ראש הממשלה נתניהו חולל  השבוע סערה תקשורתית כשפרסם את המסמך שהכין כתשובה למבקר המדינה; תשובה שהפכה בינתיים ללא רלוונטית מאחר שבית המשפט העליון – כרגיל, בניגוד לחוק – עצר את בדיקת המבקר ועיקר מיסודה את עצמאותו של המוסד שומר הסף האחרון שנותר בישראל.

המסמך שפרסם נתניהו מכיל ציטוטים רבים שחושפים את העמדות השגויות שהציגו ראשי המערכת ופוליטיקאים שונים בדיונים ביטחוניים, ואין דבר שהפסאודו־אליטה השולטת והשמאל הפוליטי שונאים יותר מאשר מראה. מה עושים כשהתוכן לא נוח? מתעלמים ממנו ומדברים על הפורמט, ההגשה, האדם, עוזריו, המעטפת, ועצם האמירה. התוכן נעלם, אלא אם כן נתניהו נתפס בטעות, שאז הוא חשוב. התעמולה מתקיפה מכל עבר: המזכיר הצבאי היה מעורב ואסור לו, אין לרה"מ סמכות להלבין ציטוטים, יש אפילו רמיזות לזיופים, וכו'.

בתפקידי בלשכה ריכזתי מסמך דומה – אם כי קל יותר – בקשר למנהרות צוק איתן, ולכן ביכולתי לספר שהטענות הללו קלושות. נפתחה ביקורת על משרד ראש הממשלה בנושא ביטחוני. זה נושא שלטוני, לא פוליטי. נבחן התפקוד של ראש הממשלה, הקבינט וגופי הביצוע הכפופים להם על פי חוק. ראש הממשלה רשאי וצריך לגייס את המוסדות הרלוונטיים, כדי להשיב לביקורת באופן מקצועי ורציני; שהרי הם כולם מעורבים בהיבטים שונים של התשובה. הדבר ברור מאליו, כמו סמכות ראש הממשלה לפרסם ציטוטים, החוקית למהדרין.

אבל עיתונאים רבים הפכו מכבר לתופעה מביכה למדי. כבר התייאשתי מלנסות להסביר, למשל, שהביטוי "לשכת ראש הממשלה" הוא ברור ומוגדר, כך שאין סיבה שאדם עם מינימום הבנה יתבלבל לחשוב שדובר מטעם הליכוד כמו יונתן אוריך עבד ב"לשכה". לכל ראש ממשלה יש מעגל פוליטי ומעגל מקצועי; הלשכה שייכת למעגל המקצועי. ההפרדה ברורה גם להלכה, ובזמני לפחות כך היה גם למעשה; נתניהו הוא ממדר מקצועי ומנוסה.

מי שמסרב בתוקף להבין נקודה פשוטה כל כך, איך יבין תהליכים מורכבים הרבה יותר של עבודת גופים ביטחוניים מול הקבינט ורה"מ? אבל בעומק הדברים העניין אחר, והוא הכחשה יסודית לכך שהפוליטיקאים הם, כחוק, בעלי הסמכות הביטחונית העליונה בישראל, והם אלה שמנהלים את המערכות הביטחוניות, הכפופות להם מקצועית. הם, ולא "הדרג המקצועי", מחליטים, קובעים, מנחים ומורים. להכחשה הזו, לא למותר לציין, שותף בהחלט גם "הדרג המקצועי" עצמו. זהו הפרדוקס הקבוע של השמאל והמשפטנים: הם רוצים גם שהראש יהיה "אשם", אבל גם נטול הסמכות שהופכת אותו לכזה.

לעניין התוכן, אפשר לסכם את מסמך נתניהו בחמש נקודות עיקריות:

• הדרג המקצועי והפוליטי (כולל בנט וליברמן) התנגד בעקביות לפעולה צבאית משמעותית נוסח כיבוש הרצועה ומיטוט הזרוע הצבאית של חמאס.

כולם האמינו שהא־סימטרייה המובנית, המגננה הטכנולוגית וההתרעה המודיעינית, מספקות הגנה מלאה לישראל.

• כולם היו בטוחים ש"חמאס מורתע".

• המדיניות בפועל בעזה הייתה שילוב בדרגות שונות של ריצוי חמאס – שהלך וגבר, בגיבוי ואף דרישה של מערכת הביטחון – לצד "כיסוח דשא", כלומר, מבצעים להגבלת התעצמותו; לא בדיוק "הכלה" וחלילה לא "הכרעה", אלא "הסדרה".

