פיגוע הירי המתגלגל והרצחני שהתרחש בשבוע שעבר בארבעה יישובים בשרון הוא התגשמות הסיוט של כל מה שאנו ברשויות קו התפר מתריעים בפניו במשך שנים רבות.

במסע הירי הזה, שעבר בין כוכב יאיר, צור יצחק, צור נתן וסלעית, נרצח חיים קלומיטי ז"ל, בן 35, חבר כיתת הכוננות בצור נתן, ו-5 נפצעו באורח קשה ובינוני. בזמן האירוע תושבי האזור הסתגרו בבתיהם, כשכוחות הביטחון ניהלו מצוד והמרחב כולו הפך לזירת טרור.

ב-7 באוקטובר 2019 (כן, זה התאריך) כתבתי לראש הממשלה נתניהו וליו"ר ועדת חוץ וביטחון דאז דיכטר, על הסכנה הגדולה ליישובי קו התפר הפרוץ, על רקע ביטול כיתות הכוננות ביישוביו, ועל הצורך לחזקו. 4 שנים בדיוק לאחר מכן אירע האסון ששינה את פניי המדינה. הלקחים היו ברורים, המציאות נהייתה מסוכנת פי אלף מונים.

כראש המועצה האזורית עמק חפר, עם ראשי רשויות קו התפר, לא הפסקנו להתריע ולפעול בכל מקום ומול כל גורם בנושא - מראש הממשלה והרמטכ"ל ומטה. התרענו על הפרצות בגדר, על ההסתננויות הבלתי פוסקות ועל היעדר נוכחות מספקת של כוחות ביטחון. זעקנו על הסכנה האדירה ליישובינו ותושבינו, שהיא תוצאה של חוסר תקצוב והורדת התקנים של חברי כיתות הכוננות. הסברנו את המובן מאליו: קו התפר הוא קו ההגנה לכל ערי השרון והמרכז שנמצאים במרחק של דקות נסיעה ממנו.

ובאמת, נראה היה שחלק מהדברים נקלטו. ניתן היה לראות שינוי בתפיסה הביטחונית והלאומית; בהחלטות משמעותיות להגנה על היישובים, בהוספת תקנים ובתגבור כוחות הצבא והמשטרה. אולם ככל שהחודשים חלפו - הכל כמעט חזר לקדמותו. התקציבים לא הגיעו. התקנים בוטלו. במובנים רבים, המצב נהיה רק קשה יותר. המדיניות, בלשון המעטה, אינה תואמת את המציאות, והכשלים הולכים ומתרבים.

בשנים האחרונות עסקנו רבות בעמק חפר וברשויות קו התפר בחיזוק ותגבור אינטנסיבי של אמצעי ההגנה והכוחות המקומיים. כך למשל, המועצה האזורית עמק חפר השקיעה רק בשנתיים וחצי האחרונות יותר מ-20 מיליון שקלים במרכיבי ביטחון - תקציב עתק במונחים של מועצה אזורית.

ההשקעה הזו באה על חשבון תחומים אחרים, אבל היה לנו ברור שאנו חייבים לעשות זאת. חיי תושבינו וביטחונם לפני הכול. והמדינה? עוד בדצמבר 2023 היא התחייבה לתקצב את כלל רשויות קו התפר ב-50 מיליון ש"ח לצורכי ביטחון - סכום צנוע ביותר, כשהוא מתחלק בין רשויות רבות. אלא שאפילו ההבטחה הזו לא קוימה עד עצם היום הזה, גם לא כשבג"צ הורה למדינה לעשות כך, בעקבות עתירה שהגשנו בנושא.

זאת ועוד: רק לאחרונה מערכת הביטחון החליטה לבטל לחלוטין את התקנים ללוחמי ההגנה המרחבית ביישובי קו התפר, אף שגם קודם לכן היה מדובר במענה מינימלי בלבד. חשוב להבין: חברי כיתות הכוננות הם תושבים מתנדבים. לאחר תקופה ממושכת של גיוס וחירום, הם חזרו לעבודתם. גם חמ"לים יישוביים אינם יכולים לפעול ללא כוח אדם קבוע.

אין תחליף ללוחמי הגמ"ר מגויסים לכיתות הכוננות ולחמ"לים - מאומנים ומצוידים, שמכירים את היישובים ואת השטח ויכולים לספק תגובה מיידית. האירוע השבוע המחיש שוב עד כמה הדקות הראשונות הן קריטיות. כאשר מסע ירי מתרחש בכמה יישובים במקביל, אין אפשרות להסתמך רק על כוחות שמגיעים מבחוץ, לאחר זמן ניכר. הכוח המקומי הוא זה שנמצא בזירה ברגע הראשון - מכיר כל שער, דרך ופרצה ויכול למנוע את התרחבות האירוע.

לכך מצטרף עיוות קשה נוסף. השבוע אישרה הכנסת הטבות מס לעשרות יישובים ביהודה ושומרון שהוגדרו כיישובים באזור איום. יישובי קו התפר, המאוימים באותה מידה - על פי הקריטריונים של גורמי הביטחון השונים - לא הוכנסו לרשימה. קשה שלא לראות את השיקולים הפוליטיים שמאחורי ההחלטה, שעשויה הייתה לסייע רבות לחיזוק יישובי קו התפר, ההתיישבות בהם, הרצון לחיות בהם.

גם בתחום הביטחון במוסדות החינוך נדרש שינוי תפיסה מידי. תקני האבטחה במוסדות החינוך נקבעים במידה רבה על פי מספר התלמידים, ולא על פי רמת האיום הביטחוני. זהו קריטריון שאינו מתאים כמובן ליישובים סמוכי לגדר; ביישובים האלה צריך להכפיל את מערכי השמירה, לחזק את המיגון ולהתאים את האבטחה.

ביטחון קו התפר אינו עניין מקומי, אלא משימה לאומית ראשונה במעלה. מדינת ישראל חייבת להחזיר את התקנים, להעביר את התקציבים, לחזק את הכוחות המקומיים ולסגור את הפרצות - לא רק למען תושבי קו התפר, אלא למען ביטחונם של כלל תושבי השרון ומרכז הארץ. הכתובת אינה עוד על הקיר. היא כבר כתובה בדם הטרור. ואסור לחכות עוד רגע אחד.