"אקט מחאתי" – כך כינה עורך הדין מארגון "חוננו" את ההסתננות לסוריה של אזרחים ישראלים ביום ראשון.

מילים מכובסות לא ישנו את העובדות: מדובר בהפקרות שוברת שיאים. חלקים מסוימים בציבור מנרמלים את זה - מי באמירה, מי בשתיקה - והגיע הזמן לומר בצורה ברורה שהחדירות החוזרות ללבנון, לסוריה ולעזה אינן מחאה. זה לא מה שיגרום למדינת ישראל להקים מחדש את גוש קטיף או לייסד את ההתיישבות בבשן, זה לא סבסטיה והפוחזים שעושים את זה הם לא אנשי גוש אמונים. זה בעיקר חוסר אחריות קיצוני, ואם התופעה לא תיפסק בקרוב זה ייגמר באסון.

אני לא נכנס כאן לוויכוח האידאולוגי, המדיני או הערכי, שבהחלט אפשר וראוי לנהל. הדיון הוא על אחריות, ועל חבורה שמקבלת החלטות על גבם של אחרים. הנחת המוצא של אותם חוצים פשוטה: צה״ל יהיה שם אם משהו ישתבש. וזו בדיוק הבעיה: צה"ל לא מודע, לא ערוך, ובעיקר לא אמור להיות ערוך להרפתקאות פרטיות כאלה.

בשבוע שעבר טיפסה חבורה פוחזת על החומה וחצתה את גבול לבנון סמוך ליראון. לא היה להם מושג מה קורה בגזרה: כמה זמן הכוח שם, מה תמונת המודיעין, מה דריכות הכוחות, מה האיומים המיידיים. דמיינו שהגדוד במרחב הזה הגיע לשם רק עכשיו מיו"ש, קיבל אחריות, ועדיין לומד את המרחב. כל לוחם יודע שזו נקודת תורפה קלאסית: האויב מחפש בדיוק את הרגעים האלה של חילופים בין מסגרות. לכן הדריכות בשיא. הלוחמים עם שעות שינה מינימליות, נמצאים הרבה מחוץ למוצב, וכשלא עושים פעילות מבצעית הם עובדים על שדרוג התשתיות, לומדים את המודיעין הגזרתי ומתרגלים תרחישים. ואז מגיעה "הקפצה", ומתברר כי לא מדובר בחדירת מחבלים או התרעה על "גשם סגול", אלא באזרחים ישראלים שהחליטו לחצות גדר ולצאת לסיבוב בשטח אויב מאוים.

דמיינו כוח מילואים עם 60% התייצבות, כשרק חצי מהסד"כ נמצא בגלל סבבי 7-7, והלוחמים בו מנסים בין משימות מבצעיות לדחוף טלפון לילדים, מייל לעבודה, לנשום לכמה רגעים – וכעת הוא נשלח עכשיו לטפל במחאה פרטית. זה שוחק, מעייף, מסיט קשב ממשימות אחרות בגזרה וסיכול אויב.

לאותם אזרחים אין מושג מה תמונת המודיעין. הם לא יודעים אם יש שם שדה מוקשים ישן, אם התקבלה התרעה על צלף או חוליית נ"ט, אם הכניסה לשטח הזה צריכה להיות רק בחיפוי טנקים ואם יקרה משהו - האם יש בכלל כוח זמין שיכול להגיע אליהם. הם בולטים בנוף, לא חמושים, והופכים למטרה הקלה ביותר. וכשהם עושים את זה על דעת עצמם – זו הפקרות.

ויש כאן גם סכנה מבצעית חמורה יותר. שום לוחם בעזה, בלבנון או בסוריה לא אמור לחשוב שיש איום מאחוריו, מכיוון ישראל. לוחם שרואה לפתע דמות ללא מדים בעומק השטח – ודאי אם הוא בגזרה חדשה, תחת דריכות גבוהה –מה הוא אמור לחשוב? שזה אזרח ישראלי או מחבל שהגיח מאחור? הרי רק בשבוע שעבר חדרו מחבלים בעומק השטח מזרחית לקו הצהוב בעזה. האינסטינקט הראשוני בגזרה כזו הוא לזהות איום ולפעול מהר. כך צריך להיות. האירועים האלה ייגמרו יום אחד בלוחמים שיחושו בסכנה ויירו על האזרחים או במחבלים שינצלו את הבלבול וייטמעו בתוך ה"אקט המחאתי". זו לא שאלה של אם. זו שאלה של מתי.

רוצים למחות? תעשו את זה מול הכנסת או בכל מקום שאיננו גבול ושטח לחימה, כי האידאולוגיה לא נותנת חסינות מכדורים וצה"ל לא אמור לשמש רשת ביטחון להרפתקאות פרטיות. די להפקרות הזאת.