ציוצי ציפורים נשמעים ברחובות בית־שאן המנומנמת בשעת בוקר מוקדמת, כשהחום הכבד של עמק המעיינות עוד רחוק משיאו. בעוד כמה שעות כבר יהיה קשה לדמיין חיים מחוץ למזגן. אבל לפתע, שיירה של עשרה כלי רכב גדולים חוצה את העיר בשאגה. כל אחד מהם שוקל כעשרה טונות, גובהו ורוחבו יותר מ־2.5 מטרים ואורכו יותר משישה מטרים. הם נראים כמעט גדולים מדי לרחובות העיר, ומושכים אליהם מבטים מכל משכימי הקום. בתוך כלי הרכב נוסעות לוחמות הפלוגה החדשה של חטיבת הבקעה והעמקים, "יגואר", ששמה כשם הצה"לי של כלי הרכב החדשים והמרשימים, מדגם אושקוש JLTV (ראשי תיבות באנגלית של "רכב טקטי קל משולב"). הלוחמות מתרגלות תרחיש לחימה חריג: מה קורה אם יום אחד, בלי התרעה, מאות מחבלים חוצים את גבול ירדן, משתלטים על כבישי הבקעה, תוקפים יישובים ומנסים לעשות כאן את מה שחמאס עשה בדרום ב־7 באוקטובר.
כלי היגואר משרתים את הכוח כחלק מתפיסה חדשה בצה"ל, שנולדה מתוך הלקח המטלטל של טבח שמחת תורה. הם לא נועדו לשמש חיילים שעומדים בכוננות מול הגדר, אלא כוחות עתודה במעגל השני, שמוכנים להזנקה מהירה אל נקודות התורפה: גשרים ומעברים הכרחיים, כבישי מפתח, שטחים שולטים. הכוחות הללו אמורים לאפשר לצה"ל לבלום את הפלישה הראשונית ולתת לו את הזמן הדרוש להזרים כוחות נוספים.
בבקעת הירדן, בניגוד לגבול עזה, הגיאוגרפיה עשויה לפעול לטובת ההגנה הישראלית, ותוואי הירדן יכול להקשות על תנועת כוח עוין ואף לעכב אותו. אבל לא בכל מקום יש עומק גיאוגרפי מספק. ביישובים מסוימים, המרחק בין גדר הגבול לבתי האזרחים הישראלים נמדד במטרים. בדיוק לשם כך נבנה המכשול החדש תחילה באזורים אלה. מאותה הסיבה, הפלוגה החדשה, הראשונה מפלוגות היגואר המתוכננת, פועלת בצפון הבקעה משום שבדרום הבקעה קיים מרחב אבטחה רחב יותר. עד הקמת הפלוגה השנייה בגזרה, היא תיתן מענה גם לגזרה הדרומית, בהתאם לצורך ולהערכת המצב.
ביישובים מסוימים המרחק בין הגבול לבתי האזרחים נמדד במטרים. עמדת תצפית בבקעה, אל מול ממלכת ירדן | צילום: אריק מרמור
"מקבילים אותנו לפלוגת טנקים - יש לנו עמדות שלנו מול מעברים ונתיבי חדירה שניתחנו מראש, ואנחנו מתרגלות הגעה אליהן ופריסה מול איומים", אומרת מפקדת הפלוגה סרן מ' על התרגיל, אחד מרבים שערכה בשבעת החודשים מאז נכנסה לתפקיד. "לדעתי אנחנו צריכות להיערך לנורא מכול, כי זה מחדיר בחיילות את האמונה באיום ובצורך להיערך".
סרן מ', בת 23 מחדרה, התגייסה לגדוד אריות הירדן ועשתה בו את כל המסלול הצבאי, עד שהגיעה לתפקיד שמציב אותה כעת בחזית אחד הניסויים המסקרנים בצה"ל. "התלבטתי אם להשתחרר או להמשיך לתפקיד מ"פ, ואז הציעו לי את הפלוגה הזאת", היא מספרת. "לקחתי את זה בשתי ידיים".
