צה״ל הולך ומעצב מציאות ביטחונית חדשה בגבול הצפון. לא עוד "רצועת ביטחון" במובנה הצר והטקטי, אלא תפיסה רחבה יותר: מרחב ביטחוני. המרחב הזה אינו מבטא הגנה סטטית בלבד, אלא נוכחות רב־ממדית, עמוקה ומתמשכת, בעלת אופי התקפי והכרעתי, מול חיזבאללה ומול איומים עתידיים בזירה הצפונית.

הניסיון מלמד אותנו היטב מה המשמעות של היעדר תפיסה כזו. נטישת אזור הביטחון בלבנון נעשתה באופן חפוז, בזניחת הישגים מבצעיים חשובים. הנוכחות הישראלית הממושכת, למרות מורכבותה ומחירה, מנעה את הפיכתו של חיזבאללה מארגון טרור מקומי לכוח צבאי סדור הערוך להתקפה רחבה על יישובי הצפון. לאחר הנסיגה ובהיעדר תפיסת עומק מרחבית, זרמו אמצעי לחימה מאיראן עד לפאתי מטולה וחניתה ללא פעולה ישראלית, מה שהפך את חיזבאללה לשלוחה קדמית של מערך טרור אזורי איראני מתוזמר.

כך נוצרה בהדרגה "טבעת אש" סביב מדינת ישראל: טילים, רקטות, כטב״מים, טילי נ״ט וכוחות חי״ר התקפיים. העיוורון האסטרטגי, האמונה שהתייצבות ישראל על קו הגבול הבינלאומי תביא לרגיעה ותבטל את מוטבציית ההתנגדות של חיזבאללה בצפון ושל חמאס בדרום, ליוותה את ישראל עד לטבח 7 באוקטובר ואף לאחריו. האמונה העיוורת הזו, שראתה בארגונים הללו ארגוני "התנגדות" מקומיים המבוססים על טענות טריטוריאליות, מסבירה את חוסר המוכנות לאפשרות של מתקפה משולבת מצד מערכי הפרוקסי, חמאס וחיזבאללה, בחסותה של מעצמה אזורית איראנית.

ההימנעות מפעולה יעילה מול איראן ואי־הבנת אופיו הכולל של מערך הפרוקסי שלה, הנתמך במטרייה של יכולות בליסטיות וגרעיניות, תרמו למבוכה האסטרטגית שנמשכה שני עשורים. בדיעבד אפשר להעריך כי לו הופעלה המערכת הזו במלואה באופן מתואם, היה ניצב בפני מדינת ישראל איום חסר תקדים.

מכאן עולה צורך דחוף לא רק בתיקון מבצעי באופן הפעלת הכוח ובפריסתו לאורך הגבולות, אלא בראש ובראשונה בתיקון תפיסתי: בניית מערכת מושגים חדשה שתהלום את המציאות ותאפשר הבנה מדויקת של האיום והיערכות נכונה מולו.

בעבודתי בוועדת נגל לבחינת תקציב הביטחון, שעסקה בהיבטים טכנולוגיים ותקציביים, ניסינו אלוף במיל׳ יעקב עמידרור ואנוכי להניח תשתית מושגית כזו. לא עוד טכנולוגיה המובילה תפיסה, אלא תפיסה ברורה שמכוונת את בניין הכוח, התקציב והחדשנות. לא רק חשיבה דרך נקודת המבט התקציבית (כמה זה עולה לנו), אלא הזדמנות לחשיבה מבצעית מעודכנת. ליבת התפיסה המוצעת היא רעיון המרחב הביטחוני (מב״ט), הבנוי מחמישה נדבכים מרכזיים.