• נתניהו תמך במדיניות חיסולי בכירים תקיפה יותר (היום מכנים זאת "עריפה").

האם מישהו מופתע? אולי רק מפתיע שנתניהו סבור שהציטוטים משחקים לטובתו. עולה מהם שבסך הכול הוא היה שבוי באותה קונספציית "הסדרה" וקנה את ההערכות החובבניות והשגויות של המערכת. מנתניהו היינו מצפים שיזהה וייפטר מהקונספציה, לא שיתפקד כסמן ה"תוקפני" בתוכה – מה גם שממילא לא הצליח לממש זאת. נראה שהמסמך לא נועד להוכיח שנתניהו לא טעה, אלא שטעותו היא צרת רבים; הבעיה היא שאותנו זה לא מנחם.

חמור מכך, ניכר מציטוטי הדיונים שהצמרת הפוליטית נכשלת כליל בניהול מערכת הביטחון. למשל, בכמה מקומות מצוטטים אנשי ביטחון שקובעים שצה"ל לא מסוגל לכבוש את הרצועה ואפילו לא למוטט את הזרוע הצבאית של חמאס. איש, כולל נתניהו, אינו מוטרד מכך ודורש לשנות כיוון. הפוליטיקאים לא מנחים ומוודאים שהמערכת השאננה תהיה מוכנה לתרחישים מבהילים, מפני שיחד הם מדחיקים אותם בצוותא.

המסמכים גם מעידים על כך שהצוות הביטחוני שאיתו נכנסנו למלחמה, היה בעליל לא מקצועי ולא כשיר. אין ספק שהיה צריך להחליפו עוד קודם, אך ודאי שהפקדת המלחמה בידיו הייתה הפקרת יעדיה בפועל. הבעיה היא שגם הדרג הפוליטי מתגלה כלא כשיר; וכשהסרגל עקום כמו הקו שהוא מודד, הקו נחשב לישר.

צריך להדגיש שבעצם, הדיון הזה כולו נוח למעורבים בו. קודם כול בשל נקודה טכנית: דיון קבינט, כשמו, הוא דיון. הוא לא רק רגיש לנסיבות המשתנות, אלא ממילא יש בו היבטי סיעור מוחות, הטלת ספק, כסת"ח, פוליטיקה, ואמירות שונות ומשונות. כלומר, במלחמת הציטוטים אפשר בנקל למצוא אדם אומר דבר והיפוכו בזמנים שונים, ולכן הדיון הזה לא מכריע.

זה לא מותיר אותנו חסרי אונים, מפני שיש מה שיכריע: הסיכומים וההנחיות שניתנו בפועל. הם משקפים את המדיניות שהתקבלה אחרי הדיון. וכאן הכול גלוי. כולנו יודעים שההפקרות וחוסר המקצועיות חגגו, שהדיבורים החליפו מעשים, הדוגמות החליפו התבוננות מפוכחת במציאות, רהב ויוהרה החליפו הערכת סיכונים ריאליסטית ורציונלית, והַערכות מודיעין קלושות החליפו את ההיערכות האופרטיבית.

לו היו תפיסות נכוחות, מקצועיות ורציניות, במקום כל הברברת הפסאודו־מקצועית המצוטטת, היינו מקבלים בניין כוח אחר, תפיסה ביטחונית ראויה, ומוכנות להגנה והתקפה. וכאן החדשות רעות: אין היום בממשלה או בגופים הכפופים לה שינוי אמיתי בעניין הזה. אלה אותם אנשים, השבויים באותה דוגמה מב"מית ותרחישי ייחוס לא רציניים.

זו הנקודה המרכזית, שאותה מלחמת הציטוטים נועדה להסתיר: גם המערכת הביטחונית וגם הדרג הפוליטי – מימין ומשמאל – לא השתנו והם מועלים בתפקידם. בניין הכוח הלקוי, הזלזול בצבא היבשה, ההתעלמות מתרחישי מלחמה קשים, החוסר בריאליזם, כשלי ההכשרה, ההסתמכות על טכנולוגיה ומגננה, התפיסות הא־סימטריות, כל אלה נשארו איתנו. אם חפצי חיים אנו, אין ברירה אלא להחליף את צמרת דור המב"ם העיוורת והכושלת הזו. שתמשיך לריב על ציטוטים, אין בעיה, רק לא על חשבון הישרדותנו.