מדריך ארץ ישראל של זאב וילנאי מ־1941 טוען שעונת הטיולים הטובה ביותר בחרמון היא סוף ימות הקיץ. הוא גם ממליץ להיעזר בפרדות. את ההמלצה הראשונה מימשתי השבוע, לשנייה נמצאה חלופה בדמות רכב 4X4 של צה"ל. "פה ושם פסי שלג חבויים בקיפולי הפסגה", מבטיח וילנאי.
אכן. שארית שלג מחורף תשפ"ו משתרעת שם דומם עד עכשיו, שלג דאשתקד כמעט; כשלושה מטרים רבועים וצחורים על מדרון צחיח מתחת למוצב צה"ל בפסגת ההר. היא קוריוז מטאורולוגי אך סמל למתיחת גבולות ישראל במלחמה האחרונה: בין מטולה לאילת לא שורד שלג עד חודש אלול, אפילו לא באתר החרמון, רק בפסגה שנפלה לידינו במלחמה האחרונה. אולי אולי היא תחזיק מעמד עד החורף הקרוב.
רק בכתר החרמון. שלג בסוף אוגוסט | צילום: חגי סגל
גם באובך שאפף את האזור בתחילת השבוע, היה משהו סמלי: אחרי תקופה ארוכה של רגיעה יחסית בגזרת ישראל־סוריה, מדינית וביטחונית, העתיד נראה עכשיו שברירי יותר. חיל האוויר נאלץ לתקוף שם בשבוע שעבר, טורקיה בוחשת בגזרה, ממשל טראמפ הסיר את סוריה מרשימת המדינות התומכות בטרור, והשגריר האמריקני באנקרה הכריז שהגולן כולו הוא שטח כבוש, כאילו נשיאו לא הכיר בריבונות ישראל על הגולן כבר בעשור הקודם.
הכי מעניין
פתאום גם הונחה על סדר היום תזכורת שהשלטון בדמשק והקהילה הבינלאומית אינם מתלהבים מהנוכחות הצה"לית מעבר לקווי הפסקת האש 1974, "אזור החיץ". זהו אולי הרקע הפסיכולוגי לכך שחופי הכינרת וכבישי הגולן היו עמוסים השבוע פחות מכפי שאפשר היה לצפות בשלהי אוגוסט. רק התעריפים בבתי המלון באזור העידו על נורמליזציה: כמעט אלפיים שקלים לזוג ללילה בכפר־בלום למשל, כולל ארוחת בוקר. גם במג'דל־שמס לא זול. כרטיס הלוך ושוב ברכבל של החרמון, שעולה ויורד גם בקיץ, עולה 55 שקלים.
עוד כתבות בנושא
לוחמי היחידה שאירחה אותי בחינם בהר עשו כאן את הקיץ, גדוד המילואים 8551 מחטיבת ההרים של אוגדת הבשן. הם יוצאי גדוד נצח יהודה של הנח"ל החרדי. לא, לא דיברתי איתם על פוליטיקה או על בחירות, אבל נוכחותם שם דיברה בעד עצמה. מרחב החרמון, שבמיתולוגיה הצבאית שלו מככבים גולני, הצנחנים ויחידת האלפיניסטים, הוחזק בשבועות האחרונים על ידי לוחמים חובשי כיפה שחורה מתחת לקסדה. החרמון בידם.
בזכותם הבנתי שרחל המשוררת נפלה קורבן לטעות אופטית כשכתבה "בבדידות קורנת נם חרמון הסבא". דברים שרואים מחוף דגניה רואים לגמרי אחרת מפה. החרמון אינו סבא חביב עם זקן לבן, הוא רכס הררי ענק. רק עשירית ממנו הוחזקה בידי ישראל בין 1967 למבצע חץ הבשן בסוף 2024, מהלך מלחמתי מופלא שטרם זכה לכבוד הראוי לו בסיפור המלחמה הזאת. צבא סוריה הושמד בתוך כיומיים, ללא נפגעים בצידנו. צה"ל השתלט על רצועת ביטחון שהרחיקה את הגבול מיישובינו בגולן. הוא כבש בקלות גם את "החרמון הסורי", שעל פי המלצת ד"ר אבשלום קור ובהשראת זאב ז'בוטינסקי נקרא עכשיו רשמית כתר החרמון. דובר צה"ל מקפיד להשתמש בו, ובלי ספק מסגיר בכך את משאלות מערכת הביטחון והקונצנזוס הישראלי: להישאר שם תמיד.
