה, הרי שיהיה בכך אקט שיגרום לעשייה ולתזוזה להוצאת מצרים מהקיפאון המייאש שבו היא נתונה". המתיחות שתסלים לעימות, כך קיוו המצרים, תגרום למעצמות ללחוץ על ישראל להגיע לפתרון מדיני שישביע את רצונה של קהיר.

ראש אמ"ן אלוף אלי זעירא שיבח את יחידה 504 על המידע, ואף שלח למפקד היחידה בקבוק שמפניה. אף שהידיעה חיזקה את הקונספציה, היא הבהירה שהמצרים אינם מצפים להביס את ישראל אלא ערוכים ומוכנים למלחמה מוגבלת, שתסתיים בהפסד אך תביא לכפיית הסדר. ההבנה הזאת הייתה יכולה לשנות את הלך המחשבה במטה הכללי ובקבינט.

גדי זהר: "לא משנה כמה מודיעין ניתן, תמיד יגידו שזה לא יספיק. גם אחרי 'מבצע הביפרים' המפואר של המוסד, שהסתמך על מודיעין מצוין, ואחרי החיסול של נסראללה, אנחנו עדיין תקועים בלבנון. יש מודיעין, יש יכולות ביצוע של שאר הצבא, ויש בסוף קבלת החלטות שהיא מעבר לנו"

במלחמת לבנון הראשונה פיקד גדי זהר על היחידה. במערב ביירות הסתתרו אז אלפי מחבלים שנמלטו מדרום לבנון, אך המידע המודיעיני שנדרש לכוחות האוויר והארטילריה כדי לפגוע בהם שאף לאפס. ליחידה היה במרחב ביירות סוכן אחד בלבד. זהר הקים אד־הוק "מרחב" מיוחד, ובתוך כשבועיים כבר הופעלו במערב ביירות 28 סוכנים, חלקם ותיקים שהעתיקו את פעילותם מהדרום. המידע שמסרו סייע לתקיפת כ־700 יעדי טרור ולחיסולם של מחבלים רבים.

המודיעין שהגיע ממרחב ביירות הוביל בין השאר למבצע "דג מלוח", שמטרתו הייתה חיסול מנהיגי ארגוני המחבלים ובהם יאסר ערפאת. אחד הסוכנים דיווח על מיקומם, ומטוס קרב הפציץ את הבניין. לאחר מכן התברר שערפאת ומרבית הטרוריסטים הבכירים עזבו את המקום עוד לפני ההפצצה. גם על כוונתם של הסורים לחסל את נשיא לבנון באשיר ג'ומאייל הועברה התרעה דרך אחד הסוכנים, אך כמו במלחמת יום הכיפורים, גם הפעם המידע החשוב לא טופל.

"הקמתם בביירות מרחב מפואר", מחמיא גן־טוב לזהר, והלה משיב: "כשהחבר'ה מהיחידה אמרו שב־7 באוקטובר הם הקימו מרחב חדש בעזה, אמרתי - אוקיי, עשינו את זה כבר לפני ארבעים שנה". היחידה אכן צוינה לשבח על פעילותה במלחמת לבנון הראשונה וקיבלה את פרס ראש אמ"ן לחשיבה יוצרת. מאידך, בחיל התותחנים טענו לאורך השנים כי היה מחסור במודיעין לתקיפה, והדבר הקשה על ביצוע משימותיהם. "תמיד יש טענות, ולא משנה כמה מודיעין ניתן, תמיד יגידו שזה לא יספיק", מגיב על כך זהר. "רק לאחרונה התרחש 'מבצע הביפרים' המפואר של המוסד, שהסתמך על מודיעין מצוין, הגיעו גם לנסראללה וחיסלו אותו, אבל אנחנו עדיין תקועים בלבנון. יש מודיעין, יש יכולות ביצוע של שאר הצבא, ויש בסוף קבלת החלטות שהיא מעבר לנו".

סרטי צילום בדופן הפוף

מהסיפורים בספר ניכר כי למפעילים היה חשוב להראות לסוכנים את מדינת ישראל ואת פניה היפות. הג'וקר, הקצין הסורי שסיפק צפירת הרגעה, זכה לסיור במסוק בשמי ישראל, כולל תצפית על הר הבית. משנשאל לאן עוד ירצה לנסוע, הוא ביקש לבקר באנדרטה לזכרו של יצחק רבין, שנרצח זמן לא רב לפני כן. מארחיו מילאו את המשאלה, והביקור במקום אף תועד. "התרגשותו הרבה נקלטה היטב בעדשת הזום של המסרטה", נכתב בספר. "כך גם נקלטו הירידה במדרגות (בדיוק במסלול שבו הלך ראש הממשלה ז"ל), ההגעה לאנדרטה שהוקמה על מדרכת רחוב אבן־גבירול, הדלקת נר זיכרון, תפילה חרישית ודמעות שהתגלגלו על לחייו".

