"יהיה זה הוועד המנהל הטוב ביותר והמכובד ביותר שאי פעם הורכב בזמן ובמקום כלשהו", הכריז השבוע הנשיא טראמפ על "מועצת השלום" שהוא מייסד בימים אלה. "מועצת השלום" היא חלק מתוכנית 20 הנקודות של טראמפ לעזה, שהושקה במסיבת עיתונאים בוושינגטון ב־29 בספטמבר. טראמפ פתח את האירוע, לצד נתניהו, בסגנונו הטיפוסי: "זהו יום גדול־גדול, יום יפהפה; פוטנציאלית, אחד הימים הנהדרים אי פעם באנושות". תוכנית 20 הנקודות, בישר טראמפ, תתבצע "במהירות" על ידי "מדינות ערביות ומוסלמיות", ותכלול "הקמת גוף פיקוח בינלאומי חדש, 'מועצת השלום'... שיונהג על ידי דונלד ג'יי טראמפ... שיהיה אחראי לגיוס ואימון ממשלה חדשה שתורכב על ידי פלסטינים ומומחים מכל העולם".
המנדט העצמי של "מועצת השלום" איננו מוגבל לעזה – טראמפ רואה בה מעין תחליף לאו"ם – אלא שבאופן מעשי התקבלה בנובמבר החלטה בעניינה במועצת הביטחון של האו"ם (החלטה 2803), שהבהירה שהיא תתפקד כמעין ממשלת־על זמנית ברצועה. ההחלטה נפתחת בתודות לארה"ב, קטאר, מצרים וטורקיה על הסיוע שלהן עד כה, ממשיכה בהבהרה שבעתיד הרצועה תימסר לרשות הפלסטינית (אחרי שתעבור "רפורמה" ברוח ההצעה הסעודית־צרפתית), ומשם נגיע למו"מ על הקמת מדינה פלסטינית.
זהו אם כן המסלול המתוכנן: תקום "מועצת השלום", מתחתיה תקום "ממשלה טכנוקרטית" בעזה, היא תקבל מיליארדים רבים ל"שיקום" הרצועה, בעתיד תעבור הממשלה לרשות הפלסטינית, ואחרי כן יתחיל מו"מ להקמת מדינה פלסטינית.
הכי מעניין
נתניהו וזמיר עם אדמירל קופר בבסיס האמריקני בקריית־גת, אוקטובר 2025 | צילום: מעיין טואף, לע"מ
נמשיך. "מועצת השלום", כגוף המושל, תקבל החלטות באופן דמוקרטי, בהצבעת רוב של מנהיגי המדינות המשתתפות. יו"ר המועצה, טראמפ – שממילא יקבע מי המדינות ב"מועצה" – יהיה שובר השוויון במקרה הצורך. בתנאים הללו המפתח העיקרי הוא הרכב המדינות המשתתפות, וכבר כעת ידוע שיש חיכוכים משמעותיים בין ארה"ב לישראל בנוגע להשתתפות כמה מדינות, כמו טורקיה ובחריין.
אלא שהאמריקנים רחוקים מלעצור ב"מועצת השלום". עם המעבר לפאזה השנייה בתוכנית טראמפ, שעליה התבשרנו השבוע, הם נוקטים אסטרטגיה של התשה מוסדית ובירוקרטית, ומטביעים אותנו בארגונים וגופים מרובי שחקנים, נהלים וסמכויות.
בהתאם לכך בישר השבוע הבית הלבן על הקמת מוסד חדש, "מועצת מנהלים מייסדת", שתפעל תחת "מועצת השלום", ותכלול את מזכיר המדינה רוביו, השליח ויטקוף, ג'ארד קושנר, טוני בלייר ועוד. מתחת או לצד "מועצת המנהלים המייסדת" קמה גם "מועצת מנהלים לעזה". ויטקוף, בלייר וקושנר מכהנים גם בה, אבל חשוב מכך, הבית הלבן כלל בה גם את שר החוץ הטורקי הקאן פידאן, הבכיר הקטארי עלי אל־ת'וואדי, הגנרל מהמודיעין המצרי חסן רשאד, והשרה האמירותית רים אל־השאמי. עד כדי כך הגיעו הדברים, שלשכת ראש הממשלה פרסמה הודעה חריגה ביותר שדיווחה לציבור כי "ההכרזה על הרכב הוועד המנהל של עזה... לא תואמה עם ישראל ומנוגדת למדיניותה".
טרם סיימנו. מלבד אלה מקים הבית הלבן את "המועצה הלאומית לניהול עזה" (NCAG), שאחרים קוראים לה, יותר ביושר, "המועצה הלאומית הפלסטינית לניהול עזה" (PNCAG). היא אמורה לכלול 15 אנשים, ובראשה יעמוד עלי שעת' מהרשות הפלסטינית, המתואר כ"טכנוקרט". המועצה הזו, כצפוי, זכתה לברכת הקטארים, המצרים והטורקים, והיא זו שתנהל את עזה בפועל.
