כמו טפטוף שהופך למבול, כך פרשיות הריגול למען איראן הולכות ומתרבות, והן מראות עד כמה הזירה הזו פעילה ומטרידה. טרם הספקנו להירגע ממעצרו של איש מערך "כיפת ברזל" רז כהן, והנה השבוע התגלה כי עוד שני אחים צעירים מירושלים נעצרו באשמת ריגול. מה שנראה בתחילה כמקרים בודדים הפך להיות לתופעה המעלה סימני שאלה קשים על היקפה ועל עומק החדירה, שבמסגרתה ישראלים נלכדים ברשתות הגיוס של איראן ופועלים נגד מדינתם.
כיצד מצליחה איראן לחדור אל תוך המרקם האזרחי בישראל , לאתר, לפתות ולגייס אזרחים ישראלים? מיהם האנשים שנענים לפניות הללו, ומה מניע אותם? ובעיקר - האם מדובר בכשל נקודתי או בהיקף רחב יותר?
כדי לענות על השאלות הללו פנינו לאילן שגב, לשעבר בכיר שב"כ, שהיה אחד מטובי רכזי השטח בארגון ועסק שנים רבות בגיוס סוכנים בשנות התשעים. קשה לאמוד היום את היקף התופעה, הוא אומר לנו בריאיון מיוחד, קיימת אפשרות סבירה שרז כהן אינו האחרון במרגלים ושיש אחרים שעדיין לא נחשפו. לדבריו, הרשתות החברתיות מקילות על מלאכת הגיוס.
"בזמנו, כדי לאתר מישהו לגיוס, היה צריך לעבוד קשה מאוד: להפעיל סוכנים אחרים שיביאו מודיעין, לנסות מהלכים שונים כדי לאסוף עליו מידע, ולבדוק אם הוא שווה גיוס. היום זה שונה לחלוטין. בתוך שעות אפשר לבנות פרופיל של אדם - מהפרטים האישיים ועד האידאולוגיה שלו. הכול נמצא ברשתות. גם חיילים, לצערי, משתפים מידע רגיש: היכן הם נמצאים, מה הם עושים ואילו כלים הם מפעילים. באותו זמן באיראן יושב 'דייג' שפורס רשתות - פייסבוק, אינסטגרם, טוויטר ועוד - בונה פרופילים ומחפש אנשים מתוסכלים, כאלה שמתלוננים על מצבם הכלכלי או האישי. הוא מזהה יעד פוטנציאלי לגיוס, במיוחד אם מדובר באדם בעל גישה למידע רגיש, שנותן לו את האינדיקציה שהוא עשוי להיות יעד לגיוס, על אחת וכמה אם הוא מגלה שמדובר בחייל ב'כיפת ברזל'".
איך מתחיל גיוס כזה?
"אחת השיטות נקראת 'שיטוי' - יצירת קשר תמים לכאורה המשטה במגויס. נניח שאזרח, נאמר ששמו משה כהן, כותב בפייסבוק: אבי נפטר לפני שבועיים ואני מאוד כואב את פטירתו. עולה אותו איראני תחת השם דני לוי וכותב לו: אני כל כך מזדהה איתך. גם אבי נפטר לפני חודשיים וחצי ועד עכשיו לא התרוממתי מזה. אוטומטית נוצרת כאן אמפתיה. אגב, כולנו עלולים ליפול בזה. אחרי גילוי האמפתיה הוא ממשיך ומספר סיפורי סבתא, כמו למשל, שיש לו שני אחים, שאחד מהם בגולני, ומשה כהן אומר לעצמו: וואלה, דני לוי אדם מאוד נחמד.
"הקשר נוצר, ואז מתחילות בקשות שבתחילה הן מאוד אזוטריות, פשוטות. למשל: תקשיב, אני חי בניו־יורק כבר עשר שנים. אתה יודע, בחולון, ברחוב כך וכך, הייתה מכולת מדהימה. אתה יכול לבדוק אם היא עוד קיימת, ואם כן לצלם לי אותה? לא תיענה לא לבקשה כזאת? כמובן שכן. דני לוי בחור טוב, גם אבא שלו נפטר. אז אתה הולך, מצלם ושולח. על פניו - אין פה כלום. אבל זו תחילתו של המדרון החלקלק".
