במהלך הערכת מצב שקיים בשבוע שעבר הרמטכ"ל אייל זמיר, הוא הוסיף לרשימת הזירות הרבות שישראל מתמודדת עימן גם את הזירה התקציבית. "בימים אלה אנחנו מצויים גם במערכה על התקציב", אמר רא"ל זמיר. לטענתו, בזמן שצה"ל ומשרתיו מתוחים בכל הגזרות, הוא נאלץ להתמודד גם עם "קופה ריקה", מצב שלדבריו פוגע במוכנות הצבא.
כדאי להתעכב על הביטוי הזה, "קופה ריקה". אם יש מקום שישראל הזרימה אליו בשנים האחרונות כסף כמעט בלי מגבלות, זהו תקציב הביטחון. ערב המלחמה, בשנת 2023, עמד תקציב הביטחון על 84 מיליארד שקלים, כולל הסיוע האמריקני. בתחילת 2026, תקציב הביטחון שאושר בממשלה כבר תפח ל־112 מיליארד שקלים. לאחר מבצע שאגת הארי צה"ל דרש עוד 40 מיליארד שקלים בגלל עלויות המלחמה, וקיבל מתוכם 31 מיליארד נוספים. בהמשך, לאחר שצה"ל טען כי קווי ייצור נסגרים ושהצטברו חובות לתעשיות הביטחוניות, הוא קיבל התחייבות להקצאה של 40 מיליארד נוספים.
| צילום: סטודיו מקור ראשון
הסכום המצטבר הזה, שמגיע ל־183 מיליארד שקלים, הוא בלתי נתפס. תקציב המדינה כולו עומד על כ־700 מיליארד שקלים, כך שמדובר על כרבע מהתקציב כולו. ואם נראה לכם שזה לא נוגע לכם תחשבו שנית, כי אתם משלמים את החשבון.
הכי מעניין
תקציב הביטחון הוא המשקולת הכבדה ביותר על תקציב המדינה, משום שכל תוספת של מיליארדים שהוא מקבל, מצמצמת בפועל את מרחב התמרון של הממשלה בכל תחום אחר. אלה מיליארדי שקלים שלא ילכו לבריאות, לחינוך, לתחבורה, לרווחה או להפחתת מיסים. ואם התוספות הללו ממומנות באמצעות חוב, הציבור ישלם עליהן ריבית עוד שנים קדימה. ככל שתקציב הביטחון גדל והופך מהוצאה חריגה בזמן חירום מלחמתי להוצאה קבועה, הוא מתחיל לקבוע את סדר העדיפויות של המדינה כולה. כאשר משרד הביטחון דורש 188 מיליארד שקלים ומתפשר בסוף על 183 מיליארד, הפער הזה של חמישה מיליארד שקלים הוא עולם ומלואו בכל זירה כלכלית אחרת.
רק כדי לסבר את האוזן: בחמישה מיליארד שקלים אפשר לבנות 5,000 כיתות לימוד, או להגדיל פי 2.5 את תקציב סבסוד מעונות היום. בחמישה מיליארד שקלים מדינת ישראל יכולה לממן פיתוח של 50 אלף יחידות דיור, להכפיל את תקציב המחקר והחדשנות, או לחסוך לכל משק בית 1,700 שקלים במיסים. תקציב הכספים הקואליציוניים כולו, שעורר כל כך הרבה שיח ציבורי ותקשורתי, עומד על חמישה מיליארד שקלים. כמה דיונים כאלה נערכו סביב תקציב הביטחון?
