משרד הביטחון, באמצעות מפא"ת ומנהלת האוטונומיה וה-AI, החל במהלך שקט אך משמעותי לבחינת הקמת מפעל רובוטיקה ייעודי לצה"ל, מהלך שעשוי לשנות את הדרך שבה הצבא מפתח, מתאים ומפעיל כלים רובוטיים קרקעיים בלחימה.
המהלך נמצא בשלב מוקדם, בקשה לקבלת מידע (RFI) שהופצה לספקים ולחברות מהתעשייה הביטחונית והאזרחית, ולאחרונה אף התקיים כנס ספקים סגור. לא מדובר עדיין במכרז, אך במסמכים שמפרסם משרד הביטחון נפרשת תפיסה ברורה: יצירת גוף תעשייתי-הנדסי גמיש, שמסוגל לתרגם טכנולוגיה אזרחית וצבאית זמינה ליכולת מבצעית בזמן קצר. עד כה, המשימות האלה בוצעו בעיקר על ידי מדור מערכות רובוטיות שבמחלקת גבולות וחשיפה בחט"ל (חטיבה טכנולוגית ביבשה).
הרקע למהלך נטוע עמוק בלחימה עצמה. במשרד הביטחון מציינים כי מלחמת "חרבות ברזל" האיצה באופן דרמטי את השימוש בפלטפורמות רובוטיות. בתמרון, בהגנה על גבולות ובמשימות בהן הסיכון גבוה במיוחד לכוחות היבשה, אלא שרובן הגיעו, בעיקר בתחילת המלחמה אך לא רק, מתרומותאזרחיות ומיוזמה של חיילי מילואים באופן נקודתי ולא דרך מערכת הביטחון שרגילה לפעול בצורה בירוקרטית פחות מהירה. בצה"ל זיהו פער שהולך וגדל ובו קצב ההתפתחות של הטכנולוגיה האזרחית מהיר בהרבה מקצב הפיתוח, הרכש וההטמעה הצבאיים. הפער הזה, כך עולה מהמסמכים, הפך לבעיה מבצעית, כשהתאמות רבות לא נעשו בצורה מקצועית והביאו לנזקים ואף לנפגעים, והתהליך ארך זמן רב שכבר הפך אותן ללא רלוונטיות.
הכי מעניין
בניגוד לדימוי האינטואיטיבי, מפעל הרובוטיקה שצה"ל בוחן אינו אמור לייצר "רובוט כחול-לבן". ליבת הפעילות שלו, אם וכאשר יוקם, תהיה אחרת לגמרי: אינטגרציה, הסבות הנדסיות, התאמות וייצור ערכות לפלטפורמות קיימות שיובאו אליו, אזרחיות או צבאיות.
בפועל, מדובר במתחם תעשייתי שבו יפעלו צוותי מהנדסים וטכנאים, עם עמדות עבודה, סדנאות התקנה והרכבה, יכולת לפרק ולהרכיב מערכות, לבצע כיולים, בדיקות וניסויים. המפעל אמור לקחת כלי קיים כמו רכב שטח, פלטפורמה זחלית או כלי ייעודי, ולהפוך אותו לכלי רובוטי מבצעי: נשלט מרחוק או בעל יכולות אוטונומיה שונות.
ההתקנות עצמן אינן חייבות להתבצע דווקא במפעל. על פי המסמכים, הן יכולות להתבצע גם בסדנאות בבסיסי צה"ל ואף בשטח מבצעי, באמצעות צוותים ואמצעים ניידים של הספקים. הרעיון המרכזי הוא גמישות ומהירות: קיצור דרמטי של הזמן שבין צורך מבצעי לפתרון עובד.
אז אילו מוצרים אמורים לצאת מהמפעל? למרות השפה הטכנית והזהירה במסמכים, ניתן לזהות בבירור את סל המוצרים שצה"ל מצפה לקבל. לא מוצר אחד, אלא משפחה של יכולות משלימות.
המרכיב הבולט ביותר הוא כלים רובוטיים קרקעיים תחת המונח המקצועי "פלטפורמת ARGO J8": כלי רכב ללא נהג, על גלגלים או זחלים, שנראים לעיתים כמו טרקטורון או רכב שטח קטן. כלים אלה מיועדים למשימות מגוונות, מתנועה בציר חשוד לפני כניסת כוח, דרך נשיאת ציוד ותחמושת למרחק רב, ועד סריקות בשטח בנוי, טיפול במטענים והגנה על גבולות.