מה יוצא להם מהתמונה של מכולת בחולון?
"זו לא התמונה עצמה אלא עצם העובדה שמשה כהן עשה מה שדני לוי ביקש ממנו. ואז, אם יבקשו ממנו משהו נוסף, האנטנות כבר פחות קופצות. זה השלב שבו מתחילים, לאט לאט, לבקש דברים שהם קצת יותר קרובים להיבטים ביטחוניים. ממש כך, טיפה אחרי טיפה. לא אומרים לך יום אחד לצלם את הבית של הרמטכ"ל. מתחילים בבקשות פשוטות והן הולכות ומתקרבות יותר ויותר. במקביל, נכנסים איתו גם לשירות הצבאי שלו. מתחילים לדבר על יחידות, על שירות, על חוויות - כל מיני סיפורים שכבר נוגעים בהיבט הביטחוני. גם אם זה נשמע תמים, זה כבר שם. וכאן, אם אותו מיועד לגיוס עובר את נקודת האל־חזור, הוא ממשיך הלאה. הוא מבצע פעולה שבדיעבד הוא מבין שפגעה בביטחון המדינה - אפילו ברמה הכי פשוטה, לא משהו דרמטי כמו צילום בסיסים רגישים אלא פעולה קטנה יחסית, והוא מבין שיש בה פגיעה ביטחונית; יש כאלה שמתעשתים בשלב הזה, חוזרים אחורה ומדווחים. אבל יש גם כאלה שאומרים לעצמם: כבר עברתי עבירה ביטחונית. אם אדווח, יחקרו אותי, ואסתבך. ואז הם ממשיכים הלאה".
לדעת שגב, בשלב זה נכנס גורם הכסף. לרוב מדובר בסכומים קטנים יחסית, המשמשים בעיקר להצדקה פנימית. המניעים האמיתיים הם אישיים: צורך בהכרה או בדימוי עצמי, או מצוקה אישית. מפעיל מקצועי ישקיע זמן רב בבניית אמון - לפעמים חודשים ואף שנים. הכול נעשה דרך יצירת קרבה, תשומת לב ותחושת חשיבות אצל המגויס.
"המפעיל מציע לו סכומים שונים, 1,000 או 2,000 דולר, ואם האדם נמצא במצוקה כלכלית, הוא אומר לעצמו - ביקשו ממני דברים פשוטים, וואלה עבדתי עליו. לקחתי ממנו כסף על שטויות. אבל במצב זה הוא כבר במקום שקשה לחזור ממנו".
פה הכבוד מדבר
רז כהן, בן 26 מירושלים, חייל מילואים במערך "כיפת ברזל", נאשם בסיוע לאויב במלחמה ובמסירת מידע רגיש לגורם איראני, תמורת סכומים של מאות דולרים. לפי כתב האישום, הקשר נוצר בדצמבר 2025 בטלגרם, וכהן החל לבצע משימות כמו צילום תחנת משטרה בירושלים, ובהמשך חשף מיוזמתו כי הוא משרת במערך כיפת ברזל והעביר מידע מקצועי מפורט על תפקידו, מבנה המערכת ואופן פעילותה. כהן העביר תמונות וסרטונים מסווגים שצילם במהלך שירותו, כולל תיעוד הליכי שיגור וחימוש, וכן מסר מיקומים של בסיסי חיל האוויר וסוללות. הוא מסר גם פרטים על בעלי גישה למוקדי כוח או כאלה שאפשר לגייסם, כולל אנשי ביטחון, מקורבים לבכירים ואנשים במצוקה. המפעיל האיראני אף ביקש שמות של בכירים בצבא וטייסים ואנשים המוכנים לבצע עבירות - כולל רצח - לצורך הפעלתם. לאחר שהסוכן איים לחשוף אותו חסם כהן את הקשר ומחק את חשבון הטלגרם, אך הוא נעצר והוגש נגדו כתב אישום.
עד כמה האיראנים משקיעים בבניית אמון אצל סוכנים אפשריים?