זאת קפיצה למים שאת לא יודעת מה העומק שלהם.
"ברור, אבל זאת משימה שמחזקת מאוד את ההגנה פה, את החטיבה ואת הגדוד. זה גם לקחת משהו חדש וגם להיות הראשונה. האתגר מעניין, וכל יום פה הוא צבעוני. הייעוד שלנו הוא הזירה המזרחית - חשוב לציין שזה גבול שלום, אבל זה התרחיש שאנחנו נערכות אליו".
מה היתרונות של היגואר על פני כלי רכב אחרים, כמו האמר?
"על האמר אפשר לשים רק מא"ג ולא מק"כ. ליגואר יש גם יתרון בעבירות בשטח – ומצד שני, לעומת טנק, שדורש מוביל שייקח אותו ממרחב למרחב, היגואר פשוט נוסע בכביש 90. הוא מהיר ונוח לתפעול וקטלני".
פלוגת היגואר אינה הכוח הראשון שיוזנק לפיגועי טרור "שגרתיים" בבקעה. בפיגוע הדקירה שאירע לפני כשבועיים בכפר עוג'ה, למשל, בגזרת החטיבה, לוחמות יגואר לא הוקפצו למקום. מחלקה אחת נשלחה לעיבוי גזרות סמוכות, בעוד כוחות מיוחדים מגזרות אחרות הוזנקו לסייע במרדף אחר המחבל. הסיבה לכך היא שהתרחיש המרכזי שהפלוגה מיועדת לו הוא רחב: חדירה מאסיבית מהגבול המזרחי. פלישה של ארגונים פלסטיניים הפועלים בממלכה ההאשמית, מיליציות שיעיות שעלולות להגיע מעיראק ואפילו איומים רחוקים יותר כמו פלישה של החות'ים מתימן – כל אלה נלקחים בחשבון, על רקע ניסיון איראני לערער את היציבות בירדן.
לא מוקפצות לאירועי טרור "שגרתיים", אבל מעבות את הגזרות הסמוכות. זירת פיגוע הרצח של יהונתן דויטש סמוך לצומת מחולה בבקעה, אוגוסט 2024 | צילום: מיכאל גלעדי - פלאש 90
ירדן מוגדרת "מדינת שותף", והצבא מקפיד להדגיש את שיתוף הפעולה הביטחוני והמודיעיני בין המדינות. המונח "הגבול המזרחי" משמש את צה"ל במקום "גבול ירדן". אלא שבמקביל, הצבא חייב להיערך גם בהגנה למול הניסיון האיראני לערער את יציבות הממלכה. בצה"ל לא אומרים שהתרחיש הזה צפוי, ובוודאי לא מתייחסים לירדן כאל אויב. אבל אחרי הכישלון לחזות את המתקפה הרחבה מעזה, הצבא מעדיף כיום להחזיק ביכולת להתמודד עם תרחישים קשים גם אם הסבירות להם נמוכה.
העתודה הניידת
כמו הרבה דברים בצה"ל אחרי 7 באוקטובר, גם ניסוי היגואר התחיל בשאלה מה יכול לסייע לצבא להתמודד טוב יותר עם מתקפה רחבה ופתאומית. מעבר לבחינת הכשל המודיעיני וקונספציית הפעולה הכללית מול האויב, בעזה ובזירות אחרות, בצה"ל מנסים לבנות מחדש את היכולת להגיב לאירועים מתפרצים. אחת המסקנות המרכזיות הייתה הצורך בעתודה שאינה נמצאת על קו המגע, אך יכולה להגיע אליו מן הקו השני "בעוצמה, במהירות ובקטלניות", מסביר בכיר בצה"ל.
