במשך עשרות שנים נשענה החשיבה המדינית והביטחונית על מושגים ברורים יחסית: מלחמה, הפסקת אש, משא ומתן ושלום.

לכל אחד מהם הייתה משמעות מוגדרת, גבולות ברורים ולעיתים אף סדר כרונולוגי קבוע: מלחמה - הפסקת אש - משא ומתן - הסכם שלום.

אלא שנראה כי המציאות האזורית והעולמית של השנים האחרונות מטשטשת בהדרגה את ההבחנות הללו.

ישראל, כמו גם המערב כולו, פועלת כיום במרחב חדש שבו העימות אינו מתחיל ומסתיים באופן ברור. זוהי איננה עוד מלחמה במובנה הקלאסי, אך גם איננה תקופת שלום. מדובר במצב חדש אותו אני מכנה מציאות של "מלחמה במידה משתנה" (שלוש הממים) - מצב מתמשך של חיכוך, הרתעה, איומים, הפעלת כוח ולוחמת תודעה בעצימויות שונות.

פעם היה ברור מהי "הפסקת אש". לאחר מלחמת יום הכיפורים ב־12 בנובמבר 1973, על אף הסגר שביצע צה"ל על הארמיה השלישית המצרית בסואץ וזעקותיו של סאדאת באוזניו של הנרי קיסינג'ר, היועץ לביטחון לאומי האמריקני דאז, בביקורו הראשון במצרים - בדבר אי הוודאות, הלחץ מבית והמבוכה עמם התמודד ("אבל מה יהיה על הארמיה שלי...", מתוך האוטוביוגרפיה של הנרי קיסינג'ר, Years of Upheaval, 1982) - נחתם הסכם שש הנקודות בתיווכו של קיסינג'ר מול גולדה מאיר וסאדאת. הפסקת האש שהגיעה בעקבותיו לא הייתה "הפוגה זמנית" לקראת סבב נוסף, אלא שלב מוגדר בדרך לייצוב מדיני. היה ברור מהו יעדה: עצירת הלחימה, ייצוב הקווים, חילופי שבויים ויצירת תנאים להסדרה רחבה יותר.

המושג "הפסקת אש" סימל מעבר אמיתי בין מלחמה לבין ניסיון לחזור ליציבות. כיום, לעומת זאת, הפסקת אש פעמים רבות איננה הפסקת עימות - אלא הפסקת קצב. גם כאשר הירי נפסק זמנית, ההתעצמות נמשכת, האיומים נמשכים, מלחמת התודעה נמשכת, והצדדים נערכים כבר לסבב הבא.

גם המושג "משא ומתן" כבר איננו חלופה למלחמה. הסכמי קמפ דייוויד בין מנחם בגין, אנואר סאדאת ו־ג'ימי קרטר שהושגו בהמשך ישיר להסכם שש הנקודות על ידי גולדה מאיר, נשענו על הנחת יסוד ברורה: מטרת הדיפלומטיה היא להחליף את שדה הקרב. הצדדים ניהלו מחלוקות קשות, אך עצם קיומו של משא ומתן סימן שאיפה להסכם יציב.

היום התמונה שונה לחלוטין. המשא ומתן בין ארצות הברית לאיראן, למשל, מתקיים במקביל לסנקציות, לאיומים, להפעלת מיליציות, למתקפות סייבר ולעימותים עקיפים ברחבי המזרח התיכון, כך שהדיפלומטיה כבר איננה בהכרח אלטרנטיבה לעימות אלא לעיתים כלי נוסף בתוכו.

גם המלחמה עצמה השתנתה. בעבר, מלחמות כמו מלחמת ששת הימים נתפסו כאירוע תחום בזמן: יש פתיחה, מהלך צבאי, הכרעה וסיום, כאשר מבחינה תודעתית, הציבור ידע להבחין בין מצב מלחמה לבין חזרה לשגרה.

בתקופתנו, לעומת זאת, ה"הכרעה" הברורה שהינה אחת מאושיות הדוקטרינה הביטחונית של מדינת ישראל, שינתה פניה וישראל כמעט ואינה יוצאת לחלוטין ממצב של עימות בכל החזיתות. מול חיזבאללה מתקיימת מציאות קבועה של הרתעה, איומים, בניין כוח ומלחמת תודעה — גם כאשר הגבול שקט יחסית. מול חמאס, גם בתקופות של "רגיעה", נמשכים ניסיונות ההתעצמות, ההסתה וההיערכות לסבב הבא.

ומה לגבי המושג שלום? גם השלום עבר שחיקה והשתנה לחלוטין. הסכם השלום שנחתם במדשאות קמפ דיוויד בין ישראל למצרים ב־17 בספטמבר 1978 יצר מציאות אסטרטגית חדשה וברורה של גבול יציב, היעדר מלחמות ישירות ומחויבות מדינתית להסדרה ארוכת טווח, והיווה במהותו שלום במובנו הקלאסי. לא אהבה בין עמים, אלא החלטה להוציא את המלחמה מן המשוואה.

אלא שהמציאות האזורית החדשה איננה נעה עוד בין שלום למלחמה, כי אם בין רמות שונות של חיכוך מתמשך. זוהי עובדה שמהווה עבורנו מקפצה אל המושג החדש: "מלחמה בעצימות משתנה".

לסיכום, האתגר הגדול של ישראל כיום אינו רק ביטחוני אלא גם מושגי ותודעתי. המושגים שעליהם גדלה החשיבה המדינית המערבית כבר אינם מצליחים לתאר באופן מדויק את המציאות: הפסקת אש שאינה באמת הפסקת עימות, משא ומתן שמתנהל תחת אש, מלחמה ללא הכרזת מלחמה ושלום שאיננו בהכרח היעדר איום.

ישראל חיה כיום בתוך רצף מתמשך של עימות משתנה; לעיתים בעצימות נמוכה, לעיתים בהתלקחות רחבה, אך כמעט לעולם לא במצב של ניתוק מוחלט מן האיום. במקומו נוצר מרחב חדש של עימות מתמשך: צבאי, תודעתי, כלכלי וטכנולוגי - שבו הגבול בין שגרה לחירום מיטשטש יותר ויותר. אולי משום כך האתגר המרכזי של ישראל איננו רק לנצח במלחמותיה, אלא ללמוד כיצד לנהל חוסן לאומי-חברתי בתוך מציאות מלחמתית משתנה.

המלחמה המודרנית בין ישראל לאויבותיה איננה אירוע, אלא מצב קיום מתמשך ברור. לא עוד מעבר חד בין שלום למלחמה, אלא חיים בתוך מרחב של גווני אפור שונים. המושג החדש אינו רק תיאורטי, הוא דורש מדיניות חדשה, חשיבה חדשה וחוסן חברתי שלא נבנה בן-לילה. השאלה איננה אם נחיה במציאות הזו, אלא האם וכיצד נלמד לנהל אותה.

הכותבת הינה ד"ר לקבלת החלטות, מרצה ומנחה תוכניות לקבלת החלטות במדרשות למנהיגות. חברת חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.