במערכת הביטחון טוענים כמובן שכל שקל בסכומי העתק הללו הכרחי וקריטי לביטחון המדינה. מערכת הביטחון צודקת גם בכך שהדרג המדיני דורש ממנה לעמוד במשימות גדולות הרבה יותר מאלה שהוטלו עליה לפני שלוש שנים. לצד ההיערכות האפשרית לעימות נוסף עם איראן, צה"ל מחזיק כוחות ורצועות ביטחון בעזה, בלבנון ובסוריה, והוא נדרש לחדש מלאים שנשחקו, ולהחזיק עשרות אלפי מילואימניקים. לפני המלחמה היו בישראל בכל רגע נתון כ־7,000 מילואימניקים, עכשיו מספרם הוא 60 אלף. כל ניסיון לצמצם את המספר הזה נכתב על הקרח ואיננו מתממש. זה לבדו סעיף הוצאה של עשרות מיליארדי שקלים בשנה. הממשלה מבקשת גם ממערכת הביטחון להגיע ליותר "עצמאות חימושית", כלומר נשק בייצור מקומי, כדי שלא נהיה רגישים ללחצים בינלאומיים. אכן, קשה לבטל את הטענה הזו: הממשלה אינה יכולה לדרוש מצה"ל יותר משימות, יותר גבולות, יותר מלאים ויותר עצמאות חימושית, ואז להאשים את הצבא שהחשבון גדל.
ועם זאת, יש גם ממד חמקמק בכל הדיון הזה. מעטים האנשים שבאמת מכירים את קרביו הגלויים והסמויים של תקציב הביטחון כדי לקבוע אם סעיף מסוים מוצדק, מנופח או דווקא נמוך מדי. חלק גדול מהמידע חסוי וחלק מהצרכים מקצועיים מאוד, באופן שמקשה על מי שמתבונן על המערכת מבחוץ לבקר אותה באופן מנומק. לכך מצטרפת העובדה שבישראל כמעט אף אחד לא רוצה להיות זה שיגיד לצה"ל "לא". כשמדובר על נושאים כמו חינוך, בריאות או תחבורה, קל יותר להתווכח ולדרוש התייעלות, בלי לחשוש שמחר תקום ועדת חקירה ותשאל מדוע חסכתם. במיוחד אחרי 7 באוקטובר, כל ניסיון להציב גבול תקציבי בתחום הביטחון נשמע כמו לקיחת סיכון בחיי אדם. זה נכון לצה"ל, אבל גם לפוליטיקאים שמפקחים עליו.
בין ההווה לעתיד
מאחורי ההתבטאות של אייל זמיר יש גם לא מעט פוליטיקה. האמירה הזו לא צמחה בחלל ריק. יום לפני שהרמטכ"ל התריע מפני "קופה ריקה", הממשלה הייתה אמורה לדון בתוספת של כ־40 מיליארד שקל לתקציב הביטחון, שתביא אותו כאמור לכ־183 מיליארד שקל, ובד בבד לאפשר התחייבויות רכש רחבות במסגרת תוכנית התעצמות רב־שנתית בהיקף של כ־350 מיליארד שקלים. המשמעות של התוספת הזאת, שצה"ל דרש ושאחרי חודשים של דיונים נתניהו הסכים לתת, היא פתיחה מחודשת של תקציב המדינה.
כדי להגדיל באופן משמעותי את ההוצאה נדרשים שינויי תקציב, הליכי חקיקה בכנסת ועדכון ההתחייבויות העתידיות של הממשלה. הכנסת כבר נמצאת בפגרת בחירות, והמערכת הפוליטית ממילא מתקשה לתפקד. יש הבדל בין תוספת תקציבית בלב מלחמה, להתחייבויות עתידיות שאמורות להתפרס עשור קדימה. מהלך כזה יכול לשדר לשווקים שישראל ויתרה על תקרת ההוצאה ברגע שמערכת הביטחון מתייצבת ומציגה צורך חדש.
