יש רגעים בהיסטוריה של אומה שמהם אין דרך חזרה. 7 באוקטובר הוא רגע כזה.

האסון הנורא לא היה רק מתקפת טרור. הוא היה קריסתה של תפיסת עולם שלמה – תפיסה שהאמינה שאפשר להכיל את חמאס, לקנות שקט בכסף, להסתמך על גדרות, על התרעות ועל הבטחות בינלאומיות. במשך שנים התרגלנו לחשוב שאפשר לנהל את הסכסוך. בבוקר אחד התברר שאי אפשר.

כעת, כשעולות שוב הצעות להסדרים חדשים ברצועת עזה, להכנסת כוח בינלאומי וליצירת מנגנונים שיבטיחו לכאורה יציבות, אני מתקשה להבין כיצד אנחנו שבים לדבר באותה שפה שהובילה אותנו אל התהום.

מי שמבקש היום לחזור למציאות שלפני 7 באוקטובר, גם אם בשמות אחרים, לא הפנים את הלקח.

עבורי, זו אינה שאלה תיאורטית. בעלי, אריק קראוניק הי"ד, רבש"ץ קיבוץ בארי, נפל כשהגן על חברי הקיבוץ. אלפי משפחות איבדו את היקר להן מכול. עשרות יישובים חרבו, דור שלם איבד את תחושת הביטחון הבסיסית ביותר.

אין לנו זכות מוסרית להשאיר לילדינו את אותם התנאים שאפשרו את הטבח.

לכן, כל דיון על עתיד עזה חייב להתחיל משאלה אחת: כיצד מבטיחים שלא יהיה עוד 7 באוקטובר?

התשובה אינה יכולה להיות כוח בינלאומי. ההיסטוריה לימדה אותנו שכשמגיע רגע המבחן – מדינת ישראל נשארת לבדה. האחריות לביטחון אזרחיה אינה יכולה להיות מופקדת בידי אחרים.

אבל גם שליטה ביטחונית לבדה אינה מספיקה. אם רוצים לשנות את המציאות, צריך לשנות גם את המציאות הדמוגרפית והאסטרטגית שהפכה את הרצועה במשך שנים לבסיס טרור עצום. לכן יש לקדם מדיניות המעודדת הגירה מרצון של מי שמבקש לבנות את חייו במקום אחר, לצד פירוק מוחלט של תשתיות הטרור ומניעת כל אפשרות להתחמשות מחודשת.

אסור שהעולם יכפה על ישראל פתרונות שנועדו לייצר שקט זמני, אך ישאירו את שורשי האיום על כנם. העם בישראל כבר שילם את מחיר האשליות. אין לנו את הפריבילגיה לשלם אותו פעם נוספת.

במקביל, עלינו לחזק את ההתיישבות הישראלית באזורי הגבול. ההתיישבות אינה רק ביטוי לערכים ציוניים; היא גם מרכיב בתפיסת הביטחון של מדינת ישראל. כאשר הגבול חי, מיושב וחזק – גם הביטחון מתחזק.

תנועת תקווה לאומית הוקמה בידי משפחות שכולות, משפחות שורדי שבי ואזרחים שבחרו להפוך את הכאב לאחריות. איננו מבקשים נקמה. אנחנו מבקשים מציאות אחרת. מציאות שבה ילדי העוטף, וכל ילדי ישראל, לא יצטרכו עוד להתעורר לקולות ירי ולחדירת מחבלים.

זה הרגע שבו ההנהגה הישראלית נבחנת. לא בשאלה כיצד מסיימים את הסבב הנוכחי, אלא כיצד מבטיחים שלא יהיה עוד סבב. כיצד מונעים את הטבח הבא, ולא רק דוחים אותו.

ההיסטוריה לא תשפוט אותנו לפי מספר ההסכמים שנחתמו, אלא לפי השאלה הפשוטה: האם למדנו את הלקח של 7 באוקטובר.