"הם באים עם רתיעה כלפי ישראל, וחשוב לנו להראות להם שאין לנו קרניים וזנב", מסביר זהר. "לפעמים הקשר האישי הגיע עד כדי כך שהמפעיל, בניגוד לפקודות, הביא את הסוכן אליו הביתה והפגיש אותו עם משפחתו. זה קרה גם כשהסוכן השתייך במקור לארגון טרור. זה קשר שמתפתח במשך שנים ומבטא אמון עמוק. סוכן שמגיע עד לביתו של המפעיל, זה אדם שיהיה נאמן לו עד המוות. היו לנו מקרים כאלה, ואף אחד מהסוכנים הללו לא בגד בנו".

אלי עברון: "לבקשת המפעיל סמיר שכנעה יסמין את אהובה לעזור לישראל, ואף איימה שאם יסרב - לא תהיה חתונה. בחלוף השנים הוא התקדם עד לדרגה המקבילה לסגן־אלוף. מי שהביא את המידע היה הבעל, אבל מי שניהלה את כל הפרשייה הייתה יסמין"

מה עשית כמפקד כשנודע לך שמפעיל הביא סוכן לביתו?

"הוא קיבל נזיפה או הערה, אך גם מקרים כאלה מחזקים את החשיבות של היומינט. כשאני יושב מול הסוכן המיועד, יש בינינו שולחן. כשאני מגייס אותו הוא כבר יושב לידי".

לא אחת גויסו גם בנות זוג של סוכנים, ולעיתים אף הפכו לדמויות הדומיננטיות במשימות החשאיות. בכל מקרה של הפעלת נשים־סוכנות, מציינים אנשי 504, מצטוותת למפעיל גם חיילת מתוך היחידה, שתהיה בחדר איתו ועם הסוכנת.

אחד מפרקי הספר מביא כאמור את סיפורה של יסמין, צעירה בדואית שהופעלה בראשית שנות השבעים. היא השתייכה לשבט ערב א־סוואחרה, וכמה מבני משפחתו של אביה שירתו בתפקידים בכירים בצבא הסורי. מפעיל מהיחידה, שמכונה בספר סמיר, ניסה לגייס את האב ודרכו את שני אחיו, אך לא הצליח. יסמין נכחה באחת הפגישות, ולאחר שאביה יצא, סיפרה לסמיר כי היא זקוקה לסיוע דחוף: היא עומדת להינשא לבן דודה, אך חוששת שכבר נכנסה להיריון ממנו – מה שכמובן יעורר את חמתם של בני המשפחה. סמיר דאג שתיבדק, והתברר שהיא אינה בהיריון אלא סובלת מבעיה רפואית. כך החל קשר ארוך שנים בין היחידה ובין יסמין ובעלה, חייל בצבא הסורי.

"המפעיל דאג לה מבחינה אנושית ורפואית, עד שהיא חשה מחויבת כלפיו קודם כול כאדם", מספר עברון. "לבקשת סמיר היא שכנעה את אהובה לעזור לישראל, ואף איימה שאם יסרב - לא תהיה חתונה. בחלוף השנים הוא התקדם עד לדרגה המקבילה לסגן־אלוף. מי שהביא את המידע היה הבעל, אבל מי שניהלה את כל הפרשייה הייתה יסמין.

"יש נטייה לחשוב שנשים ערביות רק יושבות במטבח, אך האמת הפוכה לחלוטין. בתוך המשפחה הערבית, הנשים חזקות מאוד. גם במבצעים שמתוארים בספר, נשים גייסו, הפעילו, יזמו ולעיתים גם חרגו מההוראות".

הגדילה לעשות הסוכנת המצרייה אנשראח שאהין, שעבדה למען ישראל עם בעלה אבראהים בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים. בספר מתואר כיצד הגיעה פעם לפגישה עם המפעיל שלה, והביאה איתה פופים מעור, רקומים בעבודת יד. "הקת"מ ענה לה שאין צורך במתנות בכלל, ועוד כה גדולות בפרט. אנשראח צחקה בנונשלנטיות... היא נטלה לידיה את כריות העור, פרמה בזה אחר זה תאי סתר שהתקינה בדופנותיהם, ושלפה מהם 65 סרטי צילום מפותחים".

בחלוף השנים גויסו גם ילדיהם של בני הזוג. לבסוף חשפו כוחות הביטחון המצריים את פעילותם, והמשפחה כולה נעצרה. שני ההורים נידונו למוות, אך הנשיא סאדאת חנן את אנשראח, והיא וילדיה נשלחו למאסר. לאחר שחרורם הגיעו לישראל, השתקעו בה ואף התגיירו.