השימוש בכלי היגואר אינו לבד בתפיסה הזאת. אחד הפרויקטים המרכזיים שזרוע היבשה קידמה מאז 7 באוקטובר הוא הרחבת יחידות התגובה המהירה (ית"מים). בבקעת הירדן פעלה יחידה כזו עוד לפני המלחמה, אך בעקבות עבודת מטה של זרוע היבשה היא הורחבה: התקן גדל, מספר הלוחמים עלה, וכיום פועלות בה שלוש פלגות. במקביל הוקמו מתחמים ייעודיים והציוד שודרג.
מערך העתודה של חטיבת הבקעה והעמקים בנוי כיום מכמה שכבות. לחטיבה שני גדודים סדירים - אריות הירדן ולביאי הבקעה - לצד שני גדודי הגמ"ר. במקרה של אירוע מתפרץ מופעלים גם מרכיבי הפיקוד והשליטה, האש והקשר עם חיל האוויר, ולצידם כוחות העתודה. פלוגת היגואר החדשה היא אחת מהשכבות האלה. לצידה פועלת בגזרה גם פלוגת מתיל"ן (מארבים, תצפיות, יירוט, לוחמה ניידת) של מג"ב איו"ש, המשמשת אף היא ככוח עתודה.
כלי קטלני. רכב ה־LTV | צילום: אריק סולטן
היתרון הספציפי של היגואר, כאמור, היא שהוא "נוסע על גלגלים, בשטח וגם על הכביש, ממוגן, ויכול להגיע במהירות לכל מקום", אומר הבכיר. בתרגיל בשבוע שעבר נבחנה בדיוק היכולת הזו. בשש בבוקר הוזנקו כל 16 כלי הרכב של הפלוגה לנקודות המפתח שהכוחות מיועדים לתפוס ביום פקודה. מפקד החטיבה בדק כמה מהר מגיעים הכוחות למעברים הכרחיים, לגשרים מעל הירדן, לשטחים שולטים ולנקודות מפתח נוספות - כל המקומות שבהם כוח מהיר ואגרסיבי יכול לעכב או לבלום חדירה רחבה.
תפקוד היגואר בתרגיל, לפי החטיבה, חיזק את הביטחון ביכולת של הפלוגה לעמוד במשימה. מבחינת צה"ל, זה המבחן: בשעת מתקפה גדולה, האם כוח שנמצא כמה קילומטרים מאחור יוכל להגיע לנקודה הנכונה לפני שהפלישה תהפוך לאסון.
פיקוד המרכז ואוגדה 96 משקיעים גם בתשתית שתאפשר לפלוגה להישאר זמינה ולהגיע לשטח במהירות. מחנה גדעון בצפון בית־שאן, שננטש לפני שנים, יהפוך לבסיס הקבע של הפלוגה - קרוב מספיק לגזרה כדי להגיע אליה במהירות, אבל לא על קו המגע עצמו, כדי שלא ייפגע או ישותק כבר בתחילת המתקפה. זהו לקח נוסף מ־7 באוקטובר. לאורך הגבול שוקמו או הוקמו תשתיות צבאיות – עמדות תצפית וירי - שנזנחו לאחר חתימת הסכמי השלום. כעת נבחנת דרך ההפעלה של התשתיות הללו לצד השימוש ביגואר, שאינו טנק עם תותח אבל הוא נושא על גגו מקלע כבד שמופעל מרחוק.
המהלך כולו עדיין נמצא בתהליך בנייה. בשבועות הקרובים צפויה להיקלט המחלקה הרביעית והאחרונה בפלוגה, שתשלים את סדר הכוחות: ארבע מחלקות, 16 כלי רכב מבצעיים ושני כלי פיקוד. בהמשך, בזרוע היבשה מתוכננות לקום בסך הכול כמה פלוגות כאלה, שיוצבו בגזרות הדורשות עתודה ניידת מהירה. הפלוגה הבאה שאושרה מיועדת לאוגדה 80 בגבול מצרים, ואחריה מתוכננת כאמור לקום פלוגה נוספת בחטיבת הבקעה והעמקים, פלוגת יגואר דרומית, כדי לפצל את הגזרה לשניים.
