הפסקות אש נתפסות כמעט תמיד כהישג. הן מביאות שקט, מפחיתות את הסבל האזרחי ומעניקות למערכת הפוליטית והביטחונית מרווח נשימה. במציאות שלנו, שבה כל יום של שקט נתפס כהצלחה, קשה להתנגד להן. אולם כאשר ישראל מתמודדת לא מול ארגוני טרור, ייתכן שמשמעותו של ה"שקט" שונה לחלוטין. לעיתים הפסקת אש אינה עצירה של הסכסוך, אלא שלב מכריע בהתפתחותו.
ההבדל המרכזי נעוץ באופי היריב. מדינות פועלות מתוך היגיון של יציבות - הן תלויות בכלכלה, בלגיטימציה פנימית ובינלאומית, וביכולת למשול לאורך זמן. בשבילן הפסקת אש היא לרוב יעד, דרך לשמר מצב קיים ולהימנע מהסלמה שמסכנת את שלטונה של הממשלה.
ארגוני טרור, לעומת זאת, אינם פועלים מתוך אותו היגיון. הם אינם נדרשים לספק יציבות, לא נושאים באחריות מלאה לאוכלוסייה אזרחית, ופועלים מתוך תפיסה אידאולוגית ארוכת טווח. בשבילם שקט אינו יעד אלא אמצעי.
הכי מעניין
כאשר שקט ביטחוני, גם אם זמני, נתפס כהצלחה ולעיתים אף כיעד בפני עצמו, אנו נמנעים מגיבוש אסטרטגיה ארוכת טווח בגזרות הקרובות והרחוקות המקיפות אותנו.
לעומת זאת, מבחינת ארגוני טרור וארגונים לא מדינתיים, שקט אינו בהכרח אות לרגיעה, אלא לעיתים דווקא סימן לתהליך הפוך. ארגוני טרור אינם פועלים לפי היגיון של מדינות. הם אינם זקוקים ליציבות מתמשכת אלא לזמן. בשבילם תקופות של שקט הן לא רק מצב פסיבי, אלא משאב אסטרטגי.
בעוד שישראל נוטה לראות בשקט הזדמנות לחזרה לשגרה, הארגון מנצל אותו כדי לעבור ממצב של הישרדות תחת לחץ צבאי והימנעות מפגיעה למצב של בניין כוח: לשקם תשתיות, לחדש מלאים, לבנות ולאמן כוחות, להפיק לקחים ולשפר יכולות. כך השקט מאפשר לאויב מעבר מהישרדות להתעצמות.
הדינמיקה הזו בולטת במיוחד כאשר משווים בין הזירות: ברצועת עזה הפסקות אש שימשו לא אחת את חמאס להתאוששות מהירה, לבנייה מחדש של מערכים ולשיפור יכולות לקראת הסבב הבא. בלבנון התהליך עמוק ומסוכן אף יותר. חיזבאללה, ארגון לא מדינתי בעל מאפיינים מדינתיים, מנצל תקופות ממושכות של שקט לבניית איום אסטרטגי כמו הרחבת מערך הטילים, שיפור הדיוק והתבססות מבצעית לאורך הגבול. בעזה השקט מנוצל להתאוששות, ובלבנון להתעצמות ארוכת טווח.
לצד ההתעצמות הפיזית, לשקט יש גם השפעה תודעתית. הוא יוצר ירידה בדריכות הישראלית בציבור ובמערכת הפוליטית. הנורמליות המדומה מקטינה את תחושת הדחיפות להתמודד עם האיום מהשורש, ומעודדת דחייה של החלטות קשות. כאשר אין ירי, פיגועים או הסלמה גלויה, קל יותר להאמין שהמצב מנוהל גם אם בפועל הוא מתפתח בכיוון הפוך. כך נוצר פער מסוכן בין המציאות בשטח ובין התפיסה שלה.
האיום האסטרטגי של ישראל אינו רק צבאי, אלא גם תפיסתי. לא מדובר בעצם השאיפה לשקט, אלא באופן השגתו, באשליה שהוא יוצר ובמה שהוא מסתיר. שקט הנתפס כהישג במקום כשלב ביניים, ומבוסס על הימנעות זמנית מעימות בלי לטפל בתשתית האיום, עלול להיות מטעה ומסוכן. המחיר של הפסקות האש אינו תמיד מיידי, אך הוא מצטבר. הפסקות האש מאפשרות את המשבר הבא.
אין בכך כדי לטעון שכל הפסקת אש היא שגיאה. לעיתים היא מהלך הכרחי, שנועד להשיג יעדים מוגבלים או למנוע הסלמה רחבה. הבעיה מתחילה כאשר הפסקת האש היא הצלחה בפני עצמה, ולא כלי זמני במאבק מתמשך. כך נוצר לעיתים דפוס של העדפת יציבות מיידית על פני התמודדות עמוקה עם מקורות האיום. רק שקט שבא כתוצאה משינוי יסודי במאזן הכוחות או פגיעה ממשית ביכולות האויב הוא בעל ערך.
האתגר האמיתי של ישראל אינו רק להשיג שקט, אלא להבין את משמעותו. לא כל שקט מעיד על רגיעה, ולא כל הפסקת אש מקרבת פתרון. לעיתים דווקא הרגעים השקטים ביותר הם אלה שבהם מתעצבים האיומים המסוכנים ביותר. כאשר השקט הופך ליעד במקום לאמצעי, הוא עלול לשרת את הצד הנגדי.