"אם המפעיל רציני, הוא בונה אותו במשך תקופה ארוכה. אני הפעלתי סוכן שבסופו של דבר הגיע לעמדה בכירה מאוד במקום מסוים, ובמשך שנתיים וחצי עבדתי בניוטרל, רק כדי לבנות אמון. זה גם כרוך במחוות אישיות, למשל אם נולד לו בן אתה מגיע לפגישה עם מיני מתיקה לכבוד הלידה ועוד כל מיני דברים קטנים שאנשים לא מבינים עד כמה הם פועלים על נפש האדם. וזה עובד על כולנו, על כולנו".
לא קשה להפעיל סוכן בלי לפגוש אותו?
"קשה מאוד, בעיקר בהיבט הנאמנות. זו הייתה אחת הבעיות הגדולות שלנו בעזה. אף פעם לא ידענו מי מהמודיעים שלנו מתפקדים כסוכנים כפולים. פעמים רבות ניסו לבדוק את הנאמנות מרחוק אבל זה לא הולך. אם אתה לא רואה לו את הלבן שבעיניים – זה לא רלוונטי".
מה מניע את האנשים האלה לבגוד בעמם ובארצם, כסף? אידאולוגיה? חולשה אישית? מה חזק ממה?
"הכסף אינו מניע, הוא כיסוי לדיכוי המצפון. האדם אומר לעצמו - אני לוקח עכשיו את אלף השקלים בשביל הילדים שלי, לא בשבילי. ואז הוא מנקה את המצפון על הבגידה בעמו. למעשה המניעים הם אישיים. כשאתה מזמין לתחקור בחור בן 22, מטול־כרם לצורך העניין, הוא נכנס לחדר ואתה מברך אותו לשלום ומכין לו קפה. למה הבאת אותו? כי אתה יודע שהוא 'ילד הכאפות' של המשפחה. אנחנו קוראים לזה 'אבו נג'יב, או בלאדי או בג'יב' כלומר אבו נג'יב שהולך ומביא. וכאן פתאום הוא רואה שעומד מולו אדם שמבוגר ממנו ב־10־15 שנה. מכין לו קפה, שם לו עוגיות על השולחן, נותן לו כבוד. הוא אומר לעצמו 'פה יש לי כבוד'. זה מניע חזק מאוד".
כלומר חולשה אישית.
"חד־משמעית. אנחנו המפעילים לוחצים על המוגלות, על מה שכואב. זה נשמע נורא אבל זו המציאות. במקום שיש מוגלה, אתה מכניס את האצבע".
שאלה של זיקה
יש הבדל בגיוס בין אזרחים רגילים לבין בעלי תפקידים רגישים?
"בוודאי. כשאתה הולך לגייס אדם כמו רז כהן, למשל, אתה לא מפעיל 'פניית מצח', כלומר אתה לא מטיח ישירות את מה שאתה רוצה ממנו. פניות כאלה כמעט לא קיימות היום. אתה מתמקד בסביבה הקרובה שלו, לומד אותה, מבין את הנטיות שלו, אפילו את הנטיות המיניות לצורך העניין. וכשאתה מבין, מתוך מה שהוא מפרסם, שהוא יעד אטרקטיבי - ואני מניח שרז כהן פרסם את כל הדברים האלה ברשתות - אתה מוכן להשקיע חודשים, אפילו שנה, כדי לבנות אותו ולהפוך אותו לסוכן. זו הגדולה של מפעיל שיש לו סבלנות. הפעלה כזו דורשת סבלנות, הרבה סבלנות".
המגייס מאתר נושאים רגישים, מספר שגב, למשל בעלי חיים. "אני למשל חולה על סוסים, וידוע שסוסים, כלבים, ובכלל בעלי חיים הם סוג של מחלה אצל החובבים שלהם. ברגע שאתה רואה מישהו שמעלה תמונה של סוסים, אוטומטית אתה נמשך לשם. אם אותו צייד איראני יושב ורואה את רז כהן על סוס הוא מבין שזה לא סתם אדם שהתיישב על פוני אלא מישהו שיודע לרכוב. הוא מתחיל להעלות סרטונים, כמובן לא שלו, כביכול רוכב על סוס, ואז, איזה יופי, נוצר נושא שיחה משותף. ומפה והלאה – השמיים הם הגבול".
וישנו גם מרכיב של תמימות, אנשים שלא מבינים שהם מופעלים. שאלתי את שגב איך נראה הפרופיל של מגויס פוטנציאלי כזה.