בפלוגת היגואר משרתות לוחמות חי"ר לכל דבר. הן נדרשות להילחם גם מחוץ ליגואר: לנטוש את הכלי במידת הצורך, ולהשתמש באמצעי נ"ט ורחפנים. בחטיבת הבקעה וזרוע היבשה יסיימו בקרוב לנסח את תורת הלחימה המדויקת של הפלוגה, שממנה ייגזרו מבנה הפלוגה ומספר הקלעיות, המטולים והפק"לים הנוספים בה.
ובינתיים, בצה"ל בוחנים מה עוד אפשר לעשות עם כלי הרכב הקשוח תוצרת אושקוש. בזרוע היבשה ובחטיבה הטכנולוגית ליבשה (חט"ל) מתקיימת עבודת מטה שמטרתה להרחיב את סל היכולות של הכלי ולהפוך אותו לקטלני יותר. כבר כיום נערכים ניסויים בשילוב רחפנים ואמצעי חימוש נוספים שיופעלו מתוך תא הלוחמות.
במקביל, עמדת הירי, המכונה "קטלנית", מוחלפת באמצעי ירי מתקדם יותר, המכונה "פיטבול". כלומר, עוד לפני שהפלוגה הראשונה השלימה את תהליך ההתבססות שלה, בצה"ל כבר מתכננים את הגרסה הבאה שלה - עם יותר כלים, יותר גזרות ויותר יכולות אש.
שאגת היגואריות
מחנה גדעון הוקם לפני יותר ממאה שנה, ב־1922, בידי הבריטים. הכוחות בו נועדו לסייע למנוע הסתננויות מסוריה ומעבר הירדן אל שטח ארץ ישראל. במלחמת העצמאות, לאחר עזיבת הבריטים, השתלטו עליו לוחמי גדוד 13 של גולני ונתנו לו את שמו, על שם השופט המקראי גדעון, וכך נקרא גם הגדוד עצמו. בהמשך השתייך המחנה לחטיבת העמקים, שנסגרה בשנת 2002, ומאז עמד נטוש. כעת, במקום חיילים בריטים או לוחמי גולני, המחנה מאכלס פלוגה שלמה של לוחמות. לצד המבנים היבילים החדשים שהוקמו בשבילן עדיין עומדים המבנים הישנים וצמחיית הבר מכסה חלקים ניכרים מהאדמה. היגוארים החונים בין המבנים נראים כאילו אינם שייכים למקום: כלי הרכב העצומים, בעלי המנוע בהספק של כ־400 כוחות סוס, נראים כאילו נחתו כאן מעולם אחר.
במרכז הפלוגה אנחנו פוגשים את מפקדת המחלקה הוותיקה סגן מ', ושתיים מהלוחמות הראשונות שהוכשרו בה - סמל נ' וסמל י'. מ', מכפר־חנניה שבצפון, התגייסה לגדוד אריות הירדן שבועות ספורים לפני שפרצה מלחמת חרבות ברזל. היא מגיעה ממשפחה שמעודדת שירות קרבי, ואחיה ואחותה שירתו לפניה כלוחמים: "תמיד ידעתי שאלך לקרבי. רציתי להגיע לעוקץ, אבל לא עברתי את הגיבוש והגעתי לפה", היא מספרת. אביה של י', מקיבוץ עין־צורים, שירת 25 שנה בקבע ועדיין משרת במילואים. היא למדה באולפנת מרכז־שפירא ובטרם הגיוס עשתה שנת שירות בכפר־חסידים. נ', מכפר־סבא, הפכה עם הזמן לאחת הנהגות המרכזיות בפלוגה והיא מומחית של ממש ביגואר.