רגע, יש עוד, מפני שנוסף על כך מוקם "כוח ייצוב בינלאומי" (ISF), תחת החלטת האו"ם, כדי לשמור על הביטחון בעזה, לעזור ל"דמיליטריזציה" המיוחלת (שלא תקרה), ולאמן כוחות שיטור פלסטיניים (שמשמעותם שדרוג יכולות הטרור). היוזמה הזו היא של טוני בלייר, בשיתוף ג'ארד קושנר וטראמפ. הכוח ינוהל כנראה מאל־עריש שבמצרים, בהובלת הגנרל האמריקני ג'ספר ג'פרס. לא ברור אילו מדינות ישלחו חיילים, אבל התעניינו ביוזמה מדינות כסעודיה, כוויית, בחריין, פקיסטן, אינדונזיה, תימן, טורקיה, האמירויות, מרוקו ועוד.
כל הגופים החדשים הללו, שמוקמים בקצב מסחרר, הם חדשות רעות. הממשל האמריקני פועל באופן מזיק ומנוגד בתכלית לאינטרס הישראלי. עקרון־מפתח במדיניות החוץ של ישראל הוא לנהל משאים ומתנים ישירים, עם מינימום מתווכים ומעורבים חיצוניים. מול "מועצות" בינלאומיות נרחבות, ועידות גלובליות ודיונים רבי־משתתפים, ישראל תמיד תמצא את עצמה בעמדת מיעוט ונחיתות מובנית.
באמצעות הסיבוך המכוון של שפע הארגונים והמשתתפים, טראמפ טווה לישראל לולאת חנק דיפלומטית, ושולל ממנה את יכולת קבלת ההחלטות והפעולה בעזה ומעבר לה. יש לנו כבר דוגמה ממשית מצוינת לכך, בעוד גוף שהאמריקנים הקימו במהירות הבזק: המפקדה לענייני עזה, "מרכז התיאום האזרחי־צבאי" (CMCC), בקריית־גת.
המפקדה האמריקנית בקריית־גת כפופה ל־CENTCOM, פיקוד המרכז האמריקני. באתר הפיקוד מפרטים על הימצאות שליחים מ־50 "מדינות וגופים בינלאומיים" ב־CMCC, והאדמירל בראד קופר, מפקד CENTCOM, מסביר באדנות לא מודעת כי "זוהי הזדמנות היסטורית להשיג שלום בר־קיימא במזרח התיכון". ב־CENTCOM מדווחים בגאווה על שיתופי הפעולה הגלובליים בקריית־גת, על עבודות השיקום בעזה ועל היקפי סיוע אדירים לרצועה.
אילו מדינות שותפות ב־CMCC? כרגיל יש עמימות, אבל במשתתפים אפשר למנות את האו"ם, האיחוד האירופי, מדינות אירופיות, קנדה ואוסטרליה, ומדינות כקטאר, מצרים, ירדן והאמירויות. כל אלו נמצאות בגוף שבפועל מפקח על פעילות צה"ל ברצועה.
ישראל עומדת בחוסר אונים מול כל הגופים, המוסדות והנהלים המסובכים הללו, שהאמריקנים מקימים ביעילות מרשימה. סמכויותיה נשמטות מתחתיה. חמאס, לעומת זאת, לא מתבלבל, ובשטח עסוק בהתעצמות מסיבית. בפועל ישראל רחוקה היום יותר מאי פעם לא רק מ"הניצחון המוחלט" אלא גם מהיעדים הצנועים יותר שהגדיר הקבינט בתחילת המלחמה, ובעיקר "מיטוט שלטון חמאס והשמדת יכולותיו הצבאיות"; האמריקנים תפסו בעלות על היעדים הללו.
מחיר הכישלון הצבאי של ישראל בעזה מתגלה כחמור מאין כמותו. בשלושת החודשים האחרונים דרגות החופש והעצמאות שלה נפגעות באופן חסר תקדים. ריבונותה של ישראל – מהרמה האסטרטגית ועד הטקטית – הופקעה על ידי טראמפ וממשלו, שכדי לממש את האינטרסים שלהם הם כולאים אותנו בגופים רב־לאומיים, שכוללים את גדולי שונאינו. טראמפ בוודאי איננו שונא ישראל, אבל בפועל החלטותיו עשויות להפוך אותו לאחד מגדולי המזיקים לה, בדרגה שכמותה "לא היה אי פעם בזמן כלשהו ובמקום כלשהו".