הנדבך הראשון הוא חסימת צירי ההתעצמות האיראניים. המשך קיומו של חיזבאללה כגוף מאיים על ישראל תלוי במרכז הכובד של המערכת: איראן. יש לפגוע באופן שיטתי ביכולת של איראן לממן, לחמש ולהזרים אמצעי לחימה לחיזבאללה ולשלוחותיה. מדובר בפגיעה ביכולות הייצור והשינוע באיראן עצמה ובהשמדת המטרייה הבליסטית והגרעינית, ובגדיעה פיזית ומתמשכת של נתיבי הים, האוויר והיבשה המקשרים בין איראן לחיזבאללה. ההזדמנות המתממשת בפעולת צה"ל לצד השותף האמריקני זקוקה לזמן לא רב, ופירותיה כבר ניכרים. בהקשר הזה, גם המציאות המתהווה בסוריה העוינת את חיזבאללה והמעורבות הטורקית שהיא משקל נגד לשאיפות האיראניות במרחב, עשויות לסייע כגורם חיץ, בשילוב של אכיפה ישראלית משלימה.

הנדבך השני הוא מרחב חיץ קדמי, בטווח של 6 עד 10 ק״מ. כחלק מלקחי הפתעת 7 באוקטובר ותוכניות ההתקפה של חיזבאללה בגבול הצפון, יש הכרח ביצירת מרחב חיץ שבו צה"ל פועל לפני היישובים. האזור יהיה נקי מאוכלוסייה אזרחית, ובו תתקיים נוכחות צה״לית קבועה. מטרתו להרחיק איום ירי שטוח־מסלול ופשיטות קרקעיות מיישובי הגבול. המרחב יתפקד כ״אזור ציד חופשי״ לכל פעילות עוינת, עם הישענות על טכנולוגיות מתקדמות, נחילי רחפנים, חיישנים, מכשול אפקטיבי וכוחות תגובה מהירים, שיאפשרו שליטה מתמשכת במחיר שחיקה נמוך.

הנדבך השלישי הוא עומק טקטי בטווח כ־20 ק״מ. המרחב הזה יתבסס על פעילות אווירית מודיעינית והתקפית, ועל כוחות מיוחדים. במקביל יש לפתח מודל של שיתוף פעולה עם גורמים מקומיים, צבא לבנון או מסגרות פרוקסי אחרות, כמו המודל הירדני בבקעת הירדן, אגב הישענות על גבולות טופוגרפיים ברורים כגון נהר הליטני.

הנדבך הרביעי הוא עומק אסטרטגי (ביירות והבקעא). במרחב הזה תתמקד הפעילות במניעת התעצמות מחודשת של חיזבאללה, באמצעות סיכול מערכי ייצור, הברחה והתארגנות מחדש, במיוחד לאחר עימותים ישירים עם איראן.

הנדבך החמישי הוא ייצוב המשטר הלבנוני. לישראל אינטרס מובהק ביציבות השלטון בביירות. אנחנו למודי חיסולים של מנהיגים לבנונים בידי חיזבאללה (בשיר ג'ומאייל, רפיק אל־חרירי) ועל כן יש לפעול, לרבות באמצעים מודיעיניים, לשימורו מול איומים פנימיים, כמו שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ירדן.

לכך יש להוסיף שני מרכיבים משלימים. האחד – שליטה במרחב הימי ומניעת כל איום על הצי הישראלי מול חופי לבנון. השליטה הזו הכרחית למניעת הברחות והתעצמות דרך החוף הלבנוני. האחר – שליטה במרחב החרמון והגולן, כנקודת תפר קריטית בין הזירה הצפונית למזרחית, למניעת זליגת כוחות ואמצעים מהמרחב האיראני־עיראקי ללבנון.

המעבר מחשיבה של הגנה קווית לאורך רצועת גבול צרה, לחשיבה על ״מרחב הגנה ביטחוני״ אינו רק שינוי גיאוגרפי, אלא מהפכה תפיסתית. מדינת ישראל אינה יכולה עוד להרשות לעצמה להגן על עצמה מקו גבול בלבד. עליה לבנות עומק, שליטה והרתעה רב־שכבתית. זהו תנאי הכרחי לביטחון ארוך טווח – וזהו הלקח המרכזי של העשורים האחרונים.

השר לשעבר אפי איתם היה מפקד עוצבת הגליל (אוגדה 91) בשנים האחרונות של הלחימה ברצועת הביטחון בדרום לבנון, בסוף שנות התשעים.