יש גם קושי בכך שממשלה בסוף ימיה מייצרת מעמסה תקציבית כה כבדה לממשלות שאחריה. תוכנית ההתעצמות מיועדת לשנים קדימה, וככל שאין לה מקור תקציבי קבוע, הממשלה הבאה תצטרך למצוא אותו: יותר מיסים, יותר חוב או פחות הוצאה אזרחית. ייתכן אפוא שההחלטה על קווי הייצור שצריכים להתחיל לפעול בחודש הבא צריכה להתקבל עכשיו, אבל ההחלטה כמה מאות מיליארדים יוקצו לצה"ל ב־13 השנים הבאות היא מסוג ההחלטות שאולי הממשלה הבאה צריכה לקבל. כך או כך החלטת ממשלה לא התקבלה, והכספים עדיין תקועים.
כל מערכת ציבורית בכל מקום רוצה יותר משאבים, וסביר להניח שהיא גם תעשה איתם כמה דברים טובים. עצם העובדה שצה"ל דורש משאבים נוספים איננה חריגה; מה שמעניק לו כוח רב יותר מגופים אחרים הוא טענת "ביטחון המדינה", שקשה לעמוד בפניה. כאמור, איש אינו רוצה להיות הפקיד, השר או ראש הממשלה שיגלה במלחמה הבאה כי הוא החליט לחסוך דווקא באמצעים שהתגלו כחיוניים. אבל מדינה אינה יכולה לנהל את עצמה על בסיס תפיסה שגורסת כי בתחום הביטחון אין לקחת שום סיכון. אין עולם בלי סיכונים, ואין עולם בלי מגבלות תקציב.
גם בתוך מערכת הביטחון מתבצעות העדפות. האם יש צורך בטייסת נוספת של מסוקי אפאצ'י, או שאפשר לבצע חלק מהמשימות באמצעים זולים יותר? כמה מילואים נדרש להחזיק לאורך זמן? אילו יכולות שנבנו בזמן מלחמה צריכות להפוך לקבועות? האם כל פלטפורמה, כל יחידה וכל תוכנית־רכש שהצבא מגדיר כצורך, היא בהכרח הדרך היעילה ביותר לקנות ביטחון?
לשם כך בדיוק הוקמה אחרי 7 באוקטובר ועדת נגל. היא נדרשה לבחון לא רק איזה צבא ישראל צריכה, אלא גם מה המדינה יכולה להרשות לעצמה מבחינה כלכלית. הוועדה המליצה על תוספת של 133 מיליארד שקל לבניין הכוח לאורך עשור, ועל תוספת של 15 מיליארד שקל בשנה בשנים 2026־2030. אלה סכומים משמעותיים, אך נמוכים בהרבה מהדרישות שמציגה מערכת הביטחון. כמובן, מאז היו שתי מלחמות מול איראן, והמשך לחימה במספר זירות. תקציב 2026 הוא אכן הוצאה חד־פעמית גדולה במיוחד, אבל הבה נכיר באמת: אנחנו חיים במזרח התיכון. סבב נוסף עם איראן, העמקת התמרון בלבנון או בסוריה, או תגבור כוחות ביהודה ושומרון - הם רק עניין של זמן.
מערכת הביטחון כבר הסכימה שיש בה מקום להתייעלות בהיקף של עשרות מיליארדי שקלים. כל מי שיש לו היכרות מסוימת עם ההתנהלות הצבאית יודע שיש שם שומנים ובזבוזים ושבהחלט אפשר לצמצם עלויות. צה"ל נוטה להגדיר את הצרכים שלו ולצפות שהמדינה תממן אותם, אבל לא כך עובד תקציב: גם מערכת הביטחון צריכה להתכנס למסגרת. זו הסיבה שהמשפט "הקופה ריקה" מטעה. הקופה של צה"ל אולי ריקה ביחס לכל המשימות ולכל תוכניות הרכש שהוא רוצה לממן. אבל למדינת ישראל אין קופה אחת לצבא וקופה אחרת לבתי החולים, לבתי הספר ולכבישים. הקופה לא ריקה, היא פשוט לא אינסופית.
עוד כתבות בנושא