בגזרת עזה מספיקה שעה קלה כדי לנסוע מהגדר אל מוצבינו שבעומק הרצועה. בחרמון נוסעים ונוסעים ונוסעים עד שמגיעים. חמישה־עשר קילומטרים של דרך חתחתים, והפרשי גובה בסך 1,200 מטרים, מפרידים בין הרכבל התחתון למוצב צה"ל בפסגה. סוף העולם. בדרך חוצים פעמיים את קו הגבול הבינלאומי, פעם ללבנון ופעם לסוריה, אבל חלילה לי מלהתלונן. דחפורי צה"ל והאו"ם עשו פה כמיטב יכולתם. כן, גם דחפורי האו"ם. חייליו נמצאים בחרמון מאז הסכמי ההפרדה בין ישראל לסוריה ב־1974. ממשלת גולדה העדיפה אז להעביר לידיו את הפסגה שצה"ל תפס אז למשך חורף שלם, ולא לידי הסורים, "כדי שלא ייווצר תקדים של החלפת שטחים בשבויים גם בחזיתות אחרות", כדברי מסמך כמוס בארכיון המדינה. רק כשהפסגה הועברה לאו"ם הוחזרו אחרוני שבויינו בדמשק, רובם לוחמי מוצב החרמון הישן ומיעוטם טייסים.
אגב, זהו מוצב האו"ם הגבוה ביותר עלי אדמות. החיילים שמאיישים אותו מגיעים מנפאל, ארץ הרי ההימלאיה. על המוצב הכחול שלהם מתנוסס שלט אבן שמציין בגאווה את הגובה: 2,814 מטר מעל פני הים. הוא והמוצב הישראלי הוותיק בהר, מצפה שלגים (2,224 מטר), מזכירים תמונות הדמיה של נאס"א על מושבות חלל עתידיות במאדים: כדורי ענק מתכתיים וחיישנים מסתוריים בלב סביבה סלעית נטולת צמחייה. מגובה אלפיים מטר ומעלה אין עצים. הרוח והקור בחורף מתנכלים להם קשות. יש רק שיחים קיפודיים נמוכים שפורחים באמצע הקיץ.
לעומת מוצבי צה"ל והאו"ם, שרידי המוצב הסורי בראש ההר עלובים. אזור מגורי החיילים שלו הוא יותר טרסה מאשר בונקר. שרידי ברזנט וביגוד מתגוללים בתוך ערימת האבנים שנותרה ממנו. קשה להאמין שיושביו החזיקו מעמד בחורפים הנוראיים פה. בתחילת דצמבר 24' הם נמלטו עם התקרבות צבא המורדים של ג'ולאני. בסוף, כידוע, צה"ל של הרצי הלוי הגיע קודם, על פי הנחיה מוצלחת במיוחד של ממשלת נתניהו־כ"ץ. נוכח השלווה העכשווית בהר קשה להאמין שבחורף 73'־74' נשפך פה הרבה דם, עד שהחיילים העניקו לו את הכינוי "חצרמוות". תותחי צבא סוריה כתשו אותם, ובעצם אילצו את ישראל לסגת. עכשיו, ברוך ה', צבא האויב הזה חסר אונים מול צה"ל. רוב הדאגות הביטחוניות של פיקוד צפון בגזרת הגולן והחרמון נוגעות לקבוצות טרור ג'יהאדיסטיות למיניהן. בשבת שעברה חוסל מהאוויר מחבל בבית־ג'אן הסורית, הוא והמשאית הקלה שלו.