סוגיה נוספת שעולה מהסיפורים היא השימוש בסחיטה מינית כדי להשיג מידע מודיעיני. "פתיינות באמצעות נשים היא פרקטיקה שהסובייטים ידעו לעשות וגם לתעד, אבל זו לא פרקטיקה נפוצה אצלנו. נערות פיתוי לא היו לנו", מדגיש זהר. אולם באחד הפרקים מסופר כיצד נוצלו חולשותיו של קצין מצרי. מי שגייס את הקצין ההוא, בתחילת שנות החמישים, היה יעקב נמרודי - לימים מו"ל העיתון מעריב, ואז מפקד בסיס ד' ביחידה. נמרודי היה נציג רשמי של צה"ל בוועדת שביתת הנשק עם המצרים, ותר שם אחר סוכנים פוטנציאליים. הוא יצר קשר קרוב עם קפטן פואד חסן עלי חמודה, ושכנע אותו לנסוע יחד לבילוי לילי בתל־אביב. שם בעיר, "עיניו של פואד החלו להתרוצץ, עורגות למראה הנשים המצודדות שהסבו בבית הקפה", מתואר בספר. "בטבעיות, כמעשה תיירים המבלים בחוף ימה של עיר קיט, שלף נמרודי את מצלמתו והחל מצלם את פואד, על רקע עלמות החן העוברות.... אחרי שעה קלה פנה הקת"מ לנ' (איש שב"כ - מ"פ) בלחישה: 'חייבים להשיג לאורח שלנו איזו אישה, שתשלים את העבודה'. בתום כשעה די ארוכה, חזר נ' לקפה ועמו פרוצה". לאחר כמה ימים הראה נמרודי לקפטן את תמונותיו, כולל אלה המרשיעות. "עזור לנו ידידי, אתה יודע איך זה. יד רוחצת יד ואנו נמשיך להיות חברים טובים ונעזור לך בהגשמת כל מאווייך", הציע נמרודי, וכך היה. הקצין גויס בעל כורחו כסוכן, וסיפק מסמכים מסווגים על הצבא המצרי.

מה שבעל הקיוסק יודע

מלחמת האזרחים בסוריה שלחה שוב את יחידה 504 להפעיל מסדרון הומניטרי למעבר פצועים וחולים מקרב המורדים הסורים ומשפחותיהם, דרך פשפש שנפתח בגדר הגבול סמוך למושב נוב ברמת הגולן. הפרויקט הזה סלל את הדרך לשיתוף פעולה מודיעיני רחב עם בכירים מקרב המורדים. "מנהלת שכנות טובה" של צה"ל, שהוקמה ב־2016, קיבלה את האחריות למתן הסיוע ההומניטרי, והיחידה המשיכה להיות פעילה באיסוף מידע מודיעיני.

יחידה 504 הצליחה גם לאתר ממצאים המוכיחים כי בשאר אסד השתמש בנשק כימי נגד המורדים. סוכניה בסוריה השיגו רגבי אדמה מכמה אתרים בעומק המדינה, ובתוכם התגלו שאריות של גז עצבים. הממצאים הועברו לקהילייה הבינלאומית, וסייעו לפירוז סוריה מנשק כימי.

לשאלה אם בעקבות נפילת משטר אסד נעשה קל יותר להפעיל סוכנים בשטח סוריה, משיב זהר: "להפך, אנחנו אוהבים כאוס. ככל שהשטח מאורגן יותר, ויש בו מודיעין מסכל - הרבה יותר קשה לנו לעבוד. בתקופת 'שכנות טובה' משטר אסד היה בהתפוררות, ועכשיו המציאות שונה ואל־ג'ולאני נמצא בתהליכי התארגנות.

"המבחן הראשון של ישראל היה כשנכנסה לעזור לדרוזים, ומזלנו שעשינו זאת. הדרוזים אומרים שהגענו באיחור, והם צודקים, כי היה שם טבח. האינטרסים כיום בסוריה מסובכים, זו מדינה מפוררת בהתהוות, והמשימה שלנו היא להבין מי נגד מי ולהביא מודיעין רלוונטי".

כחלק ממאבקי היוקרה בין ארגוני הביון הישראליים, היו מי שגרסו כי מוטב לסגור את 504 ולהטמיע את יכולותיה בשב"כ או במוסד. מפעם לפעם גם פרצו מחלוקות בין הארגונים על טריטוריות. למשל, כאשר קצין בצבא אויב גויס כסוכן של יחידה 504, אך הפגישות עמו התקיימו בבירות אירופיות, שם אמון המוסד על פעילות הביון מטעם ישראל.

