כל ישראלי שעיניו בראשו יודע שישראל נמצאת כעת במלכוד בלבנון: מצד אחד חיזבאללה ממשיך בהתקפותיו על חיילי צה"ל ויישובי הצפון, ואף מצא נקודת תורפה שישראל לא התכוננה לה - רחפני נפץ, שכבר גבו מחיר דמים כבד, כמעט ללא יכולת מיגון.

מהצד השני, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כופה על ישראל הגבלות שמונעות ממנה לממש את מלוא עוצמתה, הגדולה בהרבה מזו של חיזבאללה. אומנם בימים האחרונים קצת הוקלו המגבלות, וישראל "הורשתה" לתקוף גם מעבר לקו הצהוב ואפילו בפאתי ביירות, אבל רוב ההגבלות עדיין בתוקף רוב הזמן. ישראל נדרשת להתמודד עם התקפות חיזבאללה כשידיה קשורות למחצה.

המצב הזה הוא דוגמה לרמת העליבות שנשיא ארה"ב הגיע אליה במהלך המשא ומתן המוזר שלו עם איראן. בנוהג שבעולם, כל עוד לא מוכרזת הפסקת אש, כל הצדדים הנלחמים אינם מחויבים לנצור את האש. אבל טראמפ כל כך מעוניין בהסכם עם איראן, עד שהוא כופה על ישראל – לא על ארה"ב, חלילה – לנצור את האש, או לפחות להגביל אותה מאוד, גם במהלך השיחות.

לא הוגן לייחס את הכניעה לגחמותיו של טראמפ לרפיסות של ראש הממשלה בנימין נתניהו. ישראל תלויה בארה"ב עד כדי כך שכל ראש ממשלה ישראלי לא היה מעז להתעמת ישירות עם נשיא ארה"ב - ובוודאי לא עם טראמפ, שידוע בשגיונותיו ובחוסר הסובלנות שלו. אבל מתבקש לשאול אם יש לנתניהו תרומה לכך שהגענו למצב של תלות כה מוחלטת ומשפילה בארה"ב.

אפשר להצביע על שתי תרומות כאלה. מצד אחד הזלזול הבוטה של ישראל בקהילה הבינלאומית בכל מה שמתרחש בשלוש השנים האחרונות בעזה, ביהודה ובשומרון. אין הכוונה שישראל הייתה צריכה לנהל את מדיניות הביטחון שלה לפי הוראות מהאו"ם או מהאיחוד האירופי, אבל היה ראוי לגלות התחשבות רבה יותר בביקורת על מספר ההרוגים החפים מפשע ברצועה, שלא לדבר על הפגיעה בפלסטינים ביהודה ושומרון. הזלזול הזה, תוך הישענות על שתיקת טראמפ בנושאים האלה, מתנקם עכשיו בישראל. העולם יודע, וגם טראמפ, שישראל תלויה בו לחלוטין - מבחינה צבאית וגם מבחינה מדינית.

גם במהלך ההכנות למבצע שאגת הארי באיראן שגתה ישראל, ובראשה נתניהו, כאשר הציגה כנראה בפני טראמפ תוכנית בלתי אפשרית להפלת המשטר באיראן. טראמפ, שלפי הדיווחים התלהב מהתוכנית אבל סופג עכשיו ביקורת קשה על כישלונה, כועס על ישראל ועל נתניהו – ונוקם.

זו דילמה לא פשוטה. האינטרס הישראלי בהכאתה של איראן ברור ומובהק. ייתכן שאלמלא ההבטחה להפיל סוף־סוף את המשטר שמבעיר את המזרח התיכון זה יובל שנים, טראמפ לא היה מתפתה אפילו למכות צבאיות מוגבלות על איראן. ובכל זאת, ראוי להיזהר בהבטחות שקשה לקיים: ישראל כבר נכשלה ב־1982 בניסיון לחילופי שלטון במדינה חלשה בהרבה מאיראן, לבנון.

אבל מלבד ניתוח המצב לאחור, עומדת בפני ישראל שאלה מכרעת: מה לעשות לנוכח המלכוד שנכפה עליה? יש לנו שתי ברירות. האחת היא למרוד במגבלות שהטיל טראמפ, ולפחות לשכנע אותו שראוי לחזור למקובל במשא ומתן על הפסקת אש - כלומר, ששני הצדדים אינם מוגבלים עד שיושג הסכם (מכה קשה לחיזבאללה יכולה לעזור גם לטראמפ עצמו במשא ומתן מול איראן). לחלופין, אם אין ישראל מסוגלת לכך, עלינו לתמוך בהסכם עם איראן, שיחול בכל גזרות הלחימה וממילא גם בלבנון; וכמובן להתכונן לסיבוב הבא, תוך הכנת תשובות לרחפני הנפץ ולכל כלי המשחית האחרים.

מה שאי אפשר להסכים לו הוא המשך המצב הנוכחי, שבו חיילינו ואזרחינו הם ברווזים במטווח שבו אנחנו נלחמים בידיים קשורות. השאיפה לניצחון הסופי והמוחלט אנושית ומובנת. אבל מול מעצמה כמו איראן, ובהיעדר נכונות לכיבוש קרקעי כולל - לא של ארה"ב באיראן, ולא של ישראל בלבנון - כנראה מופרכת. כל ההיסטוריה הישראלית, עוד לפני הסבבים מול חמאס וחיזבאללה, מלאה בסבבי מלחמות שישראל ידעה היטב לנצל את משכן הקצר ואת ההפסקות ביניהן כדי להתעצם ולשגשג. ייתכן שנגזר עלינו להמשיך בכך גם בעתיד.