שתיהן, י' ונ', השתתפו בפיילוט לוחמות הניוד בחטיבת הצנחנים, שהופסק בשנה שעברה לאחר כמה חודשי הכשרה, מחשש לפציעות. בחטיבת הבקעה מיהרו לאסוף כמה שיותר מהחיילות הללו, שעברו הכשרה קרבית, היו בעלות מוטיבציה גבוהה ללוחמה וחיפשו מסגרת חדשה, וכך בסופו של דבר החטיבה קיבלה מחלקה כמעט מוכנה, המורכבת מלוחמות שכבר עברו כברת דרך, הכירו את הפיילוטים בצה"ל ובעיקר רצו להמשיך להיות לוחמות.
"אבא שלי היה בעד שאתגייס לפיילוט", מספרת י'. "הוא אמר שתמיד טוב ללכת לדברים חדשים בצה"ל. התגייסתי כדי להיות לוחמת, לא עברתי חצי שנה של הכשרה כדי לא להיות לוחמת, ובסוף זה יצא טוב כי כמעט כל הצוות שלנו נשאר יחד".
כשסיפרו לכן על פלוגת יגואר, מה נאמר לכן?
נ': "לא ידענו הרבה. סיפרו לנו שפותחים פיילוט חדש בבקעת הירדן, תחת החטיבה, ושנגיע לגדוד אריות הירדן, עם הסמכות על כלי רכב גדולים מאוד ופעילות מבצעית. זהו. לא ידענו למה אנחנו נכנסות".
י': "אמרו לנו שנהיה כוח העתודה, שנהיה מיוחדות, סיירת. כשהגענו, דברים השתנו לאט. דברים תמיד משתנים. אמרו לנו משהו אחד וזה היה משהו אחר לגמרי, כמו שבצנחנים אמרו לנו משהו מסוים וזה היה אחרת".
נ': "הייעוד של הרכב כאן דינמי. מההתחלה ועד עכשיו, התפקיד, המהות והפעילות קצת משתנים".
היגואר הוא אכן פרויקט בהתהוות, שהלוחמות לומדות וממציאות אותו תוך כדי תנועה. במשך כשמונה חודשים הן עברו רצף של הכשרות בכל מקצועות הכלי: נהיגה, הפעלת המערכות, תפעול עמדת הירי "קטלנית" ופיקוד על כלי הרכב. לפי התכנון המקורי, על כל כלי אמורה לפקד מי שעברה קורס פיקוד והוכשרה כרובאית 08 לפחות. בשלב הנוכחי קיים מחסור במפקדות, ולכן חלק מהלוחמות הוכשרו לפקד על הכלי גם בלי שעברו קורס פיקודי מלא. כל לוחמות המחלקה הראשונה, הוותיקה ביותר, הוכשרו בכלל המקצועות, כך שכל אחת מהלוחמות תוכל, במידת הצורך, להחליף את חברתה.
התו"ל עדיין בפיתוח. לוחמות היגואר | צילום: אריק סולטן
כרגע, שלוש המחלקות מתפקדות בסבבים בתפקידים שונים: אחת ממונה על משימות המחנה - שמירה, מטבח וכיתת כוננות; מחלקה שנייה תמיד בכוננות ככוח עתודה מהיר; ושלישית נמצאת בפעילות מבצעית עם שאר הכוחות בגזרה. המחלקה הרביעית, הצעירה ביותר, נמצאת עדיין בהשלמת הכשרה, ובשבועות הקרובים צפויה להגיע למחנה גדעון ולהצטרף לפעילות. כאמור, הפעילות השוטפת לא כוללת סיורים יומיומיים אלא מוכנות ושימור כשירות, לקראת אירוע של חדירת מחבלים רבים. "בשביל אדם אחד גם נקפוץ", מסבירה נ', "אבל זה לא הייעוד שלנו".
הגדוד והחטיבה יודעים להשתמש בכן?
סגן מ': "זה בתהליכי למידה. צה"ל קצת איטי לפעמים, אבל עוסקים בזה ומחפשים דרכים להפעיל אותנו יותר. מקשיבים לנו ולהצעות שלנו כמי שמשתמשות ביגואר בכל יום. אנחנו יודעות הכי טוב להגיד מה צריך לשפר".