זו כבר הפעם השנייה שגדוד המילואים החרדי מאייש את החרמון. רב הגדוד, תושב השומרון, מספר לי שהוא בירך שהחיינו כשהגיע לראשונה לפסגה. גם אני מברך. עבור ישראלים ותיקים החרמון היה תמיד עניין מרגש. יובב כץ ואפי נצר כתבו עליו אחרי ששת הימים פזמון שהחדיר את תודעתו ללבבות, "מלכות החרמון". במלחמת יום הכיפורים הוא נודע כ"העיניים של המדינה". כל הזכויות שמורות ללוחם גולני בני מסס ז"ל. שחרור כתר החרמון במלחמה האחרונה לא זכה ליחסי ציבור דומים, אך אולי עדיין לא מאוחר. המלחמה שנפתחה בחשש כבד מפני פלישת אויב אכזרי מצפון, הובילה לאחיזה צה"לית איתנה במקום הכי גבוה במרחב, גבוה מעל גבוה.
שעת צהריים. ענני קיץ מרחפים מתחתינו. חמישה־שישה עופות דורסים דואים מעלינו. רוח קלה נושבת. הטמפרטורה 20 מעלות בשמש, לא יותר. בלילות קר כאן מאוד, ואפילו בקיץ מתעורר לפעמים צורך להבעיר את האח במוצב. ביום בהיר רואים את הים התיכון, ביום אביך "רק" את פאתי דמשק, אגם קרעון, חוות שבעא, כביש ביירות־דמשק, רמת נבטיה, קצה הבקעא והרי השוף. גם את רכס עלי טאהר אפשר לזהות מכאן. חיילי צה"ל בלבנון צרים כבר שבועות על מעוז חיזבאללה ברכס, ובינתיים נמנעים מלהכריע אותו עקב אילוצים מדיניים. ארצות הברית חוששת שהמלחמה עם איראן תתחדש אם המעוז ייפול.
אז מה בעצם עושים כוחותינו במרומי החרמון חוץ מלהחזיק את המוצבים? עושים הרבה: פשיטות קרקעיות על תשתיות טרור מעבר לאזור החיץ, איסוף אמצעי לחימה של עיזבון צבא אסד, פריצת דרכים, תיאומים עם האו"ם ושמירת קשר עם הדרוזים באזור. שר הביטחון ישראל כ"ץ, שביקר כאן גם הוא השבוע, ציין שצה"ל נמצא בהר גם כדי "למנוע התארגנות מסוכנת של המשטר החדש". מעניין. ירושלים אינה בוטחת בכוונות הטובות של ג'ולאני, טרוריסט בחליפה.
"הבוקר כבר היינו שם", מצביע סגן־אלוף ח', המג"ד, על המרחב הסורי שלמרגלותינו, ונוקב בשמות יישובים הזרים לאוזנו של אורח כמוני. "הפעילות שלנו בכפרים מרחיקה את האויב ומרחיקה מבריחים. הם מנסים כל הזמן לעבור מסוריה ללבנון או להפך".
מבריחים רגלית?
"לא, על גבי פרדות, כמו פעם, דרך שבילי הצאן הצרים האלה שאתה רואה במדרון, מרעולים. הם הולכים כל הלילה ומגיעים בבוקר. מעבירים סחורות וגם אמל"ח. אנחנו עוצרים אותם, מתחקרים ומרחיקים".
בכניסה לכפרים אתם נתקלים לפעמים בהתנגדות?
"לא, ודאי לא בכפרים הדרוזים, כמו הכפר ערנה ממולנו, אם אתה רואה את הנקודה הירוקה הזו. אנחנו מגינים עליהם מפני אלה בסוריה שלא אוהבים אותם, והם עוזרים לנו. זו קבוצה שאוהבת אותנו מאוד. פעם כיבדו אותנו בבקלאווה, אבל הבינו שיש לנו בעיות כשרות, ואחר כך כבר הכינו מגש פירות. במידת הצורך הם מקבלים מאיתנו סיוע הומניטרי".