"אנחנו המפעילים לוחצים על המוגלות". שגב | צילום: אריק סולטן
"בדרך כלל, מדובר או באנשים צעירים יחסית, בשנות העשרים לחייהם, שבאופן טבעי הם סקרנים. יש גם מניעים הנובעים מלחץ, למשל, כשאתה מתחקר מישהו והוא מספר לך שיש לו ילדה חולת סרטן ובשטחים לא מצליחים לטפל בה, אתה מספר לו בשבחי הרפואה בישראל ומביא את הילדה לבדיקה באיכילוב. איך הוא ירגיש אחר כך? הוא יחוש שהוא חייב לך את חיי הילדה שלו. זה עובד".
אתה יכול לאפיין את הישראלים שגויסו למען איראן על פי הזיקה שלהם למדינה, למשל עולים מארצות מסוימות וכדומה?
"כן, גם זה קיים ולא מעט. ים שלם שהכותרת שלו היא 'זיקה'. יש בהחלט קבוצות שהזיקה שלהן למדינה ולעם אינה משמעותית וזה מאפיין נוסף שאותו צייד יחפש".
משתמשים גם בסחיטה או איומים?
"השב"כ לא עובד כך. אנחנו לא המודיעין הרוסי, שהוא מאוד אגרסיבי. אנחנו לא נצלם אותו עם בחורה ונאיים שנפיץ את תמונתו בכפר".
והאיראנים?
"אני מניח שכן. יכול להיות שזה הסיפור של רז כהן, שייתכן שהוא כבר ביצע פעולת ריגול מסוימת שנשמרה אצל האיראני, ובשלב מסוים הוא מרים מסך ומזדהה כאיראני שיש בידו הוכחות להאשים אותו ולמופעל אין ברירה אלא להמשיך".
ממבט של רכז שטח, עד כמה קשה לשב"כ לאתר את אותם מגויסים למען גורמים עוינים?
"זה לא קל, ודאי בעידן הרשתות החברתיות. יש יחידות שלמות בשירות שתפקידן לזהות פרופילים רלוונטיים והן עושות את זה לא רע בכלל. מגלים לא מעט, אבל אני מניח שיש רבים שאנחנו לא יודעים עליהם. זו עבודה סיזיפית, כרוכה בהמון זמן והשקעה בפרטי פרטים, ואגב, היום הכול נמצא ברשתות, זה מדהים".
אילו סימנים מוקדמים יכולים להדליק אצלך נורה אדומה?
"למשל, אדם שמתלונן כל הזמן על מצבו הכלכלי, ופתאום אחרי חודשיים, שלושה, או חמישה, אתה רואה שהוא מפסיק להלין. אתה מרים גבה, ואומר רגע, פתאום הכול טוב אצלו? יש הרבה 'סימנים מעידים'. למשל, עובד שירות המתגורר בחולון, שרואה שהשכן שלו יוצא בכל לילה לשלוש־ארבע שעות וחוזר. הוא שואל את עצמו אם השכן מנהל רומן או אולי קשר עם גורם מודיעין זר שהוא לא רוצה שמישהו ידע. יש הרבה ניואנסים קטנים שרואים אותם בהתנהלות היומיומית של אנשים שמהם אתה יכול להבין שמשהו מתרחש אצלם. ברוב המקרים זה כלום אבל במקרים אחרים יוצא רז כהן".
אלא שהשב"כ אינו יכול לנהל מעקב אחרי עשרה מיליון תושבי המדינה, שלא חסרים בהם אנשים המתלוננים על מצבם הכלכלי או עושים דברים בלתי מקובלים בלי שייחשדו כמרגלים. בדרך כלל הנורות נדלקות כאשר מזהים קשר אינטנסיבי בין שני אנשים זרים שלפתע החלו להתקשר זה עם זה. שגב נמנע מלגלות את שיטות הפעולה ורק רומז שיש היום טכנולוגיות מעקב מתוחכמות ביותר, כולל שימוש בבינה מלאכותית, ש"מקפיצות" את החריגים ומתריעות שכדאי לבצע כאן בדיקה עמוקה יותר.