בשנת 2020 נכרכה יחידה 504 בפרשה מביכה שזכתה לכינוי "מבצע טחינה": קצין מודיעין ראשי תא"ל יובל שמעוני ביקש כי ישיגו לו טחינה מסוימת המיוצרת ברשות הפלסטינית, ולשם כך הופעלו סוכנים פלסטינים בכירים של היחידה. בעקבות חשיפת הפרשה בתוכנית "עובדה" נפתחה חקירה וננקטו צעדים פיקודיים ומשמעתיים נגד המעורבים, ואחד מהם, קצין ביחידה בדרגת סא"ל, הודח מצה"ל. גם העיתונאי יוסי מלמן תיאר בעיות מקצועיות ומוסריות לשיטתו בדרכי ההפעלה, וכן מקרי רשלנות שהביאו לקריסת סוכנים. "מפקדי היחידה ויוצאיה טוענים לא פעם בתקשורת כי היא השתנתה וכי הופקו לקחים ושיטות העבודה שופרו. אם כך קרה, זה לא ניכר במבצע טחינה", כתב מלמן בפברואר 2020.

היומינט, הוסיף אז מלמן, "הוא תחום שהופך קשה יותר ויותר, לצד ההסתמכות הגוברת והולכת על אמצעים טכנולוגיים ולא על מקורות אנושיים". אבל אחרי שגם ההסתמכות על אמצעים טכנולוגיים הכזיבה ב־7 באוקטובר, במלחמה שהתפתחה מאז הפעילו חוקרי היחידה את ה"נקזים" בצירי האוכלוסייה בעזה, שלפו משם חשודים לחקירה, והביאו מידע רב־ערך ומציל חיים. אנשי היחידה גם השתתפו בשטח בכמה מבצעים לחילוץ חטופים חללים.

"הייחודיות של 504 נעוצה במגע עם השטח ועם הסוכנים", אומר זהר. "ייעוד השב"כ הוא סיכול טרור ופעילות חתרנית, מכך נגזר הדי־אן־איי של הארגון, ודרכי הפעולה שלו הן בהתאם. המשימה של 504 היא איסוף ידיעות על האויב, מה שמכונה 'מודיעין חיובי', להבדיל מ'מודיעין מסכל' שעובד על פי הצי"ח (ציון ידיעות חיוניות) שקובע הקברניט. בהקשר של עזה, משימת השב"כ הייתה לסכל ולמנוע פיגועים ברצועה ומהרצועה. איסוף ידיעות על תשתית כמו מנהרות, מפקדות וכדומה היו בצי"ח, אך באופן טבעי לא בראש הצי"ח של הארגון, והגיוני שהתארגנותו הייתה בהתאם. את איסוף המידע הזה 504 יודעת לעשות טוב מכולם, ואין לה תחליף במלחמות ובמבצעים. ברגע שחוצים את הגבול ויש מגע עם אוכלוסייה, צריך שיהיה ליד המפקד מישהו עם הידע שלנו. כשתופסים אדם - מחבל נוח'בה או בעל קיוסק - וצריך לחקור אותו כדי לדעת מה יש מעבר לפינה והיכן הפיר של המנהרה, זהו תפקידו של חוקר השבויים מ־504".

כיצד אתם מסבירים את ההצלחה של איראן בגיוס סוכנים ישראלים בתקופת המלחמה?

"הרשתות החברתיות מאפשרות לגייס אנשים בלי לצאת משטח המדינה. אתה יכול לשבת בטהרן ולהגיע למישהו שמתגורר בפתח־תקווה. סיבה נוספת היא חולשה בלכידות החברתית שלנו. גם בעבר תפסו בארץ מרגלים שעבדו עבור הסובייטים, אבל זה היה ממש בשוליים, והם ריגלו מטעמים אידאולוגיים. היום אנו מדברים על אנשים שמוכנים לבגוד במדינה שלהם תמורת כסף קל".

עברון: "האיראנים ממציאים אווטארים ודמויות של נשים מפתות, וחבר'ה ישראלים נופלים בפיתויים הללו. ואז אומרים להם: 'לך תצייר איזו סיסמה', 'תגיד לנו איפה גר פלוני', 'צלם לנו משהו ברחוב וקח אלף דולר בתמורה'. אותו אדם חושב לעצמו שזה חסר משמעות, כי גם גוגל מפרסמת צילומים מכל רחוב. כך בהדרגה מושכים אותו למשימות הרבה יותר ביטחוניות באופיין".

הבינה המלאכותית מסייעת כיום ליחידה?

זהר: "הבינה המלאכותית מאפשרת לך לאתר טוב יותר את מי אתה מחפש, ולהגיע טוב יותר אל המניעים שלו ואל היכולת לגייס אותו באמצעות כלים שקיימים כיום. זירת היומינט השתנתה מאוד. אבל בואו ניתן גם לדמיון לעבוד בעניין הזה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il