לצדם, אחד המוצרים החשובים ביותר הוא דווקא הפחות מוחשי: ערכות הסבה. מדובר ב"קיטים" מוכנים שמאפשרים לקחת כלי רגיל ולהפוך אותו במהירות לכלי רובוטי. ערכה כזו כוללת מערכות שליטה בהיגוי, בלימה והאצה, מחשב ייעודי, חיבור לחיישנים ולמערכות ניווט, ומנגנוני בטיחות. זהו קיצור דרך שמאפשר לצבא להגיב במהירות, בלי לפתח כל פלטפורמה מחדש.
מרכיב נוסף הוא מערכות שליטה ובקרה, עמדות שמהן מפעילים החיילים את הכלים. אלו יכולות להיות עמדות ניידות בשטח, עמדות בתוך רכב או חיבור למערכות שליטה קיימות בצה"ל. המפעיל אינו "נוהג" בכלי, אלא מנהל אותו: מקבל וידאו ונתונים, מאשר פעולות אוטונומיות, ומתערב בעת הצורך.
לבסוף, המפעל אמור לשלב רכיבים משימתיים: זרועות רובוטיות, חיישנים, אמצעי תצפית, מערכות נשיאת ציוד ואמצעים הנדסיים. הרעיון הוא מודולריות: אותו כלי בסיסי יכול לצאת למשימה אחת עם מצלמה בלבד, ולמשימה אחרת עם זרוע, חיישנים ואמצעים נוספים.
המערכות משלבות חיישנים מגוונים, תקשורת רב-ערוצית, ניווט מתקדם ועמידות לשיבושים. המשרד מדגיש שימוש במוצרי מדף ובקוד פתוח, לצד דרישה להוכחת בשלות טכנולוגית, מתוך רצון להימנע מפיתוחים ניסיוניים שאינם יציבים בזמן לחימה.
במסמכים לא מוזכרות זירות לחימה ספציפיות אליהן הרובוטים העתידיים מוכוונים, אך הכיוון ברור. ברצועת עזה, כפי שהיה לאורך המלחמה, הכלים הרובוטיים נועדו בראש ובראשונה לאפשר כניסה לשטח מסוכן בלי לסכן לוחמים: סריקת צירים ומנהרות, התקרבות למבנים עם חשש למלכוד, פתיחת צירים והפעלת אמצעים הנדסיים לפני שהכוח הלוחם נכנס. בזירה הצפונית בסוריה ולבנון, ובעיקר מול חיזבאללה, הדגש עובר לשהייה ממושכת מעבר לגבול והרצון להימנע משיירות אספקה בולטות שחשופות לאויב, ומשימת ההגנה על הגבולות כמו סיורים. גם ביהודה ושומרון מדובר בעיקר במשימות בט"ש. יש להדגיש שהמכנה המשותף לכל הזירות אינו "רובוט במקום לוחם", אלא רובוט לפני לוחם. בצה"ל הפנימו היטב מלקחי השבעה באוקטובר שהטכנולוגיה מטרתה לסייע במקומות מסויימים, אך היא אינה תחליף בפועל לנוכחות בשטח של הכוחות.
כאמור, בשלב זה מדובר עדיין באיסוף מידע, ומשרד הביטחון אף שומר לעצמו את האפשרות לבחור יותר מספק אחד, כלומר, להקים יותר ממפעל אחד או לפצל את הפעילות בין גופים שונים. אך המסר ברור: בצה"ל מבינים שהמלחמות הבאות ידרשו יותר כלים אוטונומיים, יותר גמישות ובעיקר פחות זמן. מפעל הרובוטיקה אינו עוד פרויקט טכנולוגי. הוא ניסיון לסגור פער שנחשף בלחימה: הפער בין קצב המלחמה לקצב המערכת. אם יבשיל, הוא עשוי להיות בדיוק כמו שתחום הרחפנים הפך להיות במהלך המלחמה – מיכולת "בוטיק" של יחידות עילית, לאמצעי שכל כיתה בצה"ל מחזיקה. אם אכן כך יקרה, הרובוטיקה הקרקעית צפויה להיות כלי קבוע בארגז הכלים של כוחות היבשה.