הדיון על "היום שאחרי" ברצועת עזה רחוק מהכרעה. אין מתווה מוסכם, אין גוף שלטוני ברור, והפערים בין השחקנים הבינלאומיים והאזוריים ניכרים. בתוך חוסר הוודאות הזה עולה שאלה אסטרטגית חשובה ולא אינטואיטיבית: האם נכון לישראל לשקול מעורבות בתהליך השיקום של הרצועה?

חשוב להניח את מגוון האפשרויות שמצויות על השולחן. בין החלופות אפשר למצוא חזרה של הרשות הפלסטינית תחת חסות בינלאומית, הקמת מנגנון נאמנות אזורי־בינלאומי בשיתוף מדינות ערביות, מודל של שליטה ביטחונית ישראלית לצד ניהול אזרחי חיצוני, ואפילו רעיונות להעברת האחריות לגורמים אזוריים או ליצירת מבנה מנהלי חדש לחלוטין. אף אחת מהאפשרויות אינה מושלמת, אך כל אחת מהן תשפיע ישירות על ביטחונה של ישראל.

דווקא בשל סיבה זו כדאי לשקול בזהירות מעורבות ישראלית בשיקום - ולא מתוך רצון לנהל את עזה, אלא בהבנה שמי שמשתתף בעיצוב המציאות משפיע עליה.

הסיבה הראשונה לכך היא ההשפעה על קבלת ההחלטות. שיקום עזה אינו רק עניין הנדסי או הומניטרי. זהו תהליך שמגדיר את המבנה הפוליטי, הכלכלי והביטחוני של הרצועה לשנים קדימה.

אם ישראל תישאר מחוץ לתהליך, היא תיאלץ להתמודד עם תוצאות שקבעו אחרים - ייתכן שלא בהתאם לאינטרסים שלה. מעורבות, אפילו חלקית, תאפשר להציב תנאים, להשפיע על מנגנוני הפיקוח, ולוודא שהשיקום אינו משמש קרקע להתעצמות מחודשת של גורמי טרור.

הסיבה השנייה נוגעת לממד המרחבי־ביטחוני. תכנון ערים אינו ניטרלי. רחובות צרים, צפיפות גבוהה ומבנים בלתי מוסדרים מקשים על פעילות צבאית, ומעניקים יתרון לגורמים לא־מדינתיים. לעומת זאת, תכנון מודע יכול לייצר מרחב שמקל על שליטה, תנועה ותגובה מהירה.

לאחר דיכוי המרד ההודי של 1857 הבריטים יישמו מדיניות של תכנון עירוני מחודש בערים מרכזיות, שכללה הרחבת צירים, יצירת הפרדות מרחביות והגברת הנגישות לכוחות צבא - וזאת במטרה למנוע התקוממויות עתידיות ולהבטיח יכולת תגובה מהירה. אין הכוונה לשכפל מודלים קולוניאליים, אך העיקרון ברור: כאשר המרחב הבנוי מתוכנן נכון, הוא יכול לשמש כמרכיב ביטחוני לכל דבר.

אם עזה תיבנה מחדש, עולה השאלה אם עדיף לישראל להיות שותפה לתכנון, או להסתגל בדיעבד למציאות שנכפתה עליה. מעורבות יכולה לאפשר חשיבה מראש על צירי תנועה, אזורי חיץ ומיקום תשתיות חיוניות באופן שיצמצם סיכונים עתידיים.

סיבה שלישית, חשובה לא פחות, היא הממד המודיעיני. תהליך שיקום רחב היקף יוצר הזדמנות ייחודית להטמעת תשתיות מתקדמות, לא רק אזרחיות, אלא גם כאלה שיכולות לתרום לאיסוף מודיעין.

כאשר ישראל שותפה בתכנון ובהקמה, אפשר לשלב רכיבים שיסייעו לאיסוף מודיעין עתידי כמו מידע דיגיטלי, מודיעין אותות ומודיעין אנושי. זה יכול להתבטא, למשל, בפריסת תשתיות תקשורת חכמות, מערכות בקרה עירוניות או מנגנונים שמאפשרים ניתוח תנועה והתנהגות. יכולת איסוף מודיעין איכותית היא מרכיב חשוב במניעה ולא רק בתגובה.

לבסוף, יש גם היבט כלכלי: שיקום עזה צפוי להיות מפעל רחב היקף בהשקעות של מיליארדים. מעורבות ישראלית יכולה לייצר הזדמנויות לחברות בתחומי התשתיות, ההנדסה, האנרגיה והטכנולוגיה. גם אם חלק מהעבודות ייעשה באמצעות קבלנים בינלאומיים, ישראל יכולה להשתלב בתכנון, בניהול ובבקרה, וליהנות מהשפעה כלכלית חיובית.

כמובן, כל זה אינו נטול סיכונים. מעורבות ישראלית עלולה לעורר ביקורת בינלאומית, לייצר חיכוך פוליטי ואף להיתפס כהעמקת האחריות על הרצועה. יש גם שאלה של עלויות ושל גבולות המעורבות. לכן אין כאן קריאה חד־משמעית למדיניות אחת, אלא הצעה לחשיבה מחודשת.

דווקא לנוכח היתרונות האפשריים - השפעה על התוצאה, שיפור המרחב הביטחוני והזדמנויות מודיעיניות וכלכליות - ייתכן שכדאי לבחון ברצינות את האפשרות שישראל תהיה שותפה באופן מבוקר ומוגדר בתהליך השיקום של עזה. זה לא יקרה מתוך נאיביות, אלא מתוך הבנה שגם הימנעות היא בחירה - ולעיתים זו בחירה שמצמצמת את מרחב הפעולה העתידי.

אסף ישי הוא חבר בתנועת הביטחוניסטים, וחוקר במכון דוד למדיניות וביטחון