בצילה של הפסקת אש שברירית בין ארצות הברית, ישראל ואיראן – ובהיעדר התקדמות ממשית בפתרון סוגיות היסוד של המלחמה – עולה השאלה המתבקשת: לאן הולך הסכסוך הזה? התרחיש המסתמן כסביר ביותר הוא התקבעות של "סכסוך קפוא".
בניגוד למה שניתן לחשוב, סכסוך קפוא אינו מצב סטטי, אלא מלחמה בלתי פתורה הממשיכה להתנהל בעצימות נמוכה, מתחת לסף של עימות כולל. מצב זה נוצר לרוב כאשר לא ניתן להגיע להסדר פוליטי מקיף, כפי שראינו במזרח אוקראינה בין השנים 2014 ל-2022; למרות כ-14 אלף הרוגים ולוחמת סייבר ותודעה בלתי פוסקת, הסכסוך הוגדר כ"קפוא" עד לפלישה הרוסית המלאה.
גם אם יחודשו השיחות בפקיסטן ויושג הסכם כלשהו, קיימות שלוש סיבות מרכזיות לכך שהעימות צפוי להפוך לסכסוך קפוא ולא לשלום בר-קיימא:
הכי מעניין
1. דוקטרינת טראמפ: הפסקת אש כסוף פסוק
גישתו של הנשיא דונלד טראמפ למדיניות חוץ משקפת תפיסה שונה מהמקובל: הוא אינו רואה בהפסקות אש "חלון הזדמנויות" למשא ומתן מדיני מעמיק. עבורו, עצם השגת הפסקת האש היא ההישג האמריקני הסופי, המאפשר לו "לסמן וי" ולהמשיך ליעד הבא.
נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ | צילום: AFP
טראמפ נוהג להתגאות בכך שסיים עשר מלחמות, כולל העימות הנוכחי מול איראן והמערכה בלבנון. אולם בחינה מקרוב מלמדת כי ברוב המקרים מדובר בייצוב של הפסקות אש רעועות, בעוד שורש הבעיה נותר ללא מענה. גישה זו יוצרת מציאות של מתיחות מתמדת: בין הודו לפקיסטן עדיין קיים פוטנציאל התלקחות גבוה, והשלום בין תאילנד לקמבודיה נותר רחוק גם שנים לאחר סיום העימות הגבולי. בשני המקרים, הממשל האמריקני הכריז על סיום המלחמה ברגע שנפסקה האש המרכזית, ועזב את הזירה.
2. הקושי המובנה בפתרון מלחמות א-סימטריות
העימות הנוכחי מתאפיין בפער כוחות צבאי עצום בין ארה"ב וישראל לבין איראן. פער זה מוביל את איראן לאמץ טקטיקות א-סימטריות במטרה לקזז את העליונות הטכנולוגית של יריבותיה. פעולות כמו פגיעה בתשתיות במדינות המפרץ או איומים על חופש השיט במצר הורמוז נועדו לשבש את הכלכלה העולמית ולהפעיל לחץ עקיף.
המפציץ החמקן - B-2. | צילום: מסך מיוטיוב
מחקרים מלמדים כי מלחמות מסוג זה נוטות להיגרר לאורך זמן ולעיתים רחוקות מסתיימות בהסכמים יציבים. הסיבה לכך פשוטה: הצד החלש, שאינו יכול להכריע את המערכה בשדה הקרב הקלאסי, פועל להתיש את יריבו באמצעות לחץ פוליטי, כלכלי ופסיכולוגי עד לנסיגתו.
זהו המצב כיום: בעוד טראמפ מבקש להציג את הפסקת האש כניצחון פוליטי, איראן רואה בה כלי הישרדותי גרידא, ללא כל כוונה לסיים את הסכסוך באופן קבוע. המודל הזה מזכיר את הטליבאן באפגניסטן, ששימר סכסוך קפוא מול ארה"ב במשך שני עשורים, עד שהצליח לחזור לשלטון עם נסיגת הכוחות האמריקניים.
3. היעדר טיפול בסוגיות הליבה
לארה"ב ולאיראן אין כרגע נכונות אמיתית לפתור את המחלוקות המהותיות ביותר, ובראשן תוכנית הגרעין. וושינגטון כבר ביטלה סבב שיחות בפקיסטן באפריל האחרון לאחר שאיראן סירבה להתגמש, בעוד טהרן ממשיכה להתעקש על זכותה הבלתי ניתנת לערעור להעשרת אורניום.
טכנאים איראנים עובדים במתקני העשרת האורניום באספהאן | צילום: AFP
ההיסטוריה מלמדת כי פתרון סוגיות אלו דורש זמן ורצון פוליטי כביר: הסכם הגרעין מ-2015 דרש 20 חודשי משא ומתן רצופים, וגם הוא בוטל על ידי טראמפ שלוש שנים לאחר מכן. בתנאים הנוכחיים, פתרון מהיר נראה דמיוני. אנליסטים מעריכים כי לכל היותר יושג הסכם חלקי שישאיר את השאלות הטכניות והמהותיות פתוחות – מה שיבטיח את המשך הסכסוך "על אש קטנה".
המשמעות האזורית: השלכותיו של סכסוך קפוא
הפיכת העימות בין איראן לציר ארה"ב-ישראל לסכסוך קפוא פירושה מציאות של חוסר יציבות כרוני במזרח התיכון. המצב יתאפיין באיומים הדדיים ובהתפרצויות אלימות תקופתיות.
אנו רואים בבואה של מציאות זו כבר כעת בעזה: למרות "תוכנית 20 הסעיפים" של טראמפ והפסקת האש שהושגה באוקטובר האחרון, שאלות המפתח – מי ישלוט ברצועה, כיצד היא תשוקם והאם חמאס יפורק מנשקו – נותרו ללא מענה. התוצאה היא אלימות שאינה דועכת.
עוד כתבות בנושא
ההיסטוריה מספקת דוגמאות דומות ומטרידות:
קוריאה: הסכם שביתת הנשק מ-1953 הותיר את הצפון והדרום במצב מלחמה רשמי עד היום.
הודו ופקיסטן: הסכסוך הבלתי פתור הוביל למרוץ חימוש גרעיני וחוסר יציבות תמידי בדרום אסיה.
בדומה לכך, סכסוך קפוא במערכת היחסים שבין ארה"ב, ישראל ואיראן ינציח מרוץ חימוש אזורי ומתח מתמיד, במיוחד סביב מוקדי חיכוך אסטרטגיים כמו מצר הורמוז. הפסקת האש אולי הביאה שקט זמני, אך פתרון אמיתי נראה רחוק מתמיד.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
