התחקיר הצה"לי העלה כי הכוחות בגזרה פעלו תחת תפיסת איום נמוכה, עם סד"כ מצומצם שלא באמת הכיר את נקודות התורפה, מרחב גדר שנשחק לאורך זמן מאירועים חוזרים, והסתמכות על הערכות מודיעיניות שהמעיטו בסבירות לאירוע חריג.

למרות הדמיון, זה לא תחקיר של ה-7 באוקטובר, אלא תחקיר שקדם לו בכמעט ארבעה חודשים: הפיגוע בגבול מצרים, שהתרחש היום לפני שלוש שנים, ב־3 ביוני 2023. באותו בוקר שבת, שוטר מצרי עזב את העמדה שלו, חצה את הגבול, וניצל עייפות של כוח אחרי לילה של פעילות נגד הברחות. הוא הרג שני לוחמים מגדוד ברדלס, סמל ליה בן נון ז"ל וסמ"ר אורי יצחק אילוז ז"ל. בהמשך המרדף נהרג גם סמ"ר אוהד שמעון דהן ז"ל.

במשך שנים גבול מצרים נחשב לגזרה שקטה. שיתוף הפעולה עם המצרים, יחד עם מעט חיכוך בשטח, יצרו תחושה שמדובר בגבול "רגוע" שעוסק בעיקר בהברחות. בהתאם לזה גם נבנתה המוכנות: פחות כוחות, פחות דריכות, והרבה הסתמכות על התרעה מראש.

אבל הפיגוע הזה שבר את כל התפיסה. התרחיש שבו שוטר מצרי חוצה את הגבול ופותח באש לא נחשב באותם ימים לבלתי אפשרי, אבל בפועל לא באמת נערכו אליו. התחקיר קבע שזה לא היה כשל נקודתי, אלא שהיה מדובר בשילוב של סד"כ לא מתאים, תפיסה מבצעית שלא עודכנה בזמן, והערכת חסר של האיום. כלומר, הבעיה היא לא רק מה קרה באותו בוקר, אלא כל מה שהיה לפניו.

ופה בדיוק מתחיל הדמיון ל-7 באוקטובר, עם אותם מאפיינים: תפיסת איום נמוכה, ביטחון גבוה מדי בהרתעת הצד השני, הסתמכות רבה על המודיעין, והנחה ש"זה לא יקרה כאן". הדמיון הזה לא מקרי, הוא מצביע על דפוס שחוזר על עצמו.

ארבעה חודשים אחרי הפיגוע בגבול מצרים, אותו דפוס חזר על עצמו בעוטף, רק בכמויות הרבה יותר גדולות. גם שם החזיקו בכירי מערכת הביטחון בהנחה שחמאס מורתע, שהגבול יציב, ושאירוע רחב פשוט לא על השולחן. בהתאם לזה גם ההיערכות הייתה חלקית.

הפיגוע בגבול מצרים לא שינה באמת את התפיסה. בין יוני לאוקטובר לא נעשה תיקון רוחבי בגזרות ה"שקטות": לא בכוח האדם, לא בדריכות, ולא בתרגום של תרחישי קיצון לשטח ולא בהבנה שהכול יכול לקרות וצריך להיערך למגוון אירועים.

בנוסף, אחרי הפיגוע בגבול מצרים צה"ל דווקא פעל מהר: התחקיר נסגר מהר יחסית, ובסופו הודח מח"ט פארן עידו סעד, "בגין אחריותו הכוללת באירוע ואופן מימוש הפעילות בגזרתו", לצד ההערכה לכך שפעל באומץ בשטח. זה היה מקרה די ברור של אחריות פיקודית, לא רק על מה קרה, אלא גם על איך נראתה ההיערכות לפני. אבל אחרי ה-7 באוקטובר, שבו הכול התפוצץ בקנה מידה אחר, התגובה הייתה שונה לגמרי. לא הייתה לקיחת אחריות מיידית מצד הדרגים הבכירים. אלה שבעצמם דרשו סטנדרט גבוה מהמח"ט סעד, לא דרשו זאת מעצמם, והליך התחקור הפך להרבה יותר איטי ומורכב.

דמיינו שבעקבות הפיגוע בגבול מצרים, בצה"ל היו מחדדים הנחיות גם בגבול עזה: מעבים כוחות לתרחישי קיצון, מחזקים עמדות תצפית, לא מסתמכים רק על מודיעין מקדים ודורכים מחדש את הלוחמים והחמ"לים. זה לא קרה. ולדאבוננו, בצה"ל לא חשבו שיש לקחים שצריך להשליך מגבול מצרים לגבול עזה.

ממרחק של שלוש שנים, הפיגוע בגבול מצרים נראה יותר ויותר כמו נורת אזהרה שכולם התעלמו ממנה ושלא הספיקה לשנות את התנהלות המערכת. עלינו לעמוד על המשמר היום, ולשים לב להתנהלות דומה, גם במקרים זהים שבהם במערכת הביטחון מסתתרים מאחורי נימוקים כמו גזרה "שקטה" ושיתוף פעולה עם השותפים במצרים ובירדן; להבין מה ההתאמות שעושים בצה"ל אל מול האימונים של הרשות הפלסטינית; ולדרוש תשובות ברורות לשאלה האם צה"ל נערך גם לתרחיש שלא נמצא בראש הפירמידה.