ישראל צריכה להתחיל להיערך ליום שבו ארה״ב כבר לא תהיה בעלת הברית המיוחדת שלה. החשיפה במגזין Time שישראל עוסקת בקמפיין השפעה ממומן, שהופעל בארה"ב על ידי משרד החוץ הישראלי, היא משבר בסדר גודל של משבר פולארד. סגן נשיא ארה"ב, ואנס, תקף את הקמפיין בחריפות וטען שישראל מנסה לגרור את ארה"ב להסלמה מול איראן.

בשבוע שעבר טראמפ הכריז שיקדם מכירה של מטוסי F-35 לטורקיה, למרות התנגדות ישראל. כמובן שבמפלגה הדמוקרטית הדברים חמורים הרבה יותר. 103 מחוקקים דמוקרטים הצביעו בעד הפסקת הסיוע האמריקאי לישראל. גם קריסת העסקה בין ארה"ב לאיראן, שנרקמה "על הראש" של ישראל, לא יכולה לטשטש את הבשורה: אנחנו נמצאים בסופם של "היחסים המיוחדים" בין שתי המדינות.

תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל מראשיתה ייחדה חשיבות לקשר אסטרטגי עם מעצמה. בשנים הראשונות ועד מלחמת ששת הימים הייתה זו צרפת, ומאז זוהי ארצות הברית. "היחסים המיוחדים" שהתפתחו בין ישראל לארה"ב כללו, בין השאר, סיוע כלכלי וביטחוני אמריקני (שהצטמצם בהדרגה עד שנותר כיום מענק ביטחוני בלבד), שמירה על היתרון האיכותי הצבאי של ישראל, שיתוף פעולה צבאי עמוק הכולל פיתוח נשק משותף, תיאום מבצעי, שיתוף מודיעיני הדדי ואף תיאום בנושא מדיניות העמימות הגרעינית של ישראל. למרות זאת, עד לאחרונה ישראל נשארה עצמאית בהחלטותיה ונאמנה לעיקרון להגן על עצמה בעצמה.

אף מעצמה אינה יכולה לספק את איכות הקשר והתועלת שארה"ב מספקת לישראל, וגם "קוקטייל" של מספר מעצמות אינו יכול להוות תחליף (ולא שהן עומדות בתור). בעולם שחוזר להיות מבוסס על ריאל-פוליטיק, כרגע לישראל יש הרבה מה למכור בשל עוצמתה. ואולם, לא ברור מה תהיה ירידת הערך של דימוי העוצמה הישראלי ללא תמיכה מלאה של ארה"ב.

השאלה האסטרטגית המרכזית שצריכה להטריד את ראשי מערכת הביטחון היא: כיצד ייראה הביטחון הלאומי של ישראל ללא ארה"ב?

ישראל צפויה לנוע במתח המתמיד בין הצורך לפעול לפי עקרון ההתגוננות הפסיבי, הידוע גם בשם הפיוטי "וילה בג'ונגל", לבין עקרון המניעה, שבעטיו היא פועלת באופן פרואקטיבי כדי לסכל איומים מתהווים. לכאורה, הלקח של 7 באוקטובר מחייב חיכוך פרואקטיבי מתמיד, אך הוא עלול לגרור את ישראל למלחמת התשה כרונית, הכרוכה בבידוד בין-לאומי, במחסור בחימושים ובכלי נשק, והפעם גם ללא תמיכה מלאה של וושינגטון וללא די כוח אדם.

לישראל יש הכלים להתאים את תורת הלחימה שלה לנוף המשתנה. עליונותו של צה"ל אינה נובעת רק מיתרונו הטכנולוגי, אלא בעיקר מההון האנושי, מהרוח ומהיצירתיות. האלוף ישראל טל (טליק) אמר בזמנו כי "האדם שבטנק ינצח". גם בעולם של טכנולוגיה מתקדמת ו"ברזלים", היתרון המכריע בשדה הקרב תלוי ברוח הלחימה, בתושייה ובאיכות הלוחמים, ואת אלה יש לצה"ל בשפע (את הרוח, לא את מספר החיילים הנדרש). יש לשער שבמערכת הביטחון כבר מתקיימת עבודת מטה בנושא ייצור עצמי של חימושים וחלקי חילוף. מדובר במשימה מורכבת, אך בסופו של דבר זו משימה טכנית.

מלחמות נאמדות במגמות שהן מחוללות ובתוצאות המדיניות שלהן. לקח חשוב מהמערכה הנוכחית מול איראן הוא שלא תמיד יש מתאם בין העליונות בשדה הקרב לבין אותן מגמות ותוצאות. לכן, המציאות מחייבת פיתוח תפיסה, כלים ויכולות של עוצמה רכה. במציאות החדשה, ישראל חייבת לבנות יכולות שיאפשרו לה, למשל, להרחיב ולהעמיק את הקשרים עם מדינות וקבוצות באזור; להוביל תמרון כלכלי, תודעתי ומדיני נגד איראן, ואולי גם נגד טורקיה; לגבש תפיסה מול גורמים גאו-אסטרטגיים מעצבים חדשים, ובהם חברות טכנולוגיה ובינה מלאכותית; ולפתח חוסן ויכולת עמידה הנשענים על לכידות חברתית ועל שאיפה לחלוקת נטל הוגנת יותר. במיוחד, ישראל חייבת להיגמל מהמחשבה הפשטנית שלפיה הבעיה שלה בזירה הבין-לאומית היא בעיית הסברה, ולהימנע מהסתבכות בקמפיינים כמו זה שנחשף השבוע.

ייתכן שהתרחיש של ישראל ללא ארה"ב לא יתממש במלואו, וייתכן שגם אם יתממש, הדבר יתרחש בהדרגה. אך אסטרטגיה לאומית אינה נבנית על תקווה, אלא על היערכות. מדינה אחראית אינה שואלת כיצד לשמר את הסדר הישן, אלא כיצד להבטיח את ביטחונה גם כאשר הוא משתנה. אם עידן "היחסים המיוחדים" אכן מתקרב לסיומו, האתגר הגדול של ישראל אינו רק לייצר יותר טנקים, חימושים או מערכות הגנה, אלא לעצב תפיסת ביטחון לאומי חדשה – כזו הנשענת על עוצמה צבאית, חוסן פנימי, השפעה מדינית ויכולת לפעול בעולם שבו איש אינו מחויב לביטחונה יותר ממנה עצמה.