דקה אחת לפני מהדורות הערב של יום ראשון פרסם דובר צה״ל את סיכום התחקיר של ירי הארטילריה שהרג בשוגג את עופר (פושקו) מושקוביץ ז״ל ליד משגב־עם. התחקיר, שהוצג למשפחה אך לא פורסם לציבור, קבע שהסיבה הייתה "התלכדות של כמה משתנים מבצעיים ותנאי ירי שאינם אופטימליים". הוא גם הדגיש כי "לא נמצאה התרשלות או כשל ערכי מצד בעלי התפקידים". במילים אחרות: טרגדיה קשה, תוצאה קטלנית - אבל אין אשמים, אין השלכות פיקודיות. על כך חתם גם הרמטכ״ל אייל זמיר.

שעות ספורות לאחר מכן פורסם שגדוד המילואים 941 הודח מתעסוקה מבצעית בגזרת ג׳נין בעקבות תקרית עם צוות תקשורת של רשת CNN. כאן, לעומת זאת, כבר מדובר ב"כישלון ערכי ומקצועי חמור", וננקטו צעדים: השעיית הגדוד מהקו, סדרת חינוך, ואולי חזרה בהמשך, בכפוף להחלטת אלוף הפיקוד. שני האירועים שונים מאוד, אך החיבור ביניהם מחדד בעיה עמוקה באופן שבו צה״ל מבין מהי אחריות פיקודית.

נדמה שבשנים האחרונות, ובעוצמה גדולה במיוחד מאז 7 באוקטובר, מתקבע בצה״ל וגם בחברה הישראלית - ויעידו על כך ההצהרות אחרי אסון מירון - כלל לא רשמי: אם לא נמצאה רשלנות, אין השלכות אישיות. האחריות נשארת הצהרתית.

אלא שאחריות פיקודית מעולם לא הייתה זהה לשאלת האשמה. היא מבוססת על עיקרון פשוט אך תובעני: מפקד אינו אחראי רק למה שעשה או לא עשה, אלא גם למה שקרה תחת פיקודו. אין פירוש הדבר שכל מפקד צריך להתפטר אחרי כל אירוע קשה, אין כאן קריאה לעריפת ראשים או לחיפוש שעירים לעזאזל. להפך: תרבות ארגונית בריאה לא נשענת על ענישה אוטומטית, אלא על הבחנה, על מדרג, על שיקול דעת. אבל היא כן נשענת גם על נכונות אמיתית לשאת בתוצאה ועל ההבנה שכך מצופה ממפקדי הצבא של מדינת ישראל.

כשאזרח ישראלי נהרג מאש כוחותינו בתוך שטח ישראל, הדיון אינו יכול להסתיים בבדיקה אם מישהו חרג מהפקודות. גם אם כל הנהלים מולאו, גם אם לא הייתה התרשלות במובן המקצועי הצר - הטרגדיה עדיין מחייבת התבוננות פיקודית עמוקה יותר. מי אחראי על המערכת שזה קרה בה? מי היה אמור לוודא שהסיכונים מנוהלים אחרת? מי נושא באחריות לתוצאה הכבדה? לא כולם צריכים לשלם אותו המחיר. אבל קשה להבין כיצד אף אחד בשרשרת הפיקוד לא נדרש לשלם שום מחיר.

מהעבר השני, גם בפרשת הגדוד בג׳נין המבט נעצר בקצה. אם אכן נמצאו ליקויים בהתנהלות, זו בעיה וכדאי לדון בשאלה אם ענישה קולקטיבית נכונה כאן. אבל אם הגדוד הוקפץ לקו בלי הכנה מספקת, בלי תכנים בסיסיים שכל גדוד אמור לעבור בגזרה כזו, ואם זה היה ידוע - אז זו כבר לא רק בעיה של החיילים, זו בעיה פיקודית.

מפקד החטיבה, מפקד האוגדה, אלוף הפיקוד - כולם ידעו שהגדוד נכנס לגזרה בתנאים האלה. איך אף אחד לא עצר את זה בזמן? איך אף אחד לא אמר: "רגע, זה מתכון לתקלה"?.

כשבסוף כל המשקל נופל על הגדוד, בלי בחינה אמיתית של הדרגים שמעליו - מתקבלת תמונה חלקית. זה לא קורה בהכרח כי מישהו מנסה לטייח, אלא כי משהו בתפיסת האחריות נשחק.

הבעיה הזו כבר לא נשארת בתוך הצבא. מאז 7 באוקטובר נסדק האמון הציבורי בצה"ל. במצב כזה, תחקירים שלא מתפרסמים לציבור, לצד מסקנות כלליות של "לא נמצאו כשלים", לא משקמים אמון - הם מחלישים אותו. אחריות שלא מלווה בהשלכות אינה נתפסת כאחריות.

בסופו של דבר זו שאלה ערכית. צה״ל נשען על אמון הציבור, על דוגמה אישית, על התפיסה הישנה של "המפקד בראש", של המיתוס "תדע כל אם עברייה". בתוך זה, אחריות פיקודית היא אבן יסוד.

נדמה שבשנים האחרונות נוצר בלבול: אם אין אשמה - אין אחריות. אבל כאמור, אחריות פיקודית מעולם לא נועדה רק למקרי רשלנות, אלא גם להכרה בתוצאה. כשאזרח נהרג מאש כוחותינו, או כשגדוד כשל ערכית, מישהו צריך לשאת במחיר פיקודי. לא כי הוא אשם, אלא כי הוא המפקד.