"האתגר הגדול ביותר הוא כשהם מזהים קשר כזה שנראה חשאי ועוסק במודיעין, ואז מתעוררת הדילמה המודיעינית והמשפטית אם לטפל בזה או לתת לעניינים להתפתח. אנחנו עובדים על פי דיני ראיות. אתה יכול להגיע למצב שתפסת מישהו לפני שיש בידך ראיות, ואז אתה לא יכול לטפל בו".
לא רק ריגול ביטחוני
מה יעשה אזרח הנתקל בניסיון גיוס כזה?
"ידווח מייד למשטרה. היא כבר תדע מה לעשות. יש קשר ישיר בין כל גופי המודיעין, השב"כ והמשטרה בכל מה שקשור להפעלה של מודיעין זר. אם הוא לא יעשה את זה, בסופו של דבר יגיעו אליו וזה יהיה מאוחר מדי. יש מקרים שבהם מתקיים מגע עם אדם שבשלב הראשון הוא נענה כי זה נחמד לו, אבל כשהוא מתחיל לחשוד הוא נסוג לאחור. כאלה מקרים יש המון ואנחנו בכלל לא יודעים עליהם".
מי יודע כמה אנשים מסתובבים היום בישראל שכבר גויסו בידי אותם "דייגים".
"נכון, הדייגים זורקים רשת ותופסים המון דגים, חלקם שמנים וחלקם רזים. כולם מנסים", מעיר שגב, "לא רק איראן".
כולל ארה"ב?
"כולם מנסים".
נראה שהאיראנים מצליחים לחדור שוב ושוב. מדובר בכישלון של המערכות בישראל?
"זה לא קשור למערכות אלא לעולם הערכים והמוסר. אני חושב שישראלי, יהודי, עם ערכים טובים ומוסר גבוה, הסיכוי שלו ליפול ברשת הוא הרבה יותר נמוך. אפשר לשאול שאלה הפוכה, איך זה שהשב"כ מגלה כל כך הרבה מקרים? הרי לא עובדים בו עשרה מיליון איש... למרות המחדל החמור של 7 באוקטובר, מדובר בארגון טוב שיודע לעבוד".
שאלתי את שגב אם המגבלות שהמערכת המשפטית מטילה על פעולות חקירה מסוימות הכרוכות בפגיעה בזכויות הפרט משפיעה, אך הוא דוחה את הטענה. "בנושא הזה אין לנו כל בעיה. אני שומע מקרים שמתלוננים שהיועצת המשפטית לא מאפשרת ולא מרשה ומונעת וכו', אני יכול לומר לך חד־משמעית, עשיתי מבצע או שניים בחיי ואני לא זוכר יועץ משפטי שמנע ממני משהו ב־34 שנות עבודתי".
הריגול אינו רק בתחום הביטחון, מוסיף שגב. מדינת ישראל מובילה בטכנולוגיה ופופולרית מאוד בתחום הייצוא הביטחוני כמעט לכל מדינה בעולם, וגורמים שונים, בדגש על הסינים, רוצים לשבת פה ולהבין איך אנחנו עושים את זה. "כשנשיא אלביט נוסע לפגישה בסין, אתה חושב שהם לא מבצעים שם פעולות מודיעיניות? כשמגיעה פמליה של 40 איש, הם מיד מנסים לסמן את הרלוונטיים. זה עולם המודיעין".
מה הלקח המרכזי שלך מפרשת רז כהן?
"שאנחנו לא מדגישים לציבור מספיק את משמעות הפעולות האלה. רוב התוכניות והכתבות מתמקדות באדם שכשל ועוסקות מעט מאוד במה צריך האזרח הישראלי לעשות. צריך גם להגביר את הפיקוח על מי שמאתרים כמגויס בפוטנציה. השירות עושה המון אבל קשה לו להתגבר על השיטפון. גם המערכת המשפטית מסתפקת בעונשים מגוחכים, ולפעמים רמות הענישה אינן תואמות את חומרת העבירה. גם המשטרה והפרקליטות לא תמיד מצליחות להביא ראיות מוצקות וכבדות שעל פיהן אפשר להפעיל את חומרת העונש. האיראנים הם עם חכם ומתוחכם והם יודעים לעבוד, ובחלק מהמקרים הם מצליחים".
עוד כתבות בנושא
