כל מי ששירת בגבולות המדינה יום או יומיים יודע שתנאי מזג אוויר כמו אלה ששררו בסוף השבוע האחרון, עם האובך הכבד ברחבי הארץ, הם גן עדן למבריחים ולחוליות טרור. זה נכון בימי החורף הקשים, כשיש עננות כבדה וערפל שמקשים על אמצעי האיסוף והתצפיות, וזה נכון גם לגבי האובך ששרר ברחבי הארץ ביומיים האחרונים. זה נכון בגבול לבנון, שם היו נוהגים להבריח סמים ואמל"ח בימי החורף בעבר, וכעת התופעה מתעצמת במיוחד בגבול מצרים (או כפי שמכנים אותו בצה"ל, "הגבול המערבי", כדי לא להכעיס את המצרים, שחלילה לא נודה בכך שהגבול המצרי מהווה סכנה ביטחונית).
לפי נתונים שצה"ל מסר במענה לפניות כתבים הבוקר (ראשון), בסוף השבוע האחרון זוהו בגבול מצרים 12 הברחות באמצעות רחפנים. רק 6 - מחצית בלבד - סוכלו בידי כוחות הביטחון. מי שקרא את הודעות דובר צה"ל בסוף השבוע, שדיווחו רק על ההברחות שסוכלו בהצלחה - עוד היה עלול להתרשם, בטעות, שגם תוך כדי תנאי הראות הקשים והאובך הכבד יש הצלחות מסחררות בסיכול הברחות הרחפנים. אבל המספרים מלמדים שהתמונה אחרת ורק מיעוט נתפסות. גם 12 ההברחות שכן זוהו על ידי פיקוד הדרום מועטות כנראה מאלה שהתבצעו בפועל. השאלה הגדולה, שאיש לא יודע באמת לענות עליה, היא כמה הברחות התבצעו - שלא זוהו.
עוד כתבות בנושא
אנשי ביטחון שמשרתים בגבול מצרים מעידים שהאובך הכבד באזור אולי הגדיל את כמות ניסיונות ההברחה, אבל אין לטעות ולחשוב שבימי שגרה ותנאי מזג אוויר מצוינים ההברחות פוסקות. "אין פה שום דבר חדש", אמר אחד מהם לאתר מקור ראשון. "הבעיה נותרה יומיומית והמציאות קשה ומורכבת, אנחנו לא יודעים על כל החציות. רק אמש, במוצאי שבת, הגיע רכב קל ואסף רחפן במרחק 600 מטר מהגדר. ראינו אותו - אבל הוא הצליח להימלט ולאסוף את הרחפן. עד לרגע זה איש לא יודע מה היה עליו. וזה קורה כל יום".
הכי מעניין
חשוב להסביר כיצד מתנהלת שגרת ההברחות היומיומית הזו בגבול המצרי: שתי חוליות מתאמות את ההברחה משני צידי הגבול. החוליה המצרית מגיעה עם טנדר, למרחק 2-4 ק"מ מהגבול, והחוליה הישראלית מגיעה גם כן במרחקים משתנים - לפעמים הם מעזים להתקרב 600-700 מטר, ולפעמים הם יכולים לעמוד גם במרחק 10 ק"מ - כי זה טווח שהרחפנים מסוגלים להגיע אליו. לא חייבים קשר עין בין שתי החוליות כדי לנהל את ההברחה, ובטח שלא חייבים להגיע עד הגבול כפי שנעשה בעבר.
עד לפני שנתיים עיקר איום ההברחות היה באמצעות הגעה פיזית של המבריחים עד הגדר, הצבת סולמות עליה והשלכת תיקים מעבר לגדר. היום זה הרבה יותר פשוט: אין צורך להגיע עד הגדר ולהסתכן בתפיסה או אפילו בירי מצד כוחות צה"ל; ואפשר להעמיס על הרחפן ציוד במשקל לא פחות קטן מזה שיש בתיק, ואפילו הרבה יותר.
רחפני flycart מהסוג שמשתמשים בהם המבריחים בגבול מצרים יכולים לשאת אפילו אדם במשקל 80-100 ק"ג. כשמדובר בנשקים - כל רחפן "סוחב" בין עשרה לשלושים. אנשי הביטחון בגבול מצרים מוטרדים לא רק מהאמל"ח הרב שמועבר באופן הזה, לידי גורמי פשיעה בדואים - ומשם זולג לגורמי טרור. התרחיש המטריד עוד יותר, אפילו, הוא חדירת חוליות טרור באופן הזה: חולייה של 5-10 מחבלים יכולה לחדור כך לישראל בתוך דקות ספורות ובקלות, מהאוויר.
צה"ל מסר הבוקר בתגובה כי "צה"ל מתייחס להתפתחות תופעת ההברחות באמצעות רחפנים בכובד ראש", והוסיף כי "ישנו מאמץ מטכ"לי בנוגע לאיום הרחפנים בגבולות, שבו מושקעת הקצאת משאבים ... שכלול פיתוח טכנולוגיות מענה והגנה, הגברת המאמץ האיסופי והקצאת משאבים ייעודיים בתחום".
"הכל נכון", הגיב תושב גבול מצרים, שהרחפנים עוברים מדי לילה מעל ביתו. "צה"ל באמת משתדל, אבל זה פשוט לא מספיק. הפער בין המילים הגבוהות למציאות בשטח - גדול". הברחות הרחפנים בגבול מצרים אינה בעיה צבאית בלבד, אלא רחבה הרבה יותר.
כפי שבקו התפר ביהודה ושומרון, חדירות השב"חים - השוהים הבלתי חוקיים הפלסטינים - היא לא בעיה של צה"ל בלבד. הצבא אמנם מחזיק את הגבול, ותפקידו להציב כוחות ואמצעי איסוף שיבלמו וימנעו את החדירה - אבל במקום לתפוס את היתושים, צריך ועדיף לייבש את הביצה. במקרה של יהודה ושומרון - הביצה היא מסיעי השב"חים, שהם אזרחים ישראלים, שלרוב לא נתפסים וגם לא עומדים לדין, ואם הם ייתפסו בהיקפים גדולים יותר - הדבר בהכרח יקטין את תופעת השב"חים. במקרה של גבול מצרים, הביצה נמצאת בפזורה הבדואית בנגב; גם שם מדובר באזרחים ישראלים, ושם תפקידם של המשטרה והשב"כ לפעול, מודיעינית ומבצעית, כדי לאתר את חוליות ההברחה, ולתפוס אותן עוד בטרם יגיעו לגבול.