הלחץ הציבורי הגובר, המורגש היטב סביב המדיניות הביטחונית בעזה ובלבנון, הוא אחד הביטויים לשינוי העמוק שחל בדעת הקהל בישראל. מאז אירועי 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל, הממשלה והדרג הצבאי נתונים תחת זכוכית מגדלת ציבורית קפדנית. כל הסדר או תזוזה שאינם מבטיחים שינוי יסודי במציאות הביטחונית נתפסים כאיום על הישגי המלחמה. התחושה בקרב חלקים נרחבים בציבור היא שהסדרים זמניים אינם אלא חבל הצלה לשרידותו של האויב, המאפשר לו לשקם את כוחותיו לקראת ההתנגשות הבלתי־נמנעת הבאה.

כאשר זהו הסנטימנט המוביל ברחוב הישראלי, אין לצפות מהדרג המדיני שיחתור לכיוון המנוגד לו – בייחוד כאשר גם גורמי ביטחון מזהירים כי המתווה המוצע בעזה הוא "מארב אסטרטגי" של חמאס.

אין לכחד: חלופת המשך המלחמה כרוכה במחירים לא פשוטים. ואולם אין להתייחס אליהם במנותק מהקשרם, אלא בהשוואה למחירים שישראל עלולה לשלם בכל חלופה אחרת שתותיר את האויב על רגליו.

אין צורך להפליג בזיכרונות העבר כדי להבין את השלכותיה של "סגירת עסקה" עם אויב נחוש שטרם הוכרע. חזרתו המהירה של חיזבאללה ללחימה אקטיבית נגדנו במרץ אשתקד, לצד מסכת ההערמה וההתרסה שמנהלת איראן מול ממשל טראמפ כיום, מספקות המחשה טרייה לכך.

זמן קצר לאחר הצהרתו של נתניהו שדחתה את "מתווה 15 הנקודות", יצא חמאס בהודעה פומבית שחשפה את התקוות הגדולות שהוא תולה באותו המתווה. חמאס אישר את מחויבותו לסיכומים וקרא לקבוע לוח זמנים ברור ליישומם. הוא הדגיש כי העדיפות המוחלטת של התנועה ב"שלב הנוכחי" היא הפסקת אש קבועה, נסיגה מלאה, פתיחת המעברים ושיקום הרצועה. למי שאינו בקי בטרמינולוגיה של חמאס, צמד המילים "בשלב הנוכחי" מבהיר כי חמאס לא נטש את יעדיו ארוכי־הטווח; זוהי התאמה זמנית של סדר העדיפויות לנוכח הלחץ הצבאי.

כלי התקשורת בישראל ציטטו בכירים אנונימיים מ"מועצת השלום" שהמעיטו בחשיבותה של הכרזת נתניהו. הם הציעו לשפוט את המדיניות הישראלית דרך המעשים בשטח ולא לפי הדיבורים וההצהרות, וטענו כי בפועל ישראל מקיימת את המתווה: חדלה מהחיסולים הממוקדים ושומרת על הפסקת האש.

מבחינת חמאס, ריסון הפעילות הצבאית של ישראל, לצד "הרעיונות היצירתיים" שבמתווה, מעניקים לו את מה שהוא צריך יותר מכול: תקווה ואוויר לנשימה.

אכן, אין דרך טובה יותר להבהיר את המדיניות הישראלית מאשר המעשים. על ישראל לחדש את הסיכולים הממוקדים והפעילות היזומה, ולא להסתפק במגננה או בהסרת איומים מיידיים. כל רגע שבו גורמי הטרור אינם נרדפים, מנוצל על ידם לשיקום, להתארגנות ולתכנון המתקפה הבאה. מוטב להסתכן בביקורת מדינית מצד וושינגטון על סטייה מהקו שהיא מנסה להוביל מאשר לשלם את מחיריו של הריסון.

אתגר נוסף, לא חלופי

החתימה על "הסכם ההגנה המשותף של מכה" (MJDA) בין טורקיה, ערב הסעודית ופקיסטן היא מקור נוסף לדאגות של ישראל. מדובר במכפיל כוח הממזג עוצמות שלוש מדינות מפתח: ההון היציב, המיקום הגיאופוליטי וההשפעה הדתית של ריאד; הניסיון המבצעי והמטרייה הגרעינית של אסלאמאבאד; והעוצמה הצבאית, התעשייה הביטחונית וחברותה בנאט"ו של אנקרה.