כותבות את התורה
ה־JLTV הוא רכב גלגלי, שנועד לנוע במהירות, אבל משקלו, המיגון שלו והחימוש שהוא נושא מעניקים לו מאפיינים של רכב כבד בהרבה. כבר עם הקמת המחלקה הראשונה הגיעו קצינים מחיל השריון כדי לסייע בעיצוב תפיסת ההפעלה. חלק מהעקרונות דומים לאלה המוכרים מהפעלת טנקים: מדידת זמנים בעמדות, הפעלת אש, חלוקת תפקידים בין אנשי הצוות ואפילו שגרת הטיפול בכלי. בשלב הזה השימוש המבצעי ממוקד יחסית: התייצבות בעמדות מרוחקות, עריכת תצפית ואיסוף, הכוונת כוחות והפעלת רתק. היכולת של היגואר לחתור למגע במהירות ולהפעיל כוח אש עדיין אינה ממומשת במלואה. "התו"ל עדיין בפיתוח", אומרת סגן מ'. "הלוחמות, הנהגות והמפעילות, מעלות פערים ומציעות שיפורים".
היגואר עולה 1.2 מיליון שקל. אין תסכול כשלא מנצלים אותו?
נ': "לא מזלזלים בכלי הזה. כולם רוצים להפיק ממנו את המיטב, ויש לו הרבה מה לתת. זה עדיין בלמידה".
מ' מדגימה שימוש אפשרי: "היגואר מרתיע מאוד גם בלי שמשתמשים במקלע הכבד. לפעמים מספיק פשוט לעבור בגזרה כדי להראות את העוצמה שלו".
נ': "אנחנו עושות מה שצריך, ולפי התו"ל כרגע אנחנו באות לסייע לכוחות אחרים. אנחנו תמיד יכולות להציע שיפורים, איך יכולים לנצל אותנו יותר טוב, אבל בסוף אנחנו עושות מה שאומרים לנו לעשות".
וכשאתן רוצות לא להיות בתצפית אלא לחתור למגע, מאפשרים לכן?
י': "היה תרגיל שבו נכנסנו ראשונות, לפני החי"ר, ואחר כך נסענו איתם 'כתף לזחל', כמו טנקים". בתרגילים קודמים, היא מספרת, "היו מביאים אותנו ולא יודעים כל כך מה לעשות, אז נתנו לנו יותר לבחור בעצמנו מה אנחנו עושות. זה קשה, אבל את מרגישה משמעותית יותר כשאת בוחרת לעצמך איפה את משתלבת ורלוונטית. יש לכלי הזה פוטנציאל מטורף, אז למה לא להשתמש בו? השימוש שלנו בו ישפיע על ההתבססות שלו בכל המערכים שהוא יהיה בהם בעתיד".
נ': "אנחנו החלוצות וקובעות את הסטנדרט. זה גם בערכים, ברמת התפקוד היומיומי, איך אני מתנהלת עם הכלי ומטפלת בו ודואגת לו. בכל יום יש לנו טיפול לפני תנועה וטיפול אחרי תנועה - קצר מטיפול בטנק, אבל יש הרבה מערכות וצריך לוודא שהכול תקין".
בבית מעריכים את מה שאתן עושות?
נ': "גאים בדרך שעברנו ושעשינו עד עכשיו. להיות בפיילוט בצה"ל זה משהו מיוחד: עשיתי משהו משמעותי בשירות שלי והשפעתי על הצבא".
י': "הפיילוט בצנחנים לא הצליח, אבל לומדים גם ממנו מה לשפר למחזור הבא שייפתח. יש לקחים כמו להאריך את ההכשרה, לבנות סרגל מאמצים מותאם יותר ולהעביר את הבנות גיבוש מקדים".
בפלוגה יש גבר אחד בלבד - הסמ"פ. למה המסגרת מגדרית כל כך?
