ראש הממשלה פרסם בשבוע שעבר את המענה שלו לשאלות מבקר המדינה, ובו ציטוטים מדיונים ביטחוניים שהתקיימו בשנים וגם בימים שקדמו לשבעה באוקטובר. הקריאה במסמך היום, כשהסוף המר ידוע, כואבת ומתסכלת. על פני חמישים וחמישה עמודים נחשפת תמונה קשה של קיבעון, של פחד משתק מפני יוזמה, הכרעה, כיבוש. פחד שאחז בכולם – וזה העיקר: בדרג הצבאי והמדיני גם יחד. 

הדיון הציבורי מתמקד בחלוקת האחריות בין ראש הממשלה למערכת הביטחון, אבל זו סוגיה משנית; העיקר הוא שביחס ליסודות – כולם טעו. מערכת הביטחון, הצבא, השב"כ, אמ"ן, וגם הדרג המדיני, ראש הממשלה והשרים. על הבסיס כולם הסכימו: עזה האנטישמית, עזה שחיה כדי שאנחנו לא, שחורשת מזימות במרחק יריקה מחדרי הילדים בישראל – היא מצב נתון, גזירת גורל. איש לא ערער על הנחת היסוד הזאת. מחלוקות התעוררו רק ביחס ל"ניהול הסכסוך": איך לגרום לתנין מורעב לא לטרוף. האם להוריד לו נבוט על הראש מפעם לפעם (שיטת ראש הממשלה שתמך בחיסול בכירים וב"כיסוח דשא" מתמיד) או לספק לו מלאי של זברות בתקווה שלא יחסל את הספָּק (שיטת מערכת הביטחון שתמכה בהטבות כלכליות לעזה). איש לא הציע להכריע את התנין, לכבוש את הביצה ולשלוט בה במקומו. 

למרבה הייאוש, על אותו דרג מדיני שלא חלם לכבוש את עזה ולחסל האיום בעוד מועד, נמנו שלל מנהיגים, מרחבי הקשת הפוליטית. מנהיגי עבר והווה הצפויים להישאר עימנו. כולם היו נעולים בתבנית מחשבה צרה אחת.

"במהלך צוק איתן עלתה בקבינט סוגיית כיבוש הרצועה והייתה הסכמה פה אחד שלא להעלות את העניין להצבעה", מסכם ראש הממשלה בתשובתו למבקר. לפי הציטוטים שבמסמך, נפתלי בנט, שר התעשייה והמסחר באותה שעה, הצהיר: "אני נגד כיבוש עזה"; האלוף גדי אייזנקוט, סגן הרמטכ"ל אז, טען שכיבוש עזה יהיה "שגיאה קשה". הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, כינה את כיבוש הרצועה "שגיאה אסטרטגית ממעלה ראשונה". שר החוץ אביגדור ליברמן המשיך באותו קו: "אני לא מציע לא כיבוש ולא כניסה קרקעית... ". ראש הממשלה נתניהו שאל את הנוכחים "האם ברגע זה יש פה מישהו שמציע את כיבוש עזה או מהלך קרקעי נרחב", ונענה בשלילה. גם ראש הממשלה, על כל פנים, לא קרא לכיבוש הרצועה.

נקפוץ בזמן לימים שלפני הטבח, להערכת מצב ב־1 באוקטובר, לאחר תום מחאות הגדר. נציג אמ"ן דיבר על "משבר מנוהל של סינוואר", כאשר "ברור שהמניע שלו הוא מניע אזרחי־כלכלי ושיש רצון רב לא להגיע להסלמה". ראש השב"כ רונן בר שלל היתכנות ל"סיבוב יזום", והעדיף לגלות נדיבות "בנושאים הומניטריים". שר הביטחון יואב גלנט קבע: "עיקר הסיכון מול הפלסטינים בעת הזאת טמון בהחלטות או מעשים ישראלים לא מרוסנים... יש לנו אינטרס עמוק להגיע לשקט ברצועת עזה". ראש הממשלה מסר, במענה למבקר המדינה, כי איש לא הציע בדיון הזה לסכל את ראשי חמאס, וכי הוא שהנחה להיערך לסיכול צמרת חמאס. אבל חשוב מכך: גם בדיון הזה איש לא הציע לכבוש את עזה. להכריע את התנין, לתפוס את הביצה. לא בכירי מערכת הביטחון ולא בכירי הממשלה.

לא זו אף זו. כפי שמובא במסמך, שלושה מיליארד שקלים בכל שנה, בכספים ובטובין, זרמו לעזה, לבניית מטען־הצד הזה על גבולנו. אגב, רק מיעוט הכספים הללו, כעשרה אחוזים, הגיע מקטאר. "חמאס מעולם לא חסכה במימון הזרוע הצבאית", נמסר במסמך. ישראל ידעה את זה, וישראל אפשרה את זה, לאורך השנים והממשלות. כולם אפשרו. 

זה לא שלא קמו לאורך השנים נביאי זעם שהתריעו: אין ברירה, עזה לא תיתן לנו לברוח ממנה. בסוף ניאלץ לחזור. מוטב מוקדם ממאוחר, המחיר רק עולה, זעקו מול אזנינו האטומות מי שנתפסו כשוטי הכפר, ניסו בכל הכוח להעיר ישנים. לא היה להם סיכוי. חכמת ה"משיחי" בזויה ודבריו אינם נשמעים.   

והנה אנחנו פה. שנתיים של מלחמה, במחיר איום, באו אל קיצן כשהאויב על רגליו. כאז כן היום, אין באופק תוכנית לכיבוש עזה, לממשל צבאי ישראלי, בוודאי לא מעבר לכך. ישראל עדיין בורחת. עזה תמשיך לא לתת לה.