לא המלחמה של הצפון, המלחמה של כולנו

בטח ראיתם את התמונות מקריית־שמונה וממלכיה: ערב חג השבועות, ילדי גן ובית ספר בבגדי לבן וזרי פרחים מתחבאים בזמן אזעקה. אלה מראות עגומים שקורעים את הלב, בוודאי אם אתה עצמך הורה לילד. עין רואה ולב חושש במחשבה על הילד שלך. מה אם היה זה הוא שם תחת האש?

התמונות מכאיבות, אבל גם מזכירות לנו שלטרור אין פתרון מעשי פשוט. הנה, רק לפני שבוע ציינו במעלות־תרשיחא, במרחק 8 קילומטרים מהגבול בקו אווירי, 52 שנים לטבח מעלות: 28 אזרחים וחיילים נרצחו בפיגוע הנורא ההוא, ועשרות נפצעו.

התמונות מאז עדיין חקוקות בזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל. 52 שנים. הנרצחים היו יכולים להיות סבים וסבתות שמלווים את נכדיהם לטקס שבועות באחד מיישובי קו העימות, אולי מתחבאים יחד איתם, אולי מגוננים עליהם בגופם.

הרבה השתנה כאן מאז, הרבה גם לא השתנה. אז האויב היה יכול להיכנס בהליכה רגלית עד ליישוב מרוחק. היום צה"ל יושב בעומק לבנון, הייתי וראיתי, והחיילים שמעבר לגבול נחושים לשמור ולהגן על אזרחי ישראל. הם מסתכנים שם כדי שנוכל לחיות פה.

אבל אין ניצחון מוחלט ואין פתרון מושלם - לפחות לא בינתיים. גם אם ירחיקו את חיזבאללה מעבר לליטני, וגם אם יימצא פתרון לרחפני הסיב, האויב ימצא דרך חדשה להטריד את תושבי קו העימות ומעבר לו. זו סיבת הקיום של חיזבאללה, ולזה מקדישים שם את החיים. גם יישוב דרום לבנון ביהודים לא יפתור את הבעיה מהשורש, אלא רק יביא אזרחים חדשים לקו החזית.

לנצח תאכל חרב? כן. לפחות עד ביאת המשיח. זה המחיר של מגורים בסביבה עוינת. פשוט צריך לזנוח את החלומות המערביים על חיים נורמליים, חלומות שלא שייכים למציאות המזרח־תיכונית, ולזכור שבאנו לפה כי זו ארצו של השם – שברצונו נתנה לנו כדי לחיות פה חיים יהודיים אמיצים וזקופי גו, גם כאשר יש אויב, גם כאשר יש איום.

את הארץ לא קונים בישיבה מול האירוויזיון האירופי עם גלידה אמריקנית, מתוך אשליה שאנחנו עם ככל העמים, אלא בדם, יזע ודמעות. רק מתוך מאבק והקרבה. כן, חיילים עשויים להיהרג וילדים ייאלצו להתחבא בפחד, וביניהם אולי גם הבת הקטנה שלי, שהשתתפה הבוקר בטקס שבועות דומה לזה שהיה בקריית־שמונה ובמלכיה, בבית הספר נתיב מאיר שבו אירע טבח מעלות - טקס שעלול להיות מופר באש האויב עם התרעה של 30 שניות.

צריך אומץ להסתכל למציאות בעיניים, ולעם ישראל יש אומץ כזה. בוודאי ליושבי קו העימות. ובכל זאת, יש עוד משהו בסיסי שצריך לתקן: דאגה נדיבה של המדינה לצרכים של הקהילות שמוכנות לשבת בקרבת הגדר ומצפות לגיבוי, לא רק בכסף ומענקים, אלא גם בהכרה והוקרה. שם נמצא הפער שמפריע לתושבים. מבחינת מדינת ישראל אנחנו בשגרה או שאולי בהפסקת אש (על כל המשמעויות הכלכליות שלה), אבל חבר סיפר לי שכאשר נציג פיקוד העורף הגיע לדבר עם הורי בית הספר שבנו לומד בו בכפר־גלעדי, הוא פתח קודם כול ב"אנחנו במלחמה". כדאי שהמדינה תחליט אם אנחנו בהפסקה או באש.

גם לא נכון שהאמריקנים הם שיודיעו לאזרחי ישראל שהפסקת האש עם לבנון הוארכה ב־45 יום. לא הגון שבשאר הארץ ישכחו שיש חבל ארץ שלם שעדיין נמצא במלחמה. לא יכול להיות שמבחינת היושבים בירושלים מלוא כל הארץ שגרה.

"כשארגיש שהממשלה שלי עושה הכול ומבינה את המחיר שאני משלם על הבחירות שלה, יהיה לי יותר קל לשאת את זה", אמר לי השבוע חבר מקריית־שמונה, והוא צודק לחלוטין. המדינה צריכה להכיר באתגרי החיים בספר, בקרבת גבול שמעבר לו עדיין רוצים ברעתנו – ולתת ליושבי חבל הארץ הזה מעמד של כבוד, דומה לזה שאנחנו נותנים לחיילים שנופלים למעננו.

בשבועות האחרונים אני מקפיד לשלוח בקבוצת היישוב הודעה קצרה לאחר כל עוד הודעת "הותר לפרסום". אין בה הרבה מילים. רק שם, גיל, פרטים אישיים וסיפור הנפילה, תחת הכותרת "נפל בקרב למעננו". כי חשוב שנעצור לרגע ונזכור שהם שם כדי שפה יחיו.

אפשר להתמכר לכאב ולייאוש, אפשר לפנטז על שלום בדורנו, אבל הכי נכון הוא לזכור שזו לא מלחמה של הצפון - זו מלחמה של ישראל. יושבי הספר הם שליחי הציבור של העם, גם הקטנטנים בגן הילדים של מלכיה, אלו עם זרי הפרחים, גם תלמידי בית הספר בקריית־שמונה שלבשו לבן. גם אנחנו ישראל, תתייחסו אלינו ככאלה.