חיזבאללה רחוק מכאן?
"לא. רואים אותם מפה".
זו כבר הפעם השנייה שהגדוד פועל בגזרה. "בפעם הקודמת היינו פה בחורף, אבל לשרת כאן בקיץ ובחורף אלה שני עולמות שונים. השלג והקור לא מאפשרים יותר מדי פעילות מבצעית, והחיילים הרי אוהבים לפעול, אוהבים חיכוך מבצעי. כשגדוד מילואים לא עסוק בעשייה צבאית זה פוגע בו לטווח ארוך. אם כבר אתה נקרע ממושכות מהבית, אתה רוצה לעשות משהו משמעותי, לא לשחק שש־בש כשבחוץ יורד שלג".
השבוע הם סיימו מאה ימי מילואים, חודשיים בטול־כרם וחודש וחצי פה. בהתחלה חשבו שבטול־כרם יותר מעניין וחשוב, אך בהדרגה שינו את דעתם. "הפעילות כאן הרבה יותר אסטרטגית, משפיעה יותר על מדינת ישראל", מגלה סגן־אלוף ח'. חבל שאי אפשר לפרט.
הוא בן חמישים עוד מעט, יוצא גולני, מחנך בישיבה תיכונית וגם בעל פרדס של אשכוליות אדומות במושב דתי בגליל התחתון, אב לעשרה ילדים. הגדול בן 21, חייל, והקטן נולד לפני פחות מחצי שנה, אם כי כבר עושה סימנים שהוא מכיר את אבא מהביקורים החטופים בבית. לפני פחות משנתיים התבקש להקים את הגדוד ומאז הוא מנהל אותו באינטנסיביות, גם כשלכאורה הוא לא מגויס. "אין יום בלי טלפון מהצבא", כדבריו. אשתו, מרצה במכללת תל־חי, הגישה עכשיו בבר־אילן את הדוקטורט שלה במתמטיקה. "אישה מדהימה", מעיד ח', ומומלץ להאמין לו. אישה שמגדלת עשרה ילדים כשאבא רוב השנה במילואים, ותוך כדי כך משלימה דוקטורט, זכאית לתואר מדהימה. אגב, היא גם מופקדת על קבוצת הוואטסאפ של נשי הלוחמים בגדוד, מדהימות אף הן מן הסתם. אחת לשבוע הרב הגדודי מעביר לכולן שיעור. יש גם חידון שבועי לילדים, נושא פרסים. הרב והמג"ד מאמינים שהתחזוק הרוחני הזה משתלם לצבא: "כשהבית רתום זה מוכיח את עצמו בהתייצבות למילואים, קרוב ל־90 אחוז".
ומה חושבים בגדוד על הוויכוח הכואב בחוץ בסוגיית גיוס החרדים. האם לנסות לגייס בכוח? ובכן, המג"ד אומר בשמם ש"מי שבגדוד מאמין שצריך לתת לתהליכים לעשות את שלהם", ונועל בכך את הדיון בסוגיה. שלשום הם השתחררו סוף־סוף, אבל כבר יודעים שצו חדש עשוי להגיע בכל רגע. כאמור ביום שלישי הגיע שר הביטחון לבקר אותם, והזכיר שנוכחותם כאן היא הלקח העיקרי מ־7.10, חציצה בין האויב ליישובים שבקרבת הגבול הישן. עד מתי? "כל עוד יהיו איומים", אמר. בקיצור, עד ימות המשיח או עד שהממשלה הבאה תחליט אחרת, מה שלא נראה סביר כרגע, גם אם יתרחש מהפך. בוועדת הבחירות המרכזית מכינים כבר את הקלפיות, באתר החרמון את המפלסות ואת חתולי השלג. הוא עשוי להקדים השנה.
עוד כתבות בנושא