סגן מ': "בצוות של בנות בלבד, האורגניוּת הרבה יותר טובה. אני מאמינה בצוותי לוחמות. התקשורת טובה, הרצון לעשות יותר טוב". אבל לדבריה, הקמת המסגרת לנשים בלבד לא נבעה מהחלטה אידיאולוגית, אלא מהצרכים המבצעיים של הפלוגה: "לא באמת התעמקתי בזה. אמרתי: טוב, הייתי עם בנים ועכשיו אני עוברת להיות רק עם בנות. אבל לדעתי יש ערך מוסף בשינוי המגדרי הזה. מבחינה מבצעית, אנחנו יכולות לצאת לפעילות של 72 שעות עם הכלי הזה או לעשות מארב בשטח, אז זה חייב להיות מגדרי".
התאמנתן ללוחמה בשטח בנוי?
נ': "חשוב שזה ישב לנו בראש, אז עשינו כמה תרגילים בתוך היישובים באזור בתהליך של בניית התו"ל. אבל זה לא בהכרח יפגוש אותנו".
השאלה אם פלוגת העתודה הטקטית הזאת תצליח להגיע לנקודה הנכונה בזמן הנכון, ולעשות – בהנחיית מפקדי הגזרה – את הדבר הנכון, עדיין אינה פתורה לחלוטין. תורת הלחימה שאמורה לאפשר זאת נכתבת בין השאר בהובלתה של מפקדת הפלוגה סרן מ', אולם כרגע, בשגרה המבצעית, רוב האירועים בגזרה הם פליליים - בעיקר ניסיונות חדירה של שוהים בלתי חוקיים, ולא אירועי טרור. כיצד שומרים על תחושת איום ועל מוכנות לאירוע קיצון כשהמציאות היומיומית שונה לגמרי? ואיך הפלוגה צוברת ניסיון מבצעי כשכמעט כל האירועים בגזרה הם פליליים? "אני והלוחמות צריכות להסתכל על הגזרה בראייה שיכול לבוא מהצד השני כל דבר", מסבירה סרן מ'. "יש קו מאוד דק בין שב"ח לפח"ע".
נשמע שאתן צוברות ניסיון רב ביכולות האיסוף, אבל הקטלניות שלכן פחות באה לידי ביטוי.
"בכל שבוע יש לי מחלקה שמתאמנת עם מקלע כבד ויורה בשטחי אש".
ומה עם צבירת ניסיון מבצעי, לא רק באימונים?
"בסוף אני לא יכולה לירות מהעמדות שלי, כי זה גבול שלום. הלוחמות לומדות את השטח במשימות איסוף, מתאמנות ומתרגלות את תרחיש הייחוס. כשאני לוקחת אותן לאימון, אני לא מלמדת אותן 'קדימה, הסתער', אלא טכניקה של שריונר: איך אני עולה לעמדה, מה הפקודה שהמפקדת נותנת, מה הפקודה שהנהגת מקבלת, איך מפקחים על החשיפה לאויב. את כל הדברים האלה אנחנו מתרגלות יום־יום. זה משהו שהחיילות והמפקדות פה מקצועניות בו, מאה ממאה.
"בכל יום אני מחברת בין המחלקות למ"פים האחרים בגזרה, מנתחת את העמדות, עושה סיור שטח ובודקת אם המשימה רלוונטית. אנחנו כבר לא בחיתולים של כתיבת התו"ל. אנחנו מתרגלות את היום שבו נצטרך להשאיר שני חיילים בש"ג ולצאת עם כל הכלים החוצה. הלוחמות מאוד מאמינות בפלוגה הזאת. היא קיימת ופועלת, ומבחינתי היא כבר מעבר לפיילוט. אין שאלה אם זה יעבוד או לא יעבוד. אם אנחנו עושות משהו, מאמינות בו ועומדות מאחוריו - זאת התשובה להכול".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il