בסינרגיה הזו מקופלים מתחים מובנים ואינטרסים מפוצלים. כל צלע במשולש שקועה במערכה משלה: פקיסטן כבולה ליריבות ההיסטורית עם הודו, טורקיה שקועה בבוץ הסורי ובסכסוכים נוספים, וסעודיה ממוקדת במאבק הקיומי מול איראן, החות'ים וגרורות הציר השיעי.

ההתפתחות הזו מסמלת בראש ובראשונה האצה של היערכות אזורית לקראת עידן של אי־ודאות. שלוש המדינות מתלכדות לציר סוני עוצמתי השואף להיות משקל נגד לשחקנים אזוריים אחרים. היא משקפת את ההבנה המשותפת כי האיום האיראני פה כדי להישאר, ומחייבת מוכנות לתרחישי קצה.

מעבר לכך, הברית מבטאת רצון מופגן בשותפות שעוקפת את ישראל ואינה נשענת בלעדית על וושינגטון. הפרדוקס בה בולט: טורקיה היא חברת נאט"ו, פקיסטן מקיימת קשרים צבאיים ארוכי שנים עם הפנטגון, וסעודיה מארחת כוחות של ארה"ב ומסתמכת גם על כלי נשק אמריקניים. לכן אין מדובר בנטישה מוחלטת של ארה"ב, אלא בגיוון מקורות ובהגדלת מרחב התמרון והגמישות האסטרטגית. המסגרת הזו עשויה לשמש מנוף לא רק לתיאום ביטחוני, אלא גם לקידום שאיפות מדיניות ומיזמים כלכליים חוצי יבשות – לצד הרחבת השפעתה האזורית של טורקיה תחת חזונו של ארדואן.

בהקשר הזה, מעניין לבחון לא רק מי נכנסו לברית אלא גם מי בחרו להישאר בחוץ, ובראשם איחוד האמירויות. יחסיה ההדוקים של אבו־דאבי עם ארה"ב, הודו וישראל, לצד חילוקי הדעות בינה ובין ריאד, הכריעו ככל הנראה את הכף להישארותה מחוץ למשחק.

עבור ישראל, השורה התחתונה ברורה. בד בבד עם המאמץ העליון והבלתי־מתפשר נגד איראן ושלוחיה, עליה לגלות ערנות להתנהלות הציר הסוני החדש. על ירושלים לפעול להפחתת מעורבותו של הציר הזה בסוגיות הליבה שנוגעות לה, ובמקביל להאיץ ולחזק את שיתופי הפעולה האסטרטגיים עם הודו, איחוד האמירויות ומדינות מזרח הים התיכון.

אשרי אדם מפחד

ההתרגשות שנרשמה השבוע, בעקבות הדיווח התקשורתי על תרגיל ההונאה המדיני שתוכנן נגד ישראל, היא תגובה בריאה של הציבור על רקע המלחמה בעזה ולנוכח הזעזועים שפוקדים את מדינות האזור.

לפי הדיווח, שעדיין נתון במגבלות הצנזורה, גורם במדינה מסוימת יעץ לגורם ממדינה אחרת, שאינה מקיימת יחסים מדיניים עם ישראל, לחתום עימה על הסכם שלום - ולאחר תקופת "הרדמה" והכנות חשאיות, ליזום מלחמה בהפתעה.

יש להניח כי תרחיש כזה לא נמצא מחוץ לספקטרום האפשרויות של כל מי שמעורב במגעים מדיניים כאלה או במעטפת המודיעינית סביבם.

בהשפעת הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, ביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל בנובמבר 1977 נחשד בידי בכירים במערכת הישראלית כמהלך של הונאה, והזהירות בוודאי לא הייתה מוגזמת.

את הספקות בנוגע לכוונותיו האמיתיות של בן השיח היריב יהיה קשה להכריע. הדרך להתמודד עימן היא לשמר שולי ביטחון רחבים, לא להמיר נכסים מוחשיים בנייר, ולדעת שהסכם ניתן להפרה. גם אם ייחתם עם גורם שבאמת ובתמים מעוניין בשלום עימנו, עמדותיו עלולות להשתנות בחלוף הזמן או שהוא בעצמו עלול להיות מוחלף בידי גורם שעמדותיו שונות משלו.

אין לוותר על שאיפתנו לשלום, אך אסור שהשאיפה הזו תעביר אותנו על דעתנו.

מאיר בן־שבת הוא ראש מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, כיהן כראש המל"ל